המערכת הלימבית

המערכת הלימבית מבצעת פעולות אחזקה שונות ומווסתת את חום הגוף, לחץ הדם ורמות הסוכר בדם^[3].

בנוסף, המערכת הלימבית היא המקור לרגש, לזיכרון וללמידה^[4][3].המערכת הלימבית משפיעה על היווצרות זיכרון על ידי שילוב של מצבים רגשיים עם זיכרונות מאוחסנים של תחושה פיזית.המערכת הלימבית קשורה ליכולת הוויסות הרגשית-חברתית^[5].כמערכת עתיקה, המערכת הלימבית היא מערכת שפועלת בצורה לא מודעת, רגשית ולא שכלית, ייצרית ואימפולסיבית. בהתאם לכך היא מגיעה להחלטה בתוך שניות^[2].

מבחינת ההתפתחות האבולוציונית המערכת הלימבית נחשבת לחלק פרמיטיבי וקדום יותר של המוח^[6]. התפתחותה אפשרה לנהל תגובות הילחם או ברח ומעניקה יתרון לזוחלים וליונקים (לרבות האדם).

המערכת הלימבית מתפתחת לאורך חייו של האדם.בגילאי הינקות, המערכת הלימבית מתחילה להבין קשרי סיבתיות בין גירוי לתוצאה. בשלב זה הפעוט מסוגל לצפות קבלה או אובדן של חיזוק על פי רמזים מהסביבה^[6].

המערכת הלימבית כוללת מספר אזורים של קליפת המוח הלימבית ומבנים נוספים הנמצאים סביב הליבה של המוח הקדמי forebrain^[1].

להלן האזורים שבדרך כלל נחשבים לחלק מהמערכת הלימבית:

• אמיגדלה: מעורבת באיתות לקליפת המוח על גירויים מניעים משמעותיים כמו אלו הקשורים בפחד או בתגמול; אחראית על תגובת הילחם או ברח
• היפוקמפוס: דרוש ליצירת זיכרונות ארוכי טווח.
• פיתול החגורה (גירוס הסינגולום): מסדיר פונקציות אוטונומיות, כמו קצב לב ולחץ דם, וכן פעילות קוגניטיבית וריכוזית. הוא כולל את הסינגוליט קורטקס הקדמי.
• היפותלמוס: מווסת את מערכת העצבים האוטונומית על ידי ייצור ושחרור הורמונים. משפיע על לחץ הדם, קצב הלב, רעב, צמא, עוררות מינית, ומחזור השינה.
• הגוף הפטמתי: חשוב להיווצרות זיכרון.
• גרעין האקומבנס: מעורב בתגמול, עונג והתמכרות.
• קליפת המוח הארובתית-מצחית: מעורבת בקבלת החלטות.
• הפיתול הפארהיפוקמפאלי: חלק מההיפוקמפוס, ממלא תפקיד ביצירת זיכרון מרחבי.
• תלמוס: 'תחנת הממסר' לקליפת המוח.

המערכת הלימבית פועלת בעזרת השפעה על המערכת האנדוקרינית ומערכת העצבים האוטונומית. המערכת הלימבית קשורה הדדית היטב למבנה הידוע כגרעין האקומבנס, הנקרא לעיתים מרכז העונג במוח. לגרעין תפקיד בעוררות מינית ובהשפעה המענגת של סמים פסיכואקטיביים מסוימים. תגובות אלה מווסתות על ידי הפרשות דופמינרגיות מהמערכת הלימבית.

המערכת הלימבית קשורה היטב גם לקליפת המוח הקדם-מצחית. מדענים מסוימים טוענים שקשר זה קשור לעונג המושג בפתרון בעיות. בעבר, כדי לפתור הפרעות רגשיות חמורות, היו קוטעים קשר זה בהליך ניתוחי שנקרא לובוטומיה. מטופלים שעברו הליך זה לעיתים קרובות נהיו פאסיביים ואיבדו כל מוטיבציה.

הרופא הצרפתי פול ברוקה קרא לראשונה לחלק הזה של המוח "le grand lobe limbique" ב-1878^[7], אך ההבנה על תפקידו ברגש לא התפתחה עד 1937, כשהרופא האמריקאי ג'יימס פפז תיאר לראשונה את המודל האנטומי שלו לרגש, הנקרא עדיין מעגל פפז^[8]. רעיונותיו של פפז הורחבו לאחר מכן על ידי פול ד. מקלין שכלל מבנים נוספים ב'מערכת לימבית' מורחבת יותר^[9]. הקונספט של מערכת לימבית הורחב מאז ופותח על ידי אחרים.

ניסוי שנערך ב-1939 חיזק את הסברה שהמערכת הלימבית היא האזור המוחי שקשור לרגשות. שני חוקרים מאוניברסיטת שיקגו, קלובר וביוסי, בדקו ומצאו שקופה שאיבדה את האמיגדלה באחד מצדי מוחה הפכה לבעלת מזג נוח, אפשר היה לדקור אותה, לצבוט אותה ולהציק לה, התגרויות שאמורות היו לגרור אחריהן תגובות אלימות. כמו כן התנהגותה הייתה מוזרה: נראה כי היא אינה מזהה את קערת המזון שלה, לעיתים קרובות תנגוס החיה בחפצים בלתי אכילים ולעיתים אף תבלע אותם, היא נוגעת בכל חפץ שהיא רואה, ועסוקה ללא הרף בפעילות מינית.ניסוי שנערך ב-1954 הראה שחולדות עם אלקטרודות מתכתיות שהושתלו לגרעין האקומבנס שלהן לחצו שוב ושוב על ידית המפעילה את האזור, והעדיפו פעילות זו על אכילה ושתייה, עד שלבסוף מתו מתשישות^[10].

עם זאת, ישנם חוקרים, ובהם ג'וזף לדו, הכופרים לחלוטין בקיומה של המערכת הלימבית, והצורך בה לשם הסבר תהליכי הפקת חוויות רגשיות במוח. לדו מדגיש את פעולתם של גורמים מסוימים בלבד במערכת, כגון חשיבותה ומיידיותה של פעולת האמיגדלה^[11].

יש עדות נסיבתית לכך שהמערכת הלימבית מספקת גם תחזוקה של מצב הכרתי נורמלי ובריא.

מדיה וקבצים בנושא המערכת הלימבית בוויקישיתוף

האלימות בהיבט אינטגראטיבי