חינוך ממלכתי
חינוך ממלכתי או מערכת חינוך ציבורית הם מונחים המתייחסים למערכת של בתי ספר ומוסדות חינוכיים אחרים המופעלים על ידי המדינה ומשרתים את אזרחיה. המוסדות במערכת כזאת מיועדים ברובם לילדים ולבני נוער, אם כי במדינות רבות יש גם מערכת של אוניברסיטאות ציבוריות ומערכות חינוך למבוגרים שלא יכלו ללמוד בילדותם.
במדינות רבות הלימוד במערכת החינוך הממלכתית, או בבית ספר פרטי מוכר, הוא חובה המעוגנת בחוק בגילאים מסוימים (החובה חלה בדרך-כלל על ילדים ובני נוער מגיל 4-5 ועד גיל 16-17). החוקים המחייבים לימוד במוסדות החינוך הממלכתיים נתפסים כחוקים המגינים על זכויות הילד, כיוון שכך השכלת הילד אינה נתונה לשיקול דעתם הבלעדי של ההורים, ויש ערובה של המדינה לכך שכל אזרח יזכה להשכלה בסיסית. על פי סעיף 29(2) לאמנת זכויות הילד שנכנסה לתוקף בשנת 1990, אסור למדינות למנוע מהורים ומגופים להעניק לילדים חינוך פרטי, כל עוד הוא עומד בדרישות מינימום של האמנה[1]. בהתאם לכך קבע בית המשפט העליון בישראל ש"זכותו של אדם לבחור לילדו מוסד חינוכי פרטי, חלופי למסגרת הממלכתית, הוכרה בארץ ובעולם, במשפט הבינלאומי ובמשפט הפנימי כאחד"[2].
האלטרנטיבות לחינוך ממלכתי הן חינוך פרטי, חינוך ביתי ואי מתן חינוך. ביחס לחינוך הפרטי ולחינוך הביתי, התכנים ושיטות הלימוד של החינוך הממלכתי הם אחידים יותר וזאת משום שהם נקבעים על ידי מוסדות המדינה. ההבדלים העיקריים בין בתי ספר ממלכתיים בישראל הם בין החינוך הממלכתי החילוני לחינוך הממלכתי הדתי, בין החינוך הממלכתי שניתן לבני מיעוטים לבין זה הניתן ליהודים ובין החינוך הניתן במרכז לזה הניתן בפריפריה. ההבדל בין החינוך הממלכתי הניתן במרכז לזה הניתן בפריפריה אינו תוצאה של מדיניות מכוונת וההבדל בין החינוך הממלכתי הניתן לבני דתות שונות ולדוברי שפות שונות הוא רק בחלקו תוצאה של מדיניות מכוונת.
על פי תאוריית הלאומיות של גלנר, הצורך במערכת חינוך ממלכתית היא אחד המבשרים של לאומיות. לדידו, רק מערכת גדולה כמו מדינה יכולה לממן מערכת יקרה כל כך, וכן יש משמעות שבמערכת אחת תהיה אחדות של השפה.
בישראל החינוך הממלכתי איננו אחיד ומפוצל לחינוך ממלכתי (בתוכו ישנו חינוך ממלכתי דובר ערבית) וחינוך ממלכתי-דתי. החינוך ה"עצמאי" החרדי אינו מהווה חלק מהחינוך הממלכתי בישראל. בתקופת כהונתו של שי פירון כשר חינוך נוסף גם מודל של חינוך ממלכתי חרדי, ומ-2008 התאפשר גם חינוך ממלכתי משלב שהוא חינוך ממלכתי שכולל לימוד מקורות יהודיים בהיקף רחב, תוך שימת דגש על עיסוק בזהות יהודית.
הפולמוס סביב החינוך הממלכתי
תמיכה בחינוך הממלכתי
ביקורת על החינוך הממלכתי
כבר בשנת 1859, ג'ון סטיוארט מיל ביטא בספרו על החירות את תפיסתו לפיה לחינוך ממלכתי יש מקום רק כ'ניסוי' לצד בתי הספר הפרטיים או בחברה השרויה במשבר[3].
לפי מבקרי החינוך הממלכתי, חירותם של ההורים מחייבת לאפשר להם להשפיע על חינוך ילדם ולבחור עבורו חינוך פרטי. מעבר לכך, לפי הגישה הליברלית יש לתת משקל מכריע לכך שהגורם שיש לו את האינטרס המובהק ביותר בהצלחת החינוך של הילד - הוא ההורה - שאף יישא בתוצאות במקרה של כישלון חינוכי. לכן קיים סיכוי גבוה יותר שההורה יקבל החלטה מושכלת על חינוך ילדו לעומת פקיד ממשלתי בכיר ככל שיהא[3].
עוד מראים מבקרי החינוך הממלכתי כי התחרותיות בין בתי הספר הפרטיים ויכולתם לפטר מורים כושלים, תעודד בקרב בתי הספר יעילות ומצוינות שחסרה בחינוך ציבורי. לפי הגישה הליברלית, בחינוך הממלכתי חסרה מאוד מערכת תחרותית שתגרום להליך מעין "אבולוציוני" בו בתי הספר שיפעלו בצורה מיטבית ישגשגו ואף יהפכו מודל לחיקוי, ואילו בתי ספר כושלים יסגרו ויפנו את מקומם לבתי ספר טובים יותר[3].
במענה לטענה לפיה חינוך ממלכתי מסייע לשכבות החלשות, מבקרי החינוך הממלכתי משיבים כי דווקא השכבות החלשות נפגעות מהעדר חינוך פרטי שכן האוכלוסיות החזקות מקבלות גם כיום תוספת לחינוך הציבורי ואילו השכבות החלשות שמסתפקות בחינוך הממומן הן אלו שנפגעות ביותר מה'בינוניות' של החינוך הציבורי[3].
ראו גם
עיינו גם בפורטל
פורטל החינוך הוא שער למגוון נושאים הקשורים בחינוך ובהשכלה, בהם מוסדות, אישים, מושגים ועוד. |
קישורים חיצוניים
- יהלי מורן זליקוביץ', דו"ח: החינוך הממלכתי הולך ונעלם, באתר ynet, 30 באוגוסט 2009
- ד"ר תמי חלמיש אייזנמן, מוריה יזרעאלוב, מי משלם על החינוך הציבורי? עיבוד והנגשה, היזמה למחקר יישומי בחינוך
- שגיא ברמק, "המדינה – לא בבית ספרנו", השילוח, גיליון 2, דצמבר 2016
