כריסטיאן דה דוב

הוריו של דה דוב ברחו במהלך מלחמת העולם הראשונה מבלגיה לאנגליה, שם נולד בנם בעיירה תמז דיטון, הסמוכה ללונדון. ב-1920, לאחר המלחמה, כשהיה כריסטיאן בן שלוש חזרה משפחתו לבלגיה.^[2]

דה דוב למד בבית ספר באנטוורפן בתקופה בה למדו בבית הספר בשפות הצרפתית והפלמית, ובשנת 1934 הצטרף לאוניברסיטה הקתולית של לובן שם קיבל, ב-1942, את תואר ה-MD. בשנת 1988 העניקה לו אוניברסיטת רוקפלר שבניו יורק את תואר הפרופסור^[8]

בשנת 1943 התחתן עם ג'נינה הרמן, שנפטרה ב-2008. לבני הזוג נולדו ארבעה ילדים (שני בנים ושתי בנות).^[2]

בנאום הנובל של דה דוב, הוא הדגיש ואמר כי במהלך חייו זכה לפגוש בפנים הרבות והמופלאות של התארגנות ופעילות התאים החיים. בנוסף, הדגיש שהוא ועמיתיו מרוצים מאוד מהעובדה שממצאיהם לא רק מעשירים את הידע העולמי, אלא עשויים גם לסייע לנצח מחלות.^[7]

דה דוב חקר, יחד עם אנשי מדע נוספים (אלבר קלוד, ג'ורג' פאלאד ואחרים), חקרו נושאים בתחומי הכימיה ומדעי החיים, ובהם את הורמוני האינסולין והגלוקוגן, הצוות שלו גילה, באמצעות תצפיות על גוף התא, את אברוני הליזוזום והפראוקסיזום. גילויים אלה סייעו לפיתוח תרופות למחלות גנטיות ואחרות (לדוגמה: ליזוזום שאינו תקין יכול לתרום להיווצרות בעיה של עיכול בלתי תקין בתא).^[5][2]

כשהיה דה דוב בן 95, הוא היה נכה וסבל ממוגבלויות בחלקים רבים של גופו. לבקשתו, הוא הומת ב-4 במאי 2013, בהמתת חסד שבוצעה בבלגיה בנוכחות ארבעת ילדיו.^[9]

במהלך חייו פרסם דה דוב מאמרים רבים ושלושה ספרים שעסקו במבנה התא: ב-1984 פרסם את "A guided tour of the living cell”, ב-1991 את "Blueprint for a cell", וב-1995 את "Vital Dust". ספריו ומאמריו תורגמו למספר שפות.^[10][2]

מדיה וקבצים בנושא כריסטיאן דה דוב בוויקישיתוף

• כריסטיאן דה דוב, באתר פרס נובל (באנגלית)
• מכון דה דוב
• האתר כתב העת British Medical Journal, Published 18 June 2013.
• קורות חייו מאתר אוניברסיטת רוקפלר.
• "כיצד התהוו החיים" איריס פריי, פורסם ב"גליליאו" גיליון 11, עמ' 14–21, יולי/אוגוסט 1995.
• ראיון מצולם עם כריסטיאן דה דוב, הועלה ב 2011. 7.18.
• אתר הפרס גאירדנר קנדה, בו כריסטיאן זכה בפרס בשנת 1967.
• אודות חייו של כריסטיאן דה דוב באתר ה NNDB.
• כריסטיאן דה דוב, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• כריסטיאן דה דוב, באתר "Find a Grave" (באנגלית)