יעקב כהן (משורר)

שנותיו המוקדמות

יעקב כהן נולד בעיירה סלוצק שבאימפריה הרוסית (כיום בבלארוס), במשפחה של סוחרים אמידים - בנימין כגן (כהן) ואשתו, פסיה לבית ונדרובסקי. הוא בילה את ילדותו בפולין הקונגרסאית, בעיר זגייז', הקרובה ללודז'. הוא למד ב"חדר המתוקן" שהקים בזגייז' הסופר יעקב בנימין קצנלסון ("י.בן-ימיני"), אביו של יצחק קצנלסון. מגיל 13–14 היה כהן אוטודידקט.בשנים 1909-1903 למד כהן באוניברסיטאות ברן, מינכן ופריז. ב-1909 הוא סיים עבודת דוקטורט בפילוסופיה באוניברסיטת ברן. בתום הלימודים הוא שב לפולין.

פעילותו הציונית וכמחנך וסופר בעברית

החל משנת 1897 הצטרף באופן פעיל לתנועה הציונית. הוא נמנה עם מייסדי הארגון בני ציון בסלוצק. פעל בעקביות למען הפצת השפה העברית כשפה מדוברת ובשנים 1914-1910 עמד בראש החברה לתרבות וללשון עברית בברלין. בשנים 1927-1917 עבר כמפקח על לימוד העברית והיהדות בבתי הספר התיכונים היהודים שהקים מרקוס בראודה ואחר כך בשנים 1933-1927 לימד שירה עברית של ימי הביניים וספרות עברית חדשה במכון ליהדות בוורשה. בעת שהותו בוורשה היה כהן חבר בוועד המרכזי של הארגון "תרבות".

כהן פרסם שירים החל משנת 1900. שירו הראשון שנחשב בעיניו יצא לאור בשנת 1901 בכתב העת "הדור" בעריכתו של דוד פרישמן.

בשנת 1934 עלה לארץ ישראל. הוא התגורר שנים רבות ברחוב ביאליק בתל אביב.בימי חייו כתב שירה, סיפורים קצרים, מחזות, תרגומים ושירי ילדים.

כהן היה חבר ועד הלשון העברית משנת תרצ"ו (1936) וחבר האקדמיה ללשון העברית מיום ייסודה ושימש סגן נשיא האקדמיה בשנים תשט"ז–תשכ"א, חבר ועד המינוח והוועדות לתעתיק ולדקדוק.

פעילותו הספרותית

בעקבות פרעות קישינב ב-1903 כתב כהן את שירו "שיר הבריונים"^[1], שזכה ללחן מאת אברהם צבי אידלסון (שאף ביצע אותו).

פזמונו "בדם ואש יהודה נפלה בדם ואש יהודה תקום" היה לסיסמת "השומר", לאחר מכן להמנון "ברית הבריונים" ולימים שיר רוויזיוניסטי מושר ומוכר. שירו "שיר הצבאות" היה להמנונה של התנועה הדתית-לאומית ברית החשמונאים.כהן היה פעיל בתנועה הרוויזיוניסטית, והיה מאנשי הצה"ר. בשל המחלוקת על דרכהּ של התנועה מול עמדת זאב ז'בוטינסקי, חבר כהן ב-1933 אל מאיר גרוסמן להקמת מפלגת המדינה העברית.כהן היה חבר פעיל של אגודת הבונים החופשיים בלשכת ברקאי ואח כבוד בלשכה הגדולה של ארגון זה. יהוא פרסם בכתבֿ העת “הבונה החופשי” ומעריכים שמוטיבים מאסוניים מופיעים ביצירתו, בעיקר בטרילוגיה שלו על שלמה המלך וביצירות על חיי האלמוות.^[2]בשנת 1938 זכה בפרס ביאליק לספרות יפה על ספרו "ליד הפירמידות".

כהן תרגם מגרמנית את החלק הראשון של פאוסט, את טורקוואטו טסו ואת איפיגניה בטאוריס ליוהאן וולפגנג פון גתה ומבחר שירים של היינריך היינה. על מלאכת התרגום זכה פעמיים בפרס טשרניחובסקי: בשנת 1945 על פאוסט ובשנת 1958 על שירי היינה.

כהן כיהן כנשיא PEN, "האיגוד הבינלאומי למשוררים, סופרים ומחזאים".

בשנת 1953 וב-1958 זכה בפרס ישראל לספרות יפה.

כהן נפטר ב-20 בנובמבר 1960 בבית החולים בילינסון לאחר מחלה ממושכת^[3] ונקבר בהר המנוחות בירושלים על פי צוואתו^[4].

על שמו רחוב בבאר שבע, בקריית חיים, ברמת גן וברמת השרון. ספריית אריאל בבית אל על הוקמה לזכרו^[5].

יצירות מפרי עטו

• כתבי יעקב כהן, הוצאת דביר, 1960

כרך א': שירים

כרך ב': כתבים דרמתיים

• "בלוז", מחזה בן שלוש עלילות, 1944

תרגומים

• השיר הימים חולפים
• פאוסט, חלק ראשון / י"ו גטה
• טרקבטו טסו: חזיון / י"ו גטה; עם מבוא מאת פ' לחובר; ורשה: א' שטיבל

• בנימין הרשב, שירת התחייה העברית: אנתולוגיה היסטורית-ביקורתית - כרך א', האוניברסיטה הפתוחה - מוסד ביאליק, 2000
• אביב עקרוני, "כהן, יעקב". לקסיקון הקשרים לסופרים ישראלים (2014), עמ' 503–504.
• יעקב כהן, 'דיוקן עצמי' (תמלול הקלטה מ-1959), בתוך 'דחק - כתב עת לספרות טובה', כרך י', 2018.

מדיה וקבצים בנושא יעקב כהן בוויקישיתוף

• אביבה קרינסקי, החוטפים. ראיתים מרחוק, באתר הארץ, 12 בדצמבר 2023
• יעקב כהן, באתר זמרשת
• יעקב כהן, דף שער בספרייה הלאומית
• יעקב כהן, בלקסיקון הספרות העברית החדשה
• רשימת הפרסומים של יעקב כהן, בקטלוג הספרייה הלאומית
• יעקב כהן, שיר הביריונים ברן תרס"ג
• יעקב כהן, ב"לקסיקון הספרות העברית החדשה"
• צבי קרול, יעקב כהן (חתן "פרס הכבוד של ירושלים"), דבר, 4 באפריל 1947
• מאיר בוסאק, ... ולי הנצחון! (שלושים למותו של יעקב כהן), דבר, 16 בדצמבר 1960
• מאיר בוסאק, בעקבות אגדה אחד: שנה למותו של יעקב כהן, דבר, 17 בנובמבר 1961
• פרקים בחלק הראשון של פאוסט בתרגום יעקב כהן: חדר גרטכן, דבר, 21 במאי 1937, גן מרתה, דבר, 28 במאי 1937, ליד הבאר, דבר, 4 ביוני 1937
• אלי אשד, "נביא עידן האלמוות" - מאמר מקיף על אידאולוגיית חיי הנצח של יעקב כהן. הופיע ב"עמדה" ביטאון לספרות עברית מספר 23 ובאתר "יקום תרבות": חלק ראשון, חלק שני