הסכם אי-תוקפנות

הסכם אי-תוקפנות (באנגלית: Non-aggression pact), הסכם אי-התקפה או הסכם נייטרליות הוא הסכם בין שתי מדינות או יותר, בו החותמות על ההסכם מתחייבות להימנע מפעולות צבאיות אחת כנגד השנייה.

לעיתים המונחים "הסכם אי-תוקפנות" ו"הסכם נייטרליות" משמשים במובנים שונים זה מזה, כשהסכם אי-תוקפנות (או הסכם אי-התקפה) מתייחס להסכם הכולל התחייבות של מדינה שלא לתקוף את המדינה השנייה, בעוד הסכם נייטרליות מכיל גם התחייבות שלא לתמוך במדינה שלישית הנלחמת נגד המדינה השנייה.

הסכמי אי-תוקפנות היו צורה נפוצה של הסכמים בינלאומיים בשנות ה-1920 וה-1930, אך השימוש בהם כמעט פסק בעקבות מלחמת העולם השנייה. כיוון שהיישום של הסכמי אי-תוקפנות תלוי רק ברצונן הטוב של המדינות החתומות עליו, אימצה הקהילה הבינלאומית לאחר מלחמת העולם השנייה נורמה של הסכמי ביטחון קיבוציים מרובי-משתתפים, כמו ההסכמים שביסודם של נאט"ו, ANZUS‏, SEATO וברית ורשה.

דוגמה להסכם אי-תוקפנות הוא הסכם ריבנטרופ–מולוטוב שנחתם בשנת 1939 בין ברית המועצות לבין גרמניה הנאצית, הסכם שהחזיק מעמד עד לפלישת הצבא הגרמני לברית המועצות במסגרת מבצע ברברוסה בשנת 1941.

מחקרים שנעשו הראו שסיכוייהן של מעצמות להיכנס לעימות צבאי נגד מדינות עמן הן חתומות על הסכמי אי-תוקפנות, גבוה מהסיכוי שלהן להיכנס לעימות כזה נגד מדינות עמן אין להן כל הסכם שהוא.

תוקפנות אסורה לפי מגילת האומות המאוחדות, לפיכך כל המדינות החברות באומות המאוחדות נמצאות תחת התחייבות הסכמית להימנע מפעולות תוקפנות (בפועל היו מקרים רבים של הפרה של איסור זה).