מטיף

מטיפים נפוצים ברוב התרבויות. למשל, כומר נוצרי בבוקר יום ראשון עשוי להטיף בכנסייה, ביהדות מטיפים נקראים מגידים או דרשנים, ואילו אימאם מוסלמי מטיף במסגד. באסלאם, תפקיד המטיף נקרא כללית דאעי, ומטיף שנושא דרשות ביום שישי אחר הצהריים נקרא ח'טיב.

בנצרות מימיה הקדומים הייתה הדרשה חלק חשוב מטקסי הדת. דרשות עודן מרכזיות גם בנצרות הקתולית וגם בפרוטסטנטית. בדרך כלל מטיפים נוצרים באים משורות הכמורה, אך במסורות מסוימות, כגון בזרם המתודיסטי, ישנם גם מטיפים עמאים. שמו הרשמי של המסדר הדומיניקני הוא "מסדר המטיפים" (בלטינית: "Ordo Praedicatorum"); נזירים ממסדר זה הוכשרו להטיף בפומבי בשפות המקומיות (להבדיל מלטינית), ודומיניק הקדוש ייסד את המסדר כדי להטיף לקתרים של דרום צרפת בתחילת המאה ה-13. אף הפרנציסקנים הם מסדר הטפה בולט; מטיפים נודדים, בדרך כלל נזירים, היו מאפיין חשוב של הקתוליות של סוף ימי הביניים.

ברוב זרמי הנצרות בראשית המאה ה-21, משך דרשות המטיף לא חורג מ־40 דקות, אבל היסטורית מטיפים דרשו גם שעתיים ושלוש^[1], ועשו שימוש בטכניקות רטוריקה ותיאטרון לשמירה על קשב קהלם. טכניקות כאלה כבר אינן מקובלות בזרמים המרכזיים בנצרות. בשל חשיבות הדרשה בנצרות הפרוטסטנטית וההתנגדות למעמד כהונה נפרד, בכנסיות פרוטסטנטיות רבות התואר "מטיף" נרדף ל"כומר".

במסורת היהודית, מגיד המישרים או הדרשן מילא תפקיד זהה, ונשא בפני הקהל דברי שפר שונים.

• דעוה
• מגיד

• פרנסיס, קית א., גיבסון, ויליאם, ואח', The Oxford Handbook of the British Sermon 1689–1901, 2012 OUP, ISBN 978-0199583591, גוגל ספרים