היוזמה הישראלית היא יוזמה פרטית לפתרון אזורי של הסכסוך הישראלי-פלסטיני שהוצעה לראשונה בשנת 2002 על ידי בני אלון, שר התיירות דאז. התוכנית, המציגה מתווה אזורי לשלום, לא אושרה בידי גורמים רשמיים.
1. שיקום הפליטים ופירוק המחנותישראל, ארצות הברית והקהילייה הבינלאומית יגבשו תוכנית רב שנתית לשיקום מלא ומהיר של הפליטים הפלסטינים,תוך קליטתם והתאזרחותם בארצות שונות.בתהליך השיקום יפורק ארגון אונר"א, שלטענת אנשי היוזמה מנציח את בעיית הפליטים, ויוצעו לכל תושבי מחנות הפליטים מגורי קבע, אזרחות ומענק שיקום נדיב. בעקבות תהליך זה יפורקו מחנות הפליטים.
2. שותפות אסטרטגית עם ממלכת ירדןישראל, ארצות הברית והקהילייה הבינלאומית יכירו בממלכת ירדן כנציגה הלגיטימית היחידה של הפלסטינים, וזותשוב ותעניק לתושבי יהודה ושומרון מעמד אזרחי. הרשות הפלסטינית ביהודה, שומרון ועזה לא תוכר עודכגוף מייצג, וכל הנשק ייאסף מן הארגונים החמושים.ישראל, ארצות הברית והקהילייה הבינלאומית ישקיעו בפיתוח ארוך טווח של ממלכת ירדן, על מנת לשקם את כלכלתהולחזק אותה.ישראל וירדן יחד עם מצרים, טורקיה וארצות הברית, יבנו מערך אסטרטגי לבלימת הציר האסלאמי שמרכזובטהראן, ולקידום שלום כולל בין ישראל למדינות ערב.
3. ריבונות ישראלית ביהודה ובשומרוןישראל תחיל את ריבונותה על שטחי יהודה ושומרון, בתיאום עם ירדן.התושבים הערבים בשטחים אלו יהיו אזרחי ירדן (פלסטין). מעמדם, זיקתם לשתי המדינות ואופי המנהלבאזורים המאוכלסים יגובשו ויפורטו בהסכם בין ממשלות ישראל וירדן.
בניסוח ההצעה השתתף עוזרו של אלון באותה עת, יואב שורק. למרות שההיענות הציבורית הישירה לתוכנית בקרב יהודים אזרחי ישראל הייתה נמוכה, סקר שנערך על ידי חברת "מותגים" בשנת 2005, בהזמנת ארגון "משאלות ישראל" שהתנגד לתוכנית ההתנתקות, הראה כי התמיכה בציבור הישראלי בהעברת הפלסטינים אל מחוץ ליהודה ושומרון בדרך כזאת או אחרת כפתרון לסוגיית השטחים הייתה שווה בערך לתמיכה באותה עת בהתנתקות חד-צדדית.[1]
השתנות האקלים הפוליטי בישראל לאחר מלחמת לבנון השנייה והשתלטות חמאס על רצועת עזה הובילו את אלון להתחיל לקדם את התוכנית בשנית באוקטובר 2007, תחת הכותרת "היוזמה הישראלית - מה שטוב לישראל". בהצעה החדשה נעדר רעיון הקמת מדינה פלסטינית בירדן. במקומו הציע אלון כי הפלסטינים תושבי יהודה ושומרון יחיו תחת ריבונות ישראלית כאזרחים ירדנים. גם בגרסה זו ההצעה תומכת במתן תמריצים כלכליים לפליטים הפלסטינים לעזוב את מחנות הפליטים ביו"ש ועזה ולהשתקע במדינות יעד שונות, במערב, בארצות ערב ובדרום אמריקה, תוך הוצאתם מרשותה של אונר"א והוצאתם מסטטוס הפליטים.
תומכי התוכנית[2] טוענים כי ישראל תהנה מירידה בהתקפות טרור ומהיעלמות "האיום הדמוגרפי". מיליוני פליטים פלסטינים יהפכו לאזרחים, ויינתנו להם הזדמנויות כלכליות חדשות; והתנערות מרעיון המדינה הפלסטינית תמנע את היווצרותו של איום שיעי קיצוני על מדינות ערב, כששיתוף פעולה עם ישראל ותמריצים בינלאומיים יעניקו לירדן דחיפה כלכלית. טענה מרכזית נוספת היא כי העיקרון "שתי מדינות לשני עמים" נידון לכישלון, מאחר שכל מדינה פלסטינית שתוקם, תהיה תלויה בישראל. תחושת ההשפלה הפלסטינית תתעצם והמדינה שתוקם תחתור להתפשט אל מדינת ישראל. חוסר היציבות שמובנה במדינה הפלסטינית המוצעת יפגע גם בישראל וגם במדינה הפלסטינית.
מתנגדי התוכנית טוענים כי התוכנית לא התממשה משום שהיא הציעה למעשה העברה של פלסטינים למדינה המיועדת שתוקם להם בירדן ללא הסכמתם, לירדן אין כל אינטרס לקבל אליה אזרחים פלסטינים, הפלסטינים לא יהיו מוכנים לקבל עליהם פתרון שכזה, ובכל מקרה, אין שום גורם שיביא את מדינות ערב להכיר בירדן כנציגת העם הפלסטיני. פרופ' פול איידלברג, נשיא מפלגת ימין ישראל, כתב כי אפילו אם יהפכו הפלסטינים לאזרחי ירדן, זו תהיה משאלת לב להאמין שהם יחיו בשלום עם היהודים ביהודה, שומרון ועזה.[3]
אתר האינטרנט הרשמי של היוזמה הישראלית
_-_The_Triple_Handshake.jpg)
.jpg)