הקיסר יאו

יָאו (בסינית 堯, בפין-יין Yáo) (על פי המסורת מלך בשנים 2333-2234 לפנה"ס^[1]) היה שליט סיני אגדי, אחד משלושת המלכים וחמשת הקיסרים, וידוע גם בשם אדון טָאוטָאנְג (陶唐氏). נולד בשם יִי פָאנְגשׂוּ'ן (伊放勳) או יִי צִ'י (伊祁) כבן שני לקיסר קו ולצִ'ינְגדוּ (慶都). נודע גם בשם טָאנְג יָאו (唐堯).

הקיסר יאו

לידה	2324 לפנה״ס Gaoyou, הרפובליקה העממית של סין
פטירה	2206 לפנה״ס (בגיל 118 בערך)
מדינה	סין

מתואר לרוב כשליט-קדוש חכם ובעל מוסר מושלם. חסידותו ושקדנותו של יאו שימשו דוגמה לקיסרים ומלכים בדורות מאוחרים יותר בסין. בעת העתיקה התייחסו הסינים ליאו, לשון וליו' כדמויות היסטוריות, אולם היסטוריונים מודרניים מאמינים כי הם מייצגים מנהיגים של התאגדויות שבטיות אשר ייסדו מערכות שלטון היררכיות אחידות בתקופה בה עברה החברה הסינית למבנה של פיאודליה פטריארכלית. בספר ההיסטוריה (הידוע גם בתור הקלאסיקה של ההיסטוריה), המהווה את אחד מחמש הקלאסיקות, עוסק הפרק הראשון ביָאו, שׁוּן ויוּ'.

על פי האגדות, יָאו נעשה למלך בגיל 20 ומת בגיל 119, והתפטר מן המלוכה על מנת ששׁוּן, אשר היה נשוי לשתי בנותיו של יָאו, יוכל לעלות לשלטון.

בין תרומותיו הרבות יאו נחשב למי שהמציא את משחק הגו, אשר לפי הכתוב היטיב את דרכיו של בנו הסורר והתאוותן דָאנְג'וּ (丹朱)^[2]. על פי המסורת הקונפוציאנית, כאשר נפטר יָאו ועם סיום שלוש שנות האבל כמנהג המקובל, שׁוּן הכריז על דָאנְג'וּ קיסר, אולם העם הכיר רק בשׁוּן כיורש הכתר.

ברשומות הבמבוק נמסר סיפור שונה: שׁוּן מרד וכלא את יאו עד למותו, בעוד שדָאנְג'וּ הוגלה ולאחר מכן הובס בידי שׁוּן.