לוסיטניה (אונייה)
אוניית הדואר המלכותי "לוּסִיטַנְיָה" (באנגלית: RMS Lusitania) הייתה אוניית נוסעים בריטית. ב-7 במאי 1915, במהלך מלחמת העולם הראשונה, טובעה האונייה על ידי צוללת גרמנית. לטיבוע האונייה הייתה השפעה על הצטרפות ארצות הברית למלחמה כשנתיים מאוחר יותר.
 | |
| "לוסיטניה" מגיעה לניו יורק בתום מסע הבכורה שלה, 13 בספטמבר 1907 | |
| תיאור כללי | |
|---|---|
| סוג אונייה | אוניית נוסעים |
| חברת ספנות | קיונארד ליין |
| ציוני דרך עיקריים | |
| מספנה | John Brown & Co. Ltd, קליידבנק, סקוטלנד |
| תחילת הבנייה | 16 ביוני 1904 |
| הושקה | 7 ביוני 1906 |
| תקופת הפעילות | 7 בספטמבר 1907 – 7 במאי 1915 (7 שנים ו־34 שבועות) |
| אחריתה | טובעה בטורפדו על ידי הצוללת הגרמנית U-20 ב-7 במאי 1915 |
| מיקום | 51°25′N 8°33′W / 51.417°N 8.550°W |
| נתונים כלליים | |
| הֶדְחֶק | 44,060 טון |
| תפוסה | 31,550 טון |
| אורך | 239.88 מטר |
| רוחב | 26.52 מטר |
| שוקע | 18.4 מ'  |
| מהירות | 25 קשר (46.3 קמ"ש) |
| גודל הצוות | 850 |
| מספר נוסעים | 2,198. 552 במחלקה ראשונה, 460 במחלקה שנייה ו-1,186 במחלקה שלישית |
| הנעה | 25 דוודים המניעים 4 טורבינות קיטור בהספק של 76,000 כ"ס |
| צורת הנעה | ארבעה מדחפים תלת-להביים. מדחפים ארבעה-להביים הותקנו ב-1909 |
  | |
"לוסיטניה" הושקה ב-7 ביוני 1906, ושימשה להובלת נוסעים ומטען באוקיינוס האטלנטי, בין אנגליה לארצות הברית. ב-1907 זכתה בסרט הכחול לאחר שחצתה את האוקיינוס האטלנטי, מאירלנד לארצות הברית, בפחות מחמישה ימים ובמהירות שיא של 24 קשר.
ההפלגה האחרונה
האונייה יצאה להפלגתה האחרונה מנמל ניו יורק ב-1 במאי 1915. נכון לזמן ההפלגה ארה"ב טרם השתתפה במלחמה. ב-7 במאי 1915, בשעה 14:10, בעת שהאונייה נמצאה קרוב לסוף מסעה, 14 מייל מאירלנד, היא נפגעה מטורפדו ששוגר אליה מהצוללת הגרמנית U-20. לאחר פגיעת הטורפדו נשמע פיצוץ גדול נוסף, ותוך 18 דקות טבעה האונייה. באסון נספו 1,198 נוסעים, מתוכם 128 אמריקנים. במשך עשרות שנים נטען כי הפיצוץ השני נגרם על ידי מטען סודי של תחמושת שהוטמן בה, בניגוד לחוק האמריקאי האוסר על הובלת חומרי נפץ באוניות נוסעים.[1][2] ביולי 2012 גילו חוקרים מהמעבדה הלאומית לורנס ליברמור שקול הנפץ השני נבע מפיצוץ דוד קיטור, בעוד טביעת הספינה נגרמה מהנזק שחוללה פגיעת הטורפדו. הספינה אומנם נשאה תיבות כדורי רובים בקוטר 7.7 מ"מ, אך אלה היו חלק מהמטען המוצהר (והחוקי) של הספינה ולא גרמו לטביעתה.
קיומה של צוללת גרמנית באזור היה ידוע לצי הבריטי, אך המידע על כך הובא לידיעת רב החובל של "לוסיטניה" רק שלוש שעות קודם לטיבועה. מיד עם פגיעת הטורפדו הספיקה "לוסיטניה" לשגר קריאה לעזרה. ספינות שנחלצו לעזרתה הצליחו להציל 764 מנוסעיה, ובהם רב החובל של האונייה, קפטן טרנר.
לאחר הטביעה
על אף שגרמניה הצהירה עוד לפני טיבוע האונייה כי היא רואה בכל אונייה בריטית מטרה לגיטימית, הפגיעה בחפים מפשע בהם נשים וילדים עוררה זעם רב ונחשבה על ידי "מדינות ההסכמה" לדוגמה נוספת לברבריות חסרת המוסר של מכונת המלחמה הגרמנית. בעיני ארצות הברית, ש-128 מאזרחיה נספו בטיבוע האונייה, הייתה הפעולה הגרמנית מנוגדת למשפט הבינלאומי, ולכן נגרם מתח רב ביחסים שבין ארצות הברית לגרמניה.
מפעל גרמני הנפיק מדליות המציינות את טיבוע האונייה כניצחון של הצי הגרמני, צעד שהוסיף שמן למדורה. לאחר שצעד זה נודע לממשלת גרמניה, על־פי ידיעות אודותיו שהופיעו בעיתונות הבריטית, היא אסרה על הפצת המדליות. בשלב זה החלו הבריטים למכור עותקים של המדליה, שתמורתם היוותה תרומה לצלב האדום. עם זאת, בעקבות הזעם הרב על טיבוע "לוסיטניה" הבטיחה גרמניה שצוללותיה יעלו על פני הים לפני שהן תוקפות, כדי למנוע תקיפה מוטעית של ספינות נוסעים.
רק כעבור שנתיים, בעקבות החלטה גרמנית לחזור למלחמת צוללות בלתי מוגבלת ובעקבות "מברק צימרמן", שוכנעה ארצות הברית להצטרף למלחמת העולם הראשונה לצד "מדינות ההסכמה".
לקריאה נוספת
- אריק לארסון, שובל המוות - ההפלגה האחרונה של לוסיטניה, תרגם גיא הרלינג, הוצאת בבל, 2019.
קישורים חיצוניים
- Lusitania Online (באנגלית)
- דני זמרין, "לוסיטניה". באתר: אותו הים - על ספנות ישראלית ועוד. 30 באוגוסט 2020. פורסם ב"המטען" ביולי 2020.