מאסר על-תנאי

במשפט הפלילי, מאסר על-תנאי היא צורת ענישה שבמסגרתה המורשע לא ייכנס לבית הסוהר בגין עבירה זו, אך אם בפרק זמן קצוב הנאשם יחזור על עבירה שבגינה הורשע, הוא ייכנס לבית הסוהר.^[1][2] על פי חוק העונשין, תקופת המאסר על-תנאי בישראל היא עד 3 שנים, למעט עבירות בחירות, שבהן תקופת המאסר על-תנאי היא עד 5 שנים.

עבריין על-תנאי מצווה לעמוד בתנאים מסוימים שנקבעו על ידי בית המשפט, לרוב בפיקוח של קצין מבחן.

עבריינים על-תנאי נדרשים בדרך כלל לשמור על התנהגות שומרת חוק, וניתן להורות עליהם להימנע מהחזקת נשק חם, להימנע מאבטלה, להשתתף בתוכניות חינוכיות, לקיים עוצר, לגור במקום מרוחק, להישמע להוראות קצין המבחן, או לא לעזוב את תחום השיפוט כלל.^[3] ניתן להורות על הנבחן גם להימנע ממגע עם הקורבנות (כגון שותף לשעבר בתיק אלימות במשפחה), עם קורבנות פוטנציאליים של פשעים דומים (כגון קטינים, אם העבירה המיידית כוללת התעללות מינית בילדים), או עם עבריינים ידועים. בנוסף, ישנה אפשרות לחייב עבריינים מלהימנע מלהשתמש או להחזיק אלכוהול וסמים או להשתתף בטיפול פסיכולוגי.^[4] עבריינים על-תנאי עשויים להיות מצוידים בתגים אלקטרוניים, המסמן את תנועתם לקציני המבחן שלהם. חלק מבתי המשפט מתירים לנאשמים בעלי אמצעים מוגבלים לבצע עבודות שירות על מנת לשלם את קנסות המבחן שלהם.^[5]

קצין מבחן רשאי לכלוא עבריין על-תנאי ולעתור לבית המשפט כדי לקבוע שהעבריין על-תנאי הפר את תנאי המאסר על-תנאי.^[6] אם נמצאה הפרה, חומרת העונש עשויה להיות תלויה בעובדות העבירה המקורית, בעובדות ההפרה של המאסר על-תנאי ובעבר הפלילי של העבריין על-תנאי. באופן דומה, העונשים על הפרה של המאסר על-תנאי עשויים להיות גבוהים יותר אם עבירה שלאחר מכן היא חמורה יותר או אם העבירה המקורית והעבירה שלאחר מכן הן באותה קטגוריה. במקרה והעבריין על-תנאי יימצא אשם, רשאי בית המשפט לקבוע תנאי מאסר על-תנאי נוספים, להאריך את משך הזמן של המאסר על-תנאי או לקבוע תקופת מאסר.^[4]