טרי אנדרסון

אנדרסון נולד בלוריין, אוהיו ועבר בגיל 6 להתגורר עם משפחתו בבטביה, ניו יורק, שם גדל.^[1] הוא סיים את לימודיו בבית הספר התיכון בטביה בשנת 1965 והתגייס לחיל הנחתים של ארצות הברית שם שירת כעיתונאי צבאי במשך שש שנות שירות, תחילה ביפן ואז בווייטנאם.^[1] לאחר שחרורו החל ללמוד באוניברסיטת המדינה של איווה, וסיים בשנת 1974 שני תארים במקביל: האחד בעיתונאות ותקשורת המונים, והשני במדע המדינה. לאחר מכן החל לעבוד בתחנת רדיו ועבד גם לזמן קצר עבור סוכנות הידיעות AP. משם המשיך למישיגן שם ערך עיתון. אנדרסון שב לעבוד בסוכנות AP ונשלח מטעמה לדווח מקנטקי, טוקיו ודרום אפריקה. בשנת 1982 התנדב לנסוע ללבנון (לאחר פרוץ מלחמת לבנון הראשונה ובמהלך מלחמת האזרחים בלבנון) כדי לשמש ככתב הראשי של הסוכנות במזרח התיכון.^[1][2] בשנת 1982 אשתו ובתו הקטנה עזבו את לבנון בשל המלחמה והזוג התגרש, איתם גם זרים רבים וביניהם עיתונאים, אך אנדרסון נשאר לדווח.^[1]

בבוקר שבת ה-16 במרץ 1985, לאחר שסיים משחק טניס, הלך ברחובות ביירות כשנחטף באיומי אקדח על ידי שלושה אנשי חזבאללה, הוכנס לתא המטען של מכונית מרצדס ירוקה ונלקח משם למקום מסתור בפרברים הדרומיים של ביירות, שם נכלא בצינוק תת-קרקעי.^[1][3][4] בשש השנים ותשעה החודשים הבאים הוא הוחזק בשבי והועבר מעת לעת למקומות מסתור שונים.^[1] אנדרסון היה השבוי האמריקאי ששהה את תקופת השבי הממושכת ביותר מבין 17 בני הערובה האמריקאים שנחטפו (מתוך 92 זרים בסך הכל), במטרה ללחוץ על ממשלת ארצות הברית ולהביא לנסיגת כוחות הצבא האמריקאי שהוצבו בלבנון במהלך מלחמת האזרחים בלבנון וכתגובה לכליאתם של 17 שיעים שהורשעו במעורבות בפיגועים בשגרירויות הזרות בכווית (ביניהם האמריקאית והצרפתית) בדצמבר 1983.^[5] לאחר סיום מלחמת האזרחים בלבנון ב-1990 השתפרו מעט יחסי ארצות הברית עם איראן וסוריה. במטרה לזכות בהטבות כלכליות מהאמריקאים, לחצו האיראנים על בת חסותם חזבאללה לשחרר את כלל השבויים.^[3] אנדרסון היה השבוי האמריקאי האחרון והוא שוחרר ב-4 בדצמבר 1991 לאחר 2,454 ימי שבי.^[6]

לאחר שחרורו העביר אנדרסון קורסים בבית הספר לעיתונאות של אוניברסיטת קולומביה ובבית הספר לעיתונאות של אוניברסיטת אוהיו.^[1][5]

בשנת 1999 הגיש אנדרסון תביעה בגובה 100 מיליון דולר כנגד ממשלת איראן בעקבות השבי על ידי החזבאללה בלבנון.^[3] בשנת 2002 השיג הסדר בגובה מיליוני דולרים מנכסים איראנים קפואים. על פי ההערכות קיבל בפועל בעקבות הסדר זה סכום בגובה 26 מיליון דולר.^[7][3]

בדצמבר 2003 הודיע על מועמדותו כמועמד הדמוקרטי לייצוג המחוז ה-20 של מדינת אוהיו בסנאט של אוהיו. יריבו היה המועמד הרפובליקני המכהן בתפקיד, ג'וי פדגט. פדגט פרסם מודעות שנויות במחלוקת שהציגו את אנדרסון (בתקופה שלאחר פיגועי 11 בספטמבר ומלחמתה של ארצות הברית בטרור) כאחד הנוקט גישה רכה כלפי הטרור. הוא עשה זו על ידי הצגת אנדרסון לוחץ יד לאחד מחוטפיו לשעבר. הוא קיבל 46% מהקולות במחוז בעל רוב רפובליקני, בו זכה המועמד הרפובליקני מאז שנת 1977, והפסיד בהתמודדות.^[5][8][9]

אנדרסון התגורר זמן מה בניקולסוויל, קנטקי, שם לימד עיתונאות באוניברסיטת קנטקי. בשנת 2009 הצטרף אנדרסון לפקולטת בית הספר לעיתונאות של אוניברסיטת קנטקי ואז לאוניברסיטת פלורידה שם לימד עד פרישתו בדצמבר 2015.^[1][5] בשנת 2013 שימש כיו"ר כבוד של הוועדה להגנה על עיתונאים, מלכ"ר התומך בחופש העיתונות בעולם.^[1]

על חוויותיו כבן ערובה הוא כתב ספר זיכרונות רב מכר בשם "Den of Lions" (בעברית: גֹּב האריות).^[10]

חיים אישיים

אנדרסון היה נשוי פעמיים. הוא פגש את אשתו הראשונה, מיהוקו "מיקי" אנדרסון, בזמן ששירת כעיתונאי צבאי בחיל הנחתים והוצב בשירות הרדיו והטלוויזיה של כוחות הצבא האמריקאי ביפן. לזוג נולדה בת אחת, גבריאל אנדרסון (ילידת 1976). מאוחר יותר הם התגרשו.^[11] בשנת 1982 הוא התחתן עם לבנונית נוצרית מרונית ושמה מדלן בסיל. לזוג נולדה בשנת 1985 (שלושה חודשים לאחר שנלקח כבן ערובה) בת אחת, סולומה אנדרסון.^[12][13] סולומה היא עיתונאית עצמאית העובדת בעיקר בעיר ניו יורק ובביירות. היא זכתה לתשומת לב תקשורתית לאחר שפרסמה ברשתות החברתיות תמונה בה היא מנשקת את חברה היהודי תחת הכיתוב "יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים".^[14][15] אביו ואחיו של אנדרסון נפטרו שניהם במהלך תקופת השבי, כאשר אינם יודעים מה עלה בגורלו.^[16][17]

• Forgotten : a sister's struggle to save Terry Anderson, America's longest-held hostage, פגי סיי, 1991
• Den of Lions: A Startling Memoir of Survival and Triumphs, טרי אנדרסון, 1993