מיכאל צור

צור נולד בגרמניה בשם מיכאל ליברמן ובשנת 1940 עלה לארץ ישראל. בשנת 1941 היה ממקימי נוער מזרחי^[2] ובמשך כעשור היה פעיל בנוער המזרחי ובמזרחי בכלל^[3][4][5]. בין השאר היה ממקימי מדרשית נעם^[6].

בשנת 1951, בעת שהרמן הולנדר היה מנכ"ל משרד המסחר והתעשייה שימש צור כעוזרו האישי. הוא התבלט במשרד ובשנת 1953 הושאל למשרד האוצר תחילה כסגן המפקח על מטבע זר^[7] ולאחר מכן כראש המחלקה למימון היבוא והיצוא באוצר^[8]. לקראת סוף שנת 1955 חזר למשרד התעשייה והמסחר כמתאם היבוא והייצוא במשרד^[9] וכמנהל יחידת סחר חוץ. בתפקידו זה תמך צור במעבר מרישיונות יבוא ליבוא חופשי עליו מוטל מכס^[10].

ביוני 1958 מינה אותו השר פנחס ספיר למנכ"ל משרד המסחר והתעשייה^[11] והוא בן 35 בלבד. בתפקיד זה זכה לכותרות רבות ויחס שונה מאנשים שונים. היו שהתייחסו אליו כ"הפקיד המבריק ביותר של המנגנון הממשלתי" ואחרים ראו בו "אוהב שררה"^[12]. צור היה איש אמונו של ספיר במשרד וזכה בסמכויות נרחבות, במיוחד לאחר שספיר עבר לכהן גם כשר אוצר^[13]. במהלך 1965 כיהן במשך מספר חודשים גם כמנהל מרכז ההשקעות^[14]. לאחר הבחירות לכנסת השישית והתמנותו של חיים צדוק לשר המסחר והתעשייה, ביקש צור לפרוש מתפקידו^[13] והוסכם שימונה ליו"ר פעיל בשכר של דירקטוריון צים במקום מנכ"ל משרד האוצר שלא היה פעיל^[15], לאור ההפסדים הכבדים של צים. נפתלי וידרא, מנכ"ל החברה, ראה במינוי אי אמון בו והתפטר מתפקידו. צור חילק את זמנו בין תפקידו כיו"ר צים לבין תפקידו כיו"ר דירקטוריון בתי הזיקוק^[16].

באפריל 1969 מונה למנכ"ל החברה לישראל^[17]. החברה הייתה חייבת לגייס השקעות בגובה של 30 מיליון דולר עד אמצע שנת 1972 על מנת לזכות בהטבות שאושרו לה בחוק החברה לישראל. צור פעל לגייס את הכסף בארצות הברית אך נכשל. בהמשך סייע לו טיבור רוזנבאום לגייס את הסכום ממשקיעים גרמניים, שהתברר שקיבלו את הכסף בהלוואה מרוזנבאום^[18].

בתחילת אוקטובר 1974 נודע ברבים שהבנק בז'נבה של ד"ר טיבור רוזנבאום, בו הפקידה החברה לישראל כספים רבים, פשט את הרגל^[19]. בעקבות זאת, יצא אריה דיסנצ'יק במעריב בדרישה לחקור את התנהלותו של צור, בהעלותו סימני שאלה מדוע הושקעו כספים של החברה לישראל בחוץ לארץ, בריבית נמוכה ממה שניתן להשיג במקומות אחרים ובסיכון גבוה^[20]. בעקבות הפרסומים התפטר צור מתפקידו, הודה ששגה בכך שהפקיד כספים רבים אצל רוזנבאום אך דחה האשמות למעשים פליליים. ההנהלה החדשה של החברה לישראל לא קיבלה את דבריו והגישה נגדו תלונה במשטרה^[21]. בנימין זיגל נקרא לבחון האם יש חשד למעשים פליליים במעשיו של צור. זיגל עמל על מנת לפצח את החשוד בשני ערוצי פעולה שונים: מחד אנשי צוותו שעמלו על כל פיסת נייר ומסמך חשבונאי שעליו הצליחו לשים את ידם ומאידך גישתו של זיגל עצמו כי יש לשבור את האיש שיושב מולו בחקירה. אוסף של טכניקות חקירה ייחודיות וידע חשבונאי של צוותו הובילו לשבירתו של החשוד הקשה לפיצוח ולעונש מאסר של חמש עשרה שנים.

מיכאל צור הורשע במאי 1975 בקבלת שוחד ונידון ל-15 שנות מאסר. בערעורו פסק בית המשפט העליון, כי בדרכי תחבולות, הסוואת פעולות, טשטוש עקבות, חוזים פיקטיביים ורישומים כוזבים, העביר צור מיליונים רבים של דולרים לחשבונותיו הבינלאומיים של ד"ר טיבור רוזנבאום, בעליו של אינטרנשיונל קרדיט בנק בז'נבה, שהיה אחד ממשקיעיה העיקריים של החברה לישראל.^[22] האשמה הכבדה ביותר הייתה קבלת שוחד ממשקיעים גרמניים, והעברת כספי בעלי מניות אל כיסו שלו. הפרשה הובילה לקריסתו של הבנק בשנת 1974^[23]. מעורבותו של צור בפרשה זכתה להתייחסות במערכון של תוכנית הסאטירה "ניקוי ראש" ששודר בשנת 1974.^[24]

בכלא היה שותף לתא עם דן ורד^[25] ב"הילטון" של בית סוהר איילון והתנדב בסיוע בשיקום אסירים. לאחר שחרורו של ורד נותר בתאו לבדו וסירב להצעות לעבור לבית סוהר מעשיהו ובסוף 1980 הועבר למעשיהו בניגוד לרצונו^[26].

בשנת 1978 עלתה הצעה לקצר את עונשו של צור בחנינה, אולם היא לא קודמה. הצעה נוספת עלתה בינואר 1980.^[27] ההצעה נתקבלה ועונשו קוצר ל-11 שנים^[28]. בין השאר נומקה ההחלטה בכך שצור החזיר כל חובותיו הכספיים לחברה והתנהגותו בכלא הייתה למופת. ביוני 1981 קוצר עונשו שוב^[29] ועם ניכוי שליש הוא שוחרר באוגוסט 1981. לאחר צאתו מהכלא היה יועץ בהתנדבות לשירות בתי הסוהר לגבי שיקום אסירים^[30]. צור הציע לאפשר לאסירים בכלא לעבוד, לרכוש מקצוע ולחסוך וכך יוכלו בצאתם מהכלא להיות גורם יצרני ויעיל. כן הציע להתיר שימוש בחשיש שלטענתו מהווה את השורש של הפשע המאורגן ואינו מזיק יותר מסיגריות^[31].

צור נפטר ב-10 במאי 1987. הותיר אחריו אישה ושני ילדים.

• רפאל בשן, ראיון השבוע עם מיכאל צור, מעריב, 4 בפברואר 1966; המשך
• ראובן שפירא, מיכאל צור: תקופת המאסר פרק חתום בעיני, דבר, 17 באוגוסט 1981