אמנת טשקנט

הלוחמה בין הצדדים פסקה ב-20 בספטמבר 1965, כששתי הצדדים הסכימו להפסקת האש עליה החליטה מועצת הביטחון של האו"ם בהחלטה 211.

את הפגישה אירחה ברית המועצות בטשקנט שבאוזבקיסטן בין ה-4 ל-10 בינואר 1966 בניסיון ליצור הסדר קבוע יותר בין הצדדים.^[3]

הסובייטים, המיוצגים על ידי ראש ממשלת ברית המועצות אלכסיי קוסיגין, תיווכו בין ראש ממשלת הודו לאל בהדור שסטרי לבין נשיא פקיסטן איוב ח'אן.^[2][4]

הצהרה שפורסמה, מתוך ניסיון להוות בסיס לשלום בר קיימא, קבעה כי הצבא ההודי והצבא הפקיסטני יחזרו לעמדותיהם בגבול הודו–פקיסטן טרם הסכסוך,^[1] לא יאוחר מ-25 בפברואר 1966; אף מדינה לא תתערב בענייניה הפנימיים של אחרת; היחסים הכלכליים והדיפלומטיים יוחזרו; תהיה העברה מסודרת של שבויי מלחמה, ושני המנהיגים יפעלו לשיפור היחסים הבילטרליים.

ההצהרה ספגה ביקורת פנימית חריפה בשתי המדינות, שכן ההודים והפקיסטנים ציפו ליותר ממה שהוסכם עליו. בהתאם להצהרת טשקנט, נערכו שיחות בדרג השרים ב-1 וב-2 במרץ 196. אף על פי שהשיחות לא העלו דבר, חילופי הדברים נמשכו לאורך כל האביב והקיץ.

בהודו, ההצהרה ספגה ביקורת משום שהיא לא כללה הצהרה על אי לחימה או ויתור כלשהו על מלחמת גרילה ברחבי קשמיר.

לאחר חתימת הצהרת טשקנט, מת ראש ממשלת הודו לאל בהדור שסטרי בנסיבות מסתוריות בטשקנט;^[3] מותו הפתאומי הוביל לתיאוריות קונספירציה הטוענות כי הוא הורעל.^[5] העיתונאי ותאורטיקן הקונספירציות^{[6] [7]} גרגורי דאגלס טען כי ערך סדרה של ראיונות עם קצין הביון האמריקאי רוברט קראולי ב-1993. לפי דאגלס, קראולי טען כי ה-CIA התנקש בשאסטרי ובמדען הגרעין ההודי הומי ג'יי בהאבה כדי לסכל את התפתחות תוכנית הנשק הגרעיני של הודו.^{[8] [9]} ממשלת הודו סירבה לפתוח לעיון הציבור את הדווח על מותו בטענה שהדבר עלול לפגוע ביחסי החוץ של הודו, יגרום להפרעה במדינה, ויפר את הזכויות הפרלמנטריות.^[5]

בפקיסטן גרם ההסכם לסערה חברתית, והפגנות והפרות סדר פרצו ברחבי המדינה.^[3] אף על פי שבסופו של דבר דוכאה התסיסה, הצהרת טשקנט פגעה מאוד בתדמיתו של איוב ח'אן, והייתה אחד הגורמים לנפילת משטרו ב-1969.^[10][11]

• הטקסט המלא של הצהרת טשקנט, משכין השלום של האו"ם
• הסכם שלום כולו להודו, משכין השלום של האו"ם
• כל הסכמי השלום עבור פקיסטן, משכיו השלום של האו"ם
• אמנת טשקנט, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)