ניסיון ההתנקשות בתאודור רוזוולט

ויליאם מקינלי, נשיא ארצות הברית ה-25, נרצח זמן קצר לאחר תחילת הקדנציה השנייה שלו בשנת 1901 והוחלף בתפקיד בידי סגנו, תאודור רוזוולט^[1]. רוזוולט כיהן כנשיא בשארית הקדנציה של מקינלי, ובהמשך כיהן לעוד קדנציה מלאה, שהסתיימה בשנת 1908. לקראת פרישתו מהנשיאות מינה את ויליאם הווארד טאפט להחליף אותו בהנהגת המפלגה הרפובליקנית. טאפט ניצח בבחירות 1908 אך במהלך כהונתו נקט בקו מדיני שונה מזה של קודמו^[2]. הקרע בין רוזוולט וטאפט שנוצר עקב מצב זה הוביל את רוזוולט לשוב לפוליטיקה ולהתחרות בבחירות 1912 בראשות מפלגה חדשה; המפלגה הפרוגרסיבית (לעיתים ידועה גם בכינוי "מפלגת האייל הקורא")^[3][4].

המתנקש, ג'וֹן פְלֵמָאנְג שֶׁרנְק (John Flammang Schrank) היה מהגר גרמני שהגיע לארצות הברית מממלכת בוואריה, הקיסרות הגרמנית. שרנק היה עובד במשרה חלקית במסבאה בניו יורק, אשר האמין כי אסור שנשיא יכהן במשך יותר משתי קדנציות^[5]. בחקירה שלאחר ניסיון ההתנקשות התגלה רישום של שרנק לעצמו, שבתוכו רשם על חלום שחלם, ובו זיהה את הנשיא המנוח ויליאם מקינלי מדבר מקברו, ומצביע על אדם המזוהה בתור תאודור רוזוולט. לפי הרישום של שרנק, אמר מקינלי שרוזוולט הוא האחראי על ההתנקשות בחייו, וכי על שרנק לנקום את נקמתו של מקינלי ברוזוולט^[6].

במסגרת מערכת הבחירות עמד רוזוולט לנאום באודיטוריום העירוני אשר מאוחר יותר הפך לתיאטרון מילר 'החיים הגבוהים' (Miller High Life Theatre) במילווקי, ויסקונסין^[7]. היה זה הנאום השלישי והאחרון שהיה בלוח הזמנים של רוזוולט במסגרת מסע הבחירות שלו. הנאום הוסדר ל-14 באוקטובר 1912 ולפניו סחר רוזוולט חדש בבית מלון בעיר. שרנק קנה אקדח מיוחד מסוג קולט לשוטרים שכלל בתוכו כדורי 38 קליבר בעלי קוטר של 9.1 מילימטר^[8]. שרנק נסע אחרי רוזוולט במטרה לאתר אותו ולהתנקש בחייו. תחילה נסע מניו יורק לניו אורלינס, לואיזיאנה. כאשר הגיע לניו אורלינס, רוזוולט כבר סיים את נאומו בעיר והיה בדרכו למילווקי, ויסקונסין. על כן שרנק עלה מחדש על מסילת רכבת צפונה אחרי רוזוולט ושכר חדר באותו בית מלון שבו התארח האחרון לפני יציאתו לעבר האודיטוריום במטרה לקיים את הנאום. רוזוולט התכונן לקראת נאום ארוך במיוחד ורשם את כולו על כתב. את רישום הנאום קיפל ל-50 קפלים ושמר בכיס החולצה הימני שלו, ביחד עם קופסת המשקפיים שלו שנשמרה גם כן באותו הכיס^[9][10].

בשעה 20:00 ב-14 באוקטובר 1912, עזב תאודור רוזוולט ביחד עם המשלחת שלו את בית המלון גילפטריק במילווקי, ויסקונסין, ונסע לתיאטרון העירוני^[11][12]. רוזוולט הוסע במכונית סלון שחורה עם גג פתוח, ועמד ללא כל הגנה וחייך אל עבר הקהל האזרחי שעמד על המדרכות משני צידי הכביש. רוזוולט לאורך הנסיעה נפנף בכובעו לעבר המעריצים שלו. שרנק היה רק במרחק 1.2 מטר מרוזוולט כאשר ירה לעבר חזהו עם האקדח. הכדור פגע לרוזוולט בחזה, ועבר דרך כיס החולצה ודרך הרישום המקופל של הנאום וקופסת המשקפיים עד שפגע בגופו. הפגיעה המוקדמת בקופסה ובנייר האטו את המהירות של הכדור. בעת שפגע בו הכדור, רוזוולט נבלם ונע מעט לאחור, אך תוך מספר שניות שב לנפנף בכובע לעבר קהל המעריצים המבוהל שלו^[13]. מקורבו של רוזוולט, הנרי קוכמס, שישב במכונית לצידו, שאל את רוזוולט אם נפגע מכדור. רוזוולט ענה "הוא צבע אותי בורוד" בכוונו לכך שהכדור אכן פגע בו^[14]. בתוך זמן קצר החולצה של רוזוולט התמלאה בדם.

המהגר הצ'כי מהאימפריה האוסטרו-הונגרית, פרנק בוקובסקי, היה הראשון לתפוס את שרנק, לאחר שזה האחרון ירה את הכדור לעבר רוזוולט, ובתוך שניות הצטרפו אליו שוטרים שאזקו את שרנק. בין אלו שרצו לעבר שרנק היו הצלם של רוזוולט, אלברט א. מרטין^[15], וחברו של רוזוולט לרכיבה, א. או. ג'ירארד. מרטין תפס קודם כל את ידו של שרנק, ולקח ממנו את האקדח כדי שלא יוכל לירות בשנית. ביחד עם מספר שוטרים נתפס שרנק, וקהל המעריצים של רוזוולט קרא לבצע בו לינץ'. רוזוולט הורה לשוטרים להביא את שרנק לעברו, ולאחר שראה את האדם שניסה להתנקש בחייו, הורה לשוטרים לקחת אותו לחקירה ומעצר, ולוודא שכל רע לא יאונה לו. מרטין העניק לרוזוולט את האקדח לפי בקשתו, אשר בחן את סוג האקדח. לאחר מכן רצה רוזוולט לדעת אם ביכולתו להמשיך לאודיטוריום בשביל לקיים את הנאום או שעליו לגשת באופן מיידי לטיפול רפואי. רוזוולט חשש כי אם פגע הכדור בריאה יהיה חייב לגשת לטיפול רפואי מיידי. במטרה לדעת את מיקום הכדור, השתעל רוזוולט בכוונה ובכך בדק אם הקיא דם או לא^[16]. כאשר התבהר שלא הקיא דם, הסיק רוזוולט כי הכדור לא פגע לו בריאה או בכלי דם קריטי, ונגד רצון יועציו החליט להמשיך לאודיטוריום לקיים את הנאום, בטענה שהצורך הפרוגרסיבי חשוב יותר ממנו עצמו^[17].

בהגעתו של רוזוולט לאודיטוריום העירוני, שני רופאים היו כבר במקום בנוסף לרופאו האישי שהגיע עימו ואלו המליצו לו גם כן שלא לנאום עקב המצב הבריאותי שלו. רוזוולט לא השתכנע מדבר הרופאים ולמרות דרישותיהם המשיך לנאום. לפני שרוזוולט נאם, הנרי קוכמס התריע את הקהל באודיטוריום על כך שרוזוולט נורה בדרכו לנאום. רוזוולט השתמש בכך בתור הזדמנות להיכנס לבמה במפתיע. רוזוולט עלה לבמה במהרה, הציג בפני הקהל את חולצתו המדממת, ופתח דברים כך: ”גבירותיי ורבותיי, אינני יודע אם אתם מבינים שכרגע ירו בי, אך נדרש יותר מכך כדי להרוג אייל קורא.”^[18][19] אף על פי שבתחילת הנאום הבטיח רוזוולט כי, עקב הירי, יקצר את הנאום, הוא דיבר בפני הקהל המודהם במשך 84 דקות. במהלך הנאום נעצר פעם אחת לשתיית כוס מים ולאחר מכן המשיך^[20]. באמצע הנאום, הרופאים עמדו לצד רוזוולט, בעיקר מחשש לכך שהוא עלול להתעלף אל מולם ומול הקהל כולו. באמצע הנאום אילתר רוזוולט קטע נוסף בו אמר כי הנייר ממנו הקריא את הנאום הוא זה שהציל את חייו כאשר הציג בפני הקהל את הנאום הרשום ואת החור שנוצר בתוכו עקב הירי: ”למזלי, היה לי את הרישום שלי, כפי שאתם יכולים לראות התכוונתי לבצע נאום ארוך. וחברים, ישנו כדור. זה בדיוק איפה שהכדור עבר דרכו, וזה כנראה הציל אותי מפני הגעת הכדור אל הלב שלי. הכדור בתוכי כעת, אבל אעשה כמיטב יכולתי.”

לאחר סיום נאומו הארוך, נסע רוזוולט לבית חולים לדרישת רופאיו המודאגים. בבית החולים למצבי חירום ג'ונסטון במילווקי, גילו הרופאים שבדקו את רוזוולט שהוא ביצע נאום בן 84 דקות כאשר בחזה שלו חור בגודל של דיים^[21]. אחות אחת הביעה סליחה בפני רוזוולט בשם העיר על מה שקרה לו. רוזוולט ענה לה שאין שום בעיה בינו לבין העיר. בסוף הטיפול הצבאי שלו החליטו הרופאים שלא להוציא את הכדור מרוזוולט בניתוח והעדיפו להשאיר אותו במקומו שבו לא היווה סכנה לחייו^[22]. במהלך החקירה של שרנק לאחר ניסיון ההתנקשות התגלה המניע שלו במכתב שרשם על החלום שבו התגלה אליו הנשיא המנוח מקינלי. בפועל, מקינלי נרצח בשנת 1901 בידי ליאון צ'ולגוש, אנרכיסט שנשפט והוצא להורג לאחר האירוע^[23][24]. הוחלט כי שרנק לא יציב בנפשו והוא נשלח לבית החולים המרכזי בוואופון לחולי נפש, שם נשאר עד מותו ב-1943.

רוזוולט היה בבית חולים במשך שבוע עד ששוחרר ושב לפעילות פוליטית ולהנהגת קמפיין הבחירות של המפלגה הפרוגרסיבית. בשבוע שהיה מנוטרל למיטה בבית החולים שני המועמדים האחרים, טאפט מהמפלגה הרפובליקנית ווודרו וילסון מהמפלגה הדמוקרטית, עצרו את סדרת הנאומים והקידומים הפוליטיים שלהם ורק כאשר רוזוולט שוחרר מבית חולים הם גם כן שבו לפרסום הקמפיינים הפוליטיים שלהם^[25]. רוזוולט הפסיד את הבחירות ב-1912 לאחר שהמפלגה הפרוגרסיבית חילקה את הקולות הרפובליקנים ואפשרה את ניצחונו של וודרו וילסון מהמפלגה הדמוקרטית^[26][27].

מדיה וקבצים בנושא ניסיון ההתנקשות בתאודור רוזוולט בוויקישיתוף

• סיקורים עיתונאים על ניסיון ההתנקשות
• ניסיון ההתנקשות באתר ספריית הקונגרס