טריטוריית אורלינס

בשנת 1804, כל רכישת לואיזיאנה מדרום לקו הרוחב ה-33 הפכה לטריטוריית אורלינס, והשאר הפך למחוז לואיזיאנה (מחוז לואיזיאנה שונה מאוחר יותר לטריטוריית לואיזיאנה; ומאוחר יותר, כשטריטוריית אורלינס הפכה למדינת לואיזיאנה, שונה שם הטריטוריה של לואיזיאנה לטריטוריית מיזורי).

החוק האורגני של 1804, שהתקבל ב-26 במרץ ליישום ב-1 באוקטובר, יצר גם את בית המשפט המחוזי של ארצות הברית עבור מחוז אורלינס – הפעם היחידה שהקונגרס אי פעם יצר טריטוריה עם בית משפט מחוזי של ארצות הברית השווה בסמכותו ובסמכות השיפוט שלו לאלה של המדינות.^[3] הקונגרס גם הקים את בית המשפט העליון לטריטוריה של אורלינס ששלושת שופטיו היו בית המשפט הטריטוריאלי העליון.

ב-10 באפריל 1805, בית המחוקקים הטריטוריאלי ארגן 12 מחוזות (החל מהפינה הדרום-מזרחית לכיוון מערב וצפון): מחוז אורלינס, מחוז לפורצ'ה, החוף הגרמני, מחוז אכדיה, מחוז איברוויל, מחוז אטקאפאס, מחוז פוינט קופה, מחוז אופלוס, ראפידס. מחוז, מחוז קונקורדיה, מחוז נאצ'יטוצ'ס ומחוז אואצ'יטה.

האזור שהפך מאוחר יותר לקהילות פלורידה בצד המזרחי של נהר המיסיסיפי לא נכלל בשלב זה בטריטוריית אורלינס, כמו גם השטח הספרדי של מערב פלורידה. אזור זה צורף רשמית לשטח ב-14 באפריל 1812, לאחר שסופח בכוח על ידי ארצות הברית ב-1810, אם כי ספרד לא ויתרה רשמית על אף שטח ממערב פלורידה עד 1821. הגבול המערבי עם טקסס הספרדית לא הוגדר במלואו עד שנערך משא ומתן על הסכם אדמס-אוניס ב-1819. רצועת אדמה הידועה בשם מדינת סבין החופשית ממש מזרחית לנהר סבין שימשה כאזור חיץ קרקעי נייטרלי משנת 1807 לערך ועד שהחוזה נכנס לתוקף לאחר אשרור ב-1821.

טריטוריית אורלינס הייתה המקום של מרד העבדים הגדול ביותר בהיסטוריה האמריקאית, מרד החוף הגרמני ב-1811.

במפקד האוכלוסין של ארצות הברית משנת 1810, 20 קהילות בטריטוריית אורלינס דיווחו על ספירות האוכלוסייה הבאות: