גדעון סאמט

סאמט נולד בתל אביב, בנם של שמעון סאמט, עיתונאי ב"דבר" וב"הארץ", ושל אנדה. גדל במעונות עובדים ברחוב פרוג, למד בבית החינוך ע"ש א"ד גורדון ובתיכון עירוני ה'. בצה"ל שירת בחיל התותחנים, עד שנכווה ועבר לשרת ב"במחנה נח"ל".

לאחר שחרורו למד ספרות אנגלית ומדעי המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים. עבד כסגן עורך "במחנה" וכמנהל התוכניות של גלי צה"ל תחת יצחק לבני^[1]. ב-1971 מונה על ידי גרשום שוקן, העורך הראשי והמו"ל של "הארץ", לעורך האחראי. סאמט יזם בין היתר את סדרת המאמרים על הפשע המאורגן בישראל, שבעקבותיה ועדה ממלכתית הכירה לראשונה בקיומו. הוא צירף לעיתון כותבים כתום שגב ודורון רוזנבלום. לאחר עשור בעריכה היה שליח העיתון בארצות הברית ובשובו היה חבר הנהלת המערכת ובעל טור.

בשנים 1994-1987 ערך את כתב העת "פוליטיקה", שהוציאה לאור תנועת רצ^[2].

סאמט התמקד בכתיבתו בנושאי פוליטיקה ותרבות, חברה ואדריכלות. בכתיבה הפוליטית ביטא סאמט עמדות שמאל עקביות. הן עוררו, כמו כלפי כותבים אחרים ב"הארץ", ביקורת מימין ופולמוסים ממושכים. הוא היה חבר ההנהלה של ארגון יוזמת ז'נבה, גוף ציבורי הפועל לקידום הסדר עם הפלסטינים, והיה מעורב במסגרות ציבוריות אחרות.

בשנות ה-80 וה-90 שימש מרצה לעיתונאות באוניברסיטת תל אביב. הרצאותיו עסקו בסגנונות עיתונאיים ובעיקר ב"עיתונאות החדשה". כמו כן הגיש בערוץ השני את תוכנית התרבות "ספרים עם סאמט". במשך שנים אחדות ערך סדרת ספרי עיון מקיפה, "המצב הישראלי", בהוצאות הספרים כתר וכנרת.

בשנת 1990 הוציא לאור את "רשימת ה-6,000", רב-מכר בהוצאת ידיעות אחרונות, אוסף של ששת אלפים מושגים ופרטי מידע בכל התחומים. את הרשימה הגדיר כגרעין מרכזי של ידע, האמור להיות באמתחתם של ישראלים רבים ככל האפשר כתנאי לשיח לאומי מושכל. על שער הספר נאמר: "הצעה למבחר של המושגים, המונחים, הפתגמים, התאריכים, הספרים, יצירות האמנות, האישים, הביטויים שכדאי לישראלים לדעת". בהקדמה מפורטת הבהיר סאמט את התיזה של הספר וציין כי הרשימה, שחוברה בעזרת כ-100 מומחים, איננה תחליף להשכלה מסודרת. היא נועדה לסייע בשיפור הרמה הנמוכה של ידע בתחומים חיוניים, בעיקר בקרב צעירים, כפי שנרשמה בסקרים רבים. אך סביב הספר התעוררה מחלוקת באיזו מידה המושגים שבספר אכן מהווים אינדיקציה למטען תרבותי והשכלתי^[3].

בשנים 1992–1993 יצא בשליחות משרד החוץ כקונסול הכללי של ישראל בפילדלפיה.

תוך כדי עריכה וכתיבה היה סאמט פעיל במוסדות תרבות שונים, בין השאר בהנהלת תיאטרון הבימה ובצוות ההקמה של המשכן לאמנויות הבמה בתל אביב.

עם סיום תקופת עבודתו הממושכת ב"הארץ", שנים אחדות אחרי מועד הפרישה, הרחיב סאמט את פעילותו במוסדות תרבות, בין היתר במוזיאון תל אביב, בקידום הסדר מדיני במסגרת יוזמת ז'נבה, ובעמותה לסיוע לעובדים זרים.

בשנת 2013 הקים את המגזין האינטרנטי "פה שם", שנסגר כעבור מספר שנים^[4]. תחת הכותרת "העתיד כבר כאן", סאמט טען בו כי נגזר על "עיתונות הנייר" לגווע ויש לפתח ביצירתיות את התחליף האינטרנטי שלה. במכתב מאותו זמן למו"ל "הארץ", עמוס שוקן, הציע סאמט כי במלאת לעיתון 100 שנה ב-2019 יודיע על קץ עידן העיתונות היומית הכתובה, ויתרכז בשכלול האתר. עם זאת יפיק מגזין סופשבוע, שכן "ז'אנר המגזין ימשיך להתקיים"^{[דרוש מקור]}.

בשנת 2008 פרסם רומן ראשון מפרי עטו, "להרוס את נדב". הרומן הבדיוני, שנושאו הוא חברות ובגידה, עורר עניין בין היתר בגלל ניחושים לגבי קשר בין גיבוריו לבין דמויות מוכרות במציאות (דוגמת ירון לונדון), ולגבי רומן האהבים שהיה לסאמט עם הסופרת בתיה גור.

היה נשוי לד"ר נעמי סאמט, מורה בתיכון רמת השרון ומומחית ייעוץ להורים, עד מותה ב-1999.

נפטר ב-17 באפריל 2024 לאחר שחלה במחלת אלצהיימר^[5]. הותיר אחריו שני ילדים וחמישה נכדים^[6].

מדיה וקבצים בנושא גדעון סאמט בוויקישיתוף

• מאמרי גדעון סאמט, באתר "הארץ"
• גדעון סאמט, ב"לקסיקון הספרות העברית החדשה"
• הספרים של גדעון סאמט, באתר "סימניה"
• הזמנה לבר המצווה של גדעון סאמט, "הארץ", 17 בפברואר 1953

ביקורות על הספר "להרוס את נדב"

• אביבה לורי, מחזיר אהבות קודמות, באתר הארץ, 2 ביולי 2008
• גדעון סאמט בפרק מתוך הספר "להרוס את נדב", באתר ynet, 16 ביולי 2008
• אריק גלסנר, על "להרוס את נדב" של גדעון סאמט, מעריב, 18 באוגוסט 2008