הבשורה על-פי לוקאס

הבשורה על פי לוקאס מספרת את סיפור לידתו של ישו, מעשי ניסים שיוחסו לו, המשלים שסיפר, הפסיון של ישו (מסע הייסורים והצליבה) ומסתיימת בסיפור תחייתו ועלייתו השמימה בפרק כ"ד שהוא האחרון בבשורה. סיפור הולדת ישו מופיע רק בבשורה על פי לוקאס ובבשורה על-פי מתי, אולם בגרסאות שונות. כמו כן רק בשתי בשורות אלו מופיע אילן היוחסין של ישו, המתייחס לדוד המלך, אולם אין שני האילנות זהים זה לזה.

לוקאס הוא היחיד מבין הבשורות עם הקדמה רשמית שבה מסביר העורך את המתודולוגיה והמטרה שלו. הוא מוסר שרבים לפניו כבר סידרו את המאורעות בדיוק כפי שנמסרו בתחילה מפי עדי ראייה, ומוסיף שאחר שחקר את הדברים משורשם החליט גם הוא לסדר את הדברים בשביל תאופילוס, כדי שיידע את אמיתות הדברים שהוא לימד (לוקאס, א', 1–4).

בטקסט מופיעים גם כמה משלים נוצריים ידועים, דוגמת האיש העשיר ואלעזר, והביטוי קורה טה איפסום.

כמו מעשי השליחים, גם הבשורה על פי לוקאס מוקדשת ל"תאופילוס" (אנ').^[1] ייתכן ומדובר בכהן הגדול תאופילוס בן חנן ממשפחת הכהנים הגדולים מבית חנן.

קיימת הסכמה בין החוקרים שהעורך של לוקאס הוא שכתב את מעשי השליחים.^[2]

העורך התכוון לתת תיאור היסטורי^[3]ולהסביר את המשמעות התאולוגית של ההיסטוריה.^[4]מטרת העורך הייתה לצייר את הנצרות כקדושה, ראויה להערכה, שומרת חוק ובינלאומית.^[5]

ישנם חוקרים המחזיקים בתפיסה המסורתית שלוקאס מבוסס על הבשורה על-פי מתי, אולם רוב החוקרים מקבלים את "תאוריית שני המקורות", הטוענת שהעורך, שייתכן שהיה נוצרי נוכרי, התבסס חלקית על הבשורה על-פי מרקוס ועל מסמך נוסף שאבד (המכונה "מסמך ה-Q"), ומתארכים אותו בין שנת 80 לשנת 90 לספירה. מעט חוקרים מתארכים אותו לזמן מוקדם יותר. מרקיון השתמש בבשורה זו (בשנת 144 בערך), אולם הוא כינה אותה "הבשורה של האדון".^[6]

מדיה וקבצים בנושא הבשורה על-פי לוקאס בוויקישיתוף

• הבשורה על־פי לוקאס, טקסט מלא בעברית
• הבשורה על־פי לוקס (תרגום חדש)
• הבשורה על-פי לוקאס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)