ישראל עמיר

ישראל זבלודובסקי נולד בשנת 1903 ליהושע ולחנה לבית קלוזנר בווילנה, אז חלק מן האימפריה הרוסית.משפחתו הייתה ציונית ואביו נמנה עם מייסדי האגודה הציונית בעיר. ילדותו עברה עליו בעיירה טרקאי. הוא קיבל חינוך יהודי-מסורתי. לאחר סיום לימודיו התיכוניים בגימנסיה העברית של וילנה, למד שנתיים בבית ספר גבוה למדעים. כן היה פעיל בתנועת "החלוץ". עלה לארץ ישראל באביב 1923, תחילה לירושלים, בה עבד בסלילת הכביש על הר הצופים. באותה שנה התגייס ל"הגנה".התקבל כמתלמד לבית הספר החקלאי "מקוה ישראל" ונשלח תוך פחות משנתיים לאחר מכן, לקורס מפקדים של "ההגנה" בתל אביב, אותו סיים בהצטיינות בשנת 1926, ובעקבות כך מונה למפקד פלוגה טירונים. שם הכיר את אשתו לעתיד, רבקה בת חיים זבודניק. כמו כן הוטלה עליו האחריות להגנת גזרת צפון תל אביב ובית הספר "מקוה ישראל".

בקיץ 1928 נישא לרבקה. באותה עת התבקש על ידי אברהם איכר, מפקד "ההגנה" בתל אביב לקחת עליו את הפיקוד ולארגן את ענייני הביטחון של הרצליה, רמת השרון (שנקראה אז עיר שלום) וקריית שאול. באוקטובר אותה שנה הגיע עם אשתו להרצליה ותוך זמן קצר מצא משרה כעובד ומנהל פרדס בקרבת המושבה. השניים עברו להתגורר במבנה קטן בלב הפרדס, ובשנת 1932 הקים את ביתו בהרצליה. במסגרת פעולותיו להגנת המושבה הקים בה מפעל חשאי לייצור רימוני יד ואמצעי לחימה אחרים.

בשנת 1937, כשהוקמה התעשייה הצבאית (לימים תע"ש), מונה למנהלה הראשון. בשנים 1940–1942 היה מפקד נפת ירקון (גוש דן ופתח תקווה). בשנת 1942 מונה למפקדו הראשון של הש"י, שירות הידיעות המאוחד הכלל-ארצי של "ההגנה".

במאי 1946 מונה למפקד מחוז ירושלים ומפקד חטיבת עציוני. במערכה על ירושלים הצליחה "ההגנה", תחת פיקודו, לשמור על היישובים סביב ירושלים ועל השכונות היהודיות בעיר, ואף לתפוס את השכונות הערביות השכנות.

בפברואר 1948 נשלח לאירופה לארגון והכנת התגבורת העתידית לכוח היהודי מקרב שארית הפליטה.

ב-16 במאי 1948 מונה למפקד חיל האוויר, בדרגת סגן-אלוף. בתקופת כהונתו נרכשו עשרות מטוסי קרב ותובלה, הוקם בית הספר למקצועות הטכניים, הוקמו שדות תעופה ונקבע מבנה החיל. כחודשיים לאחר מכן ב-29 ביולי העביר את הפיקוד על החיל לאהרן רמז.

באוגוסט 1948 מונה לראש אגף החימוש במשרד הביטחון, תפקיד שכלל נסיעות רכש לצ'כוסלובקיה, פינלנד וארצות אחרות. בינואר 1952 מונה לראש אגף כח אדם במשרד הביטחון. במסגרת תפקידו עשה רבות בנושאי הנצחת חללי מערכות ישראל, הטיפול במשפחות החללים ושיקום הנכים, ופעל לפיתוח והרחבת החברה הממשלתית "גפים", שעסקה בייצור תותבות לנכי צה"ל. עמד בראש וועדת "אות הלוחם בנאצים"^[1]. בשנת 1969, בגיל 66, פרש ממשרד הביטחון.לאחר פרישתו היה פעיל בתחום הציבורי, כיהן כסגן נשיא מגן דוד אדום, שימש כשופט בבית הדין העליון לכדורגל, פעל לפיתוח והרחבת החברה הממשלתית "גפים", שעסקה בייצור תותבות לנכי צה"ל ועוד.

ישראל עמיר נפטר ב-1 בנובמבר 2002, בגיל 99, ונטמן בבית העלמין בהרצליה^[2]. בתו, האמנית זיוה עמיר, נפטרה בשנות ה-80. בנו הוא המתמטיקאי פרופ' דן עמיר, רקטור אוניברסיטת תל אביב בשנים 1993–1997.

עיריית הרצליה קראה רחוב בעיר לזכרו ולזכר אשתו רבקה.

• בדרך לא סלולה - אוטוביוגרפיה, עריכה: יוסף ארגמן, משרד הביטחון-ההוצאה לאור, 1988

מדיה וקבצים בנושא ישראל עמיר בוויקישיתוף

• דוד תדהר (עורך), "ישראל עמיר (זבלודובסקי)", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ד (1950), עמ' 1842
• רונה תמיר, ‏"היינו צריכים להקים את חיל-האוויר כמעט מאפס", ישראל עמיר, המפקד הראשון, באתר חיל האוויר הישראלי