טארק אל-האשמי

טארק אל-האשמי נולד בבגדאד בשנת 1942 למשפחה ערבית-סונית שהשתייכה לפלג של שבט משהדאן. למד באקדמיה הצבאית של בגדאד בין השנים 1959–1962 ולאחר מכן שירת בצבא העיראקי בגדוד ארטילריה והמשיך לשירות קבע. בשנים 1969–1978 השלים לימודי תואר ראשון ותואר שני בכלכלה באוניברסיטת אל-מוסתנסריה.^[1] בשנת 1975 עזב את הצבא העיראקי והפך להיות פעיל במפלגה האסלאמית עיראקית. בתקופה שבין 1978–1991 עזב את עיראק כדי לעבוד ולחיות בכווית.^[2]כמה מבני משפחתו של אל-האשמי עסקו גם הם בפוליטיקה ובשנת 2006 נרצחו שניים מאחיו בשל פעילותם הפוליטית: באפריל נרצחה אחותו מייסון אל-האשמי, שהייתה ראש מחלקת נשים במפלגה האסלאמית העיראקית, שאותה הנהיג.^[3] רק חצי שנה לאחר מכן, באוקטובר של אותה שנה, נרצח גם אחיו אמיר אל-האשמי, ששימש כיועץ לשר ההגנה העיראקי.^[4]

תפיסות פוליטיות

אל-האשמי היה מאז שנת 2004 מנהיגו של הגוש הסוני הגדול ביותר בפרלמנט העיראקי מטעם המפלגה האסלאמית העיראקית. תפיסתו הפוליטית כללה התנגדות לפדרליזם בעיראק מתוך החשש שפדרליזם בעיראק יביא למציאות שבה כל קבוצה בעיראק לשאוף לעצמאות, לחלוקת עיראק ומכאן גם לקיצה של המדינה. בנוסף, אחד הסעיפים בחוקה העיראקית כלל האצלה קיצונית של סמכויות למחוזות הפדרליים, שאפשרו התעלמות מבגדאד בנושאי מפתח רבים כולל ניהול נפט וגז.^[5]

אל-האשמי התנגד לביטול מדיניות הבעת' שדגלה באומה סוציליסטית ערבית אחת והתנגדה לאימפריאליזם וקולוניאליזם. עיקר חברי מפלגת הבעת׳, ששלטה בעיראק בשנים 1963–2003, היו סונים ורוב מתנגדיה היו מקרב השיעים והכורדים.^[6] מתוך כך, התנגד אל-האשמי גם למדיניות הדה-בעת'יפיקציה שהונהגה בעיראק עם הקמת השלטון החדש בה, שהיה מבוסס בעיקרו על ייצוג לשיעים, ודרש לבטלה לאחר שהתקבלה כחוק מדינה. דגש מיוחד שׂם אל-האשמי על נושא קידום והעלאת מספר הסונים בצבא ובמשטרה, בשל היותם של הסונים המיעוט בעיראק, ששירות בכוחות הביטחון יקשור אותם למדינה הנבנית מחדש.^[7]

אל-האשמי התנגד נחרצות לאלימות שהשתוללה בעיראק לאחר הפלישה האמריקאית למדינה, הן מהצד העיראקי והן מהצד האמריקאי. בראיון לתחנת רדיו אמריקאית, אמר אל-האשמי "בלי ספק יש לנו בעיות שונות שמאתגרות את תהליך העבודה הזה בזמן, ובנוסף לכל, האלימות, שלמרבה הצער הופכת לתופעה בולטת באזורים מסוימים, במחוזות מסוימים בעיראק, וניתן להתמודד איתה בצורה הרבה יותר טובה ממה שהיה עד כה. אני מקווה שיגיע הזמן שהממשל האמריקני ישנה את האסטרטגיה שנקט עד כה, ושממשלת עיראק תישא באחריות, תישא בנטל ותתמודד עם מקורות האלימות".^[8]

כחלק מפועלו, ניסה אל-האשמי לגשר על הפערים בין הסונים לשיעים בפוליטיקה העיראקית, בשסעים ובאלימות שהם יצרו ורצה לקדם שיתוף פעולה חיובי בין הפלגים השונים. מתוך כך, ניסח את "ההסכם הלאומי העיראקי"^[9] שהיה הצהרת עקרונות בת 25 נקודות שגינתה את כל סוגי הקיצוניות והאפליה העדתית. הצהרה זו קראה לדיאלוג בין הפלגים השונים בעיראק ובעקבות פרסומה אף הביאה למפגש יוצא דופן בין אל-האשמי לבין המנהיג הדתי השיעי החשוב ביותר בעיראק, האייתוללה עלי סיסתאני. מחווה נדירה וסמלית זו הדגישה את האפשרות לשיתוף פעולה ולגישור על פני הפערים העדתיים.^[10]

קריירה פוליטית

בשנת 2004 נבחר אל-האשמי לכהן בתפקיד מזכ"ל המפלגה האסלאמית עיראקית. תחת הנהגתו, ביססה עצמה המפלגה כאחת המפלגות הסוניות החשובות בפוליטיקה העיראקית ובממשלה העיראקית הראשונה. בשנת 2006 נבחר על ידי הפרלמנט של הממשלה העיראקית לכהן בתור אחד מסגני נשיא עיראק, ובעצם להיות חלק מהקואליציה שבראשה עמד נורי אל-מאלכי.

כחלק מהניסיון האמריקאי ליצור בעיראק שלטון ידידותי ומשתף פעולה, לחץ הממשל האמריקאי בראשות ג׳ורג׳ בוש על פוליטיקאים עיראקים ליצור קואליציה של חדשה של "מפלגות מתונות" בממשלה. כך ביקשו האמריקאים לצמצם את כוחם של גורמים אנטי-אמריקאים בממשל העיראקי, כדוגמת איש הדת השיעי מוקתדא א-סדר שמפלגתו הייתה נדבך משמעותי בפרלמנט הממשלה והשפיעה ממשלת אל-מאלכי. כחלק מאותו ניסיון, פנה בוש גם לאל-האשמי ששימש בתפקיד סגן נשיא עיראק. אל-האשמי נודע בהתנגדותו לא-סדר, שהנהיג מיליציה צבאית בשם צבא המהדי שהייתה אחראית לחלק גדול משפיכות הדמים הסונית בעיראק. הרעיון היה שתמיכה של מפלגתו של אל-האשמי (44 מושבים) באל-מאלכי יאפשר לאחרון להמשיך להחזיק בשלטון בלי להסתמך על א-סדר (30 מושבים).^[11]

לאורך השנים האשים אל-האשמי את אל-מאלכי בעדתיות, במדיניות פרו-שיעית בוטה, בהתעלמות מפעולותיהן של מיליציות שיעיות נגד אזרחים סונים. משבר האמון בין השניים הגיע לשיאו במאי 2007 כאשר הודיע אל-האשמי על התפטרותו מממשלת אל-מאלכי והצהיר שראש הממשלה מדיר את הסונים מקבלת ההחלטות בממשלתו.^[12]

בשנת 2009 הודיע אל-האשמי על התפטרותו מתפקיד מזכ"ל המפלגה האמסלאמית העיראקית, בכדי להתמקד בתפקידו כסגן נשיא. באותה השנה הקים את "רשימת ההתחדשות" (קאימת תג'דיד), מפלגה חדשה שבין מטרותיה הייתה יצירתן של אחדות בין אזרחי עיראק ולאומיות עיראקית חוצת-עדות,^[2] תוך התעלות מעל לקווי החלוקה העדתיים והאתניים שהגדירו את הפוליטיקה העיראקית בשנים שקדמו לכך.^[13] בהמשך, חבר אל-האשמי עם מפלגתו לרשימה העיראקית הלאומית בראשות איאד עלאווי,^[2] שזכתה ברוב הקולות בבחירות של 2010.^[14]

בדצמבר 2011, ימים ספורים לאחר נסיגתם מעיראק של כוחות צבא ארצות הברית, שתמכה בפועלו של אל-האשמי, כיתרו כוחות צבא עיראק בפקודתו של אל-מאלכי את ביתו של אל-האשמי, שכיהן באותה עת כסגן הנשיא. שניים משומרי ראשו נעצרו, הוכו והוכרחו לתת עדות שווא שקישרה לכאורה בין אל-האשמי לבין פעולות טרור כנגד הפרלמנט שהתרחשו בסוף נובמבר.^[12]

האשמות אלה עלו ככל הנראה כתוצאה מההתנגדות הבוטה והגלויה של אל-האשמי לשלטונו של אל-מאלכי בשילוב עם פרסום עיתונאי שטען כי אל-האשמי מחזיק מיליציה שאנשיה משמשים כשומרי ראש אישיים שלו ומספקים הגנה לאזרחים סונים במחוז בגדאד מפני מתקפות של ארגונים שיעיים. אלו יצרו קרקע נוחה לשלטון אל-מאלכי לייצר האשמות פליליות כלפי אל-האשמי.^[15]

לאחר שהוצא צו מעצר רשמי נגדו, נמלט אל-האשמי מבגדאד וטס לכורדיסטן העיראקית. מאוחר יותר עבר לקטר, לערב הסעודית ולבסוף לטורקיה, ששם קיבל מקלט מדיני שטורקיה הציעה לו. בסוף אפריל הוגש לבית הדין הפלילי המרכזי בעיראק, כתב אישום נגד אל-האשמי ושישה משומרי ראשו בגין מעורבות במספר התנקשויות, כולל של שישה שופטים.^[12][16] פוליטיקאים סונים גינו את ההאשמות נגד אל-האשמי וטענו שהן חלק ממסע הכפשה של אל-מאלכי, להרחקת נציגים סונים חזקים ומשפיעים מהפוליטיקה העיראקית. תומכיו של אל-האשמי קיימו חרם בן חודש על הפרלמנט העיראקי ואף ניסו אז לארגן הצבעת אי-אמון באל-מאלכי, אך המאמץ נכשל בסופו של דבר.^[17]

אל-האשמי דחה את ההאשמות כי לקח חלק בפעילות טרור כנגד עיראקים וגינה את משפט הראווה שנערך בהיעדרו.^[18] אל-מאלכי דחה בקשות להעברת המשפט לבית משפט בכורדיסטן העיראקית, באופן שעדיין יהיה תחת סמכות מערכת המשפט העיראקית, אף שבחבל צפוי היה אל-האשמי, שזכה לאהדה מצד כורדים רבים, ליחס עוין פחות.^[15] לבסוף, בפברואר 2012, קבע חבר שופטים בבגדאד שאל-האשמי אשם בהנהגת מיליציות שביצעו יותר מ-150 התקפות בשש השנים שקדמו למשפט נגד יריבים פוליטיים, נגד גורמי ביטחון עיראקים ונגד עולי רגל שיעים דתיים לערים הקדושות לשיעה בדרום עיראק. גזר הדין שקבעו על בסיס האשמות אלו היה גזר דין מוות.^[19] אל-האשמי דחה את גזר הדין שנפסק לו, ואמר כי "יש לאשר מחדש את החפות המוחלטת שלי ושל השומרים שלי. אני דוחה לחלוטין את הפסיקה הלא הוגנת והלא צודקת הזאת, המונעת ממניעים פוליטיים ולעולם לא אכיר בתקפותה".^[20]

במאי 2012 פרסם האינטרפול בשם המשטר העיראקי "הודעה אדומה" (צו מעצר בינלאומי) נגד אל-האשמי. אף על-פי כן, אל-האשמי, ששהה בטורקיה בעת פרסום הצו, לא הוסגר על ידה לרשויות העיראקיות.^[18] ב-8 באוקטובר 2013 ביטל האינטרפול את ההודעה האדומה נגד אל-האשמי וכתב "מזכירות ארגון המשטרה הפלילית הבינלאומית חקרה את ההאשמות נגד טארק אל-האשמי במלואן. מזכירות הארגון סבורה שלבקשת ממשלת עיראק אין הצדקה משפטית. ממשלת עיראק הגישה מידע ומסמכים חסרי תוקף. לכן, המזכירות החליטה ב-8 באוקטובר 2013 לבטל את ההודעה האדומה נגד אל-האשמי ולהפיץ את ההחלטה לכל המדינות החברות".^[21]

המשפט שהתנהל כנגד אל-האשמי ייצג דברים רחבים בהרבה מן ההאשמות נגד אל-האשמי על מעורבות בפעילות טרור. מעבר למחלוקת הפוליטית שהפכה לרדיפה משפטית בין שני מנהיגים פוליטיים רבי כוח והשפעה, פרשת המשפט של אל-האשמי הייתה בבואה של הסכסוך העמוק בין הסונים לשיעים בעיראק החדשה. הפרשה הדגישה גם את חוסר היציבות של השלטון העיראקי העצמאי החדש. יש הסוברים כי יציאת הכוחות האמריקאיים מעיראק הסירה גורם הרתעה קריטי מהזירה הפוליטית העיראקית, שסייע בייצוב המערכת, במיתון של השיח ובתיאום ציפיות בין הפלגים הפוליטיים המסוכסכים. אופי הרטוריקה, חומרת ההאשמות והמאמצים מרחיקי הלכת שהשקיעה ממשלת אל-מאלכי כדי להפחיד יריבים פוליטיים ולערער את מעמדם ואת הלגיטימיות שלהם היו כולם עדוּת לכך שגם לאחר סיומה הרשמי של מלחמת האזרחים בעיראק הוסיפה הזירה הפוליטית המקומית לסבול מחוסר יציבות ומהעדר אמון בין הפלגים הפוליטיים השונים שיצרו עוינות רבה בין המחנות והעדות השונות, עד כדי סיכון יציבותו של השלטון.^[15]

נכון לשנת 2022, ממשיך אל-האשמי לעסוק בפוליטיקה העיראקית, גם אם לא באופן ישיר. אל-האשמי מוביל קמפיין עולמי לתמיכה בעם העיראקי, משמש כבעליו של עיתון אלקטרוני בשם "תג'דיד", מנהל את "האגודה הבינלאומית להגנת הצדק" העוסקת בזכויות אדם בעיראק. בנוסף, עוסק אל-האשמי במחקר ונותן הרצאות על עיראק באוניברסיטאות ובמרכזי מחקר בעולם.^[22]