ניקוד העברית בת ימינו

ערך מורחב – ניקוד

הניקוד העברי הומצא בראשית ימי הביניים. בראשיתו הוא נועד לקבע את ההגייה המסורתית של התנ"ך, פן תאבד. עם הזמן עבר לשמש גם בטקסטים אחרים: ספרות חז"ל, תרגומי התנ"ך לארמית, ופיוטים. בעבר התקיימו ארבע שיטות ניקוד שונות: טברנית, בבלית, ארץ־ישראלית, וארצישראלית-טברנית. מערכת סימני ניקוד נוספת שימשה את השומרונים בכתבי יד של התורה. שיטת הניקוד הטברנית זכתה ליוקרה רבה בקרב קהילות ישראל, ועם הזמן דחקה כמעט לחלוטין את השיטות האחרות. עם תחיית הלשון העברית נמשך גם השימוש בסימני הניקוד הטברניים, אף על פי שנשמעו – ועדיין נשמעות – קריאות לפשט או להחליף את הניקוד.

הגיית העברית בימינו מבוססת על ההגייה הארצישראלית, בעוד שסימני הניקוד מתאימים להגייה הטברנית. התוצאה היא שהניקוד הוא במידה מסוימת מלאכותי: חלק מההגיים אינם משתקפים בסימני הניקוד, ומאידך חלק מסימני הניקוד אינם משתקפים בהגייה. באופן יחסי קל ללמוד את קריאת סימני הניקוד, אך הצבתם דורשת ידע נרחב, והיא נעשית בדרך כלל על ידי אנשי מקצוע.

סימני התנועות (ראו טבלת תנועות גדולות וקטנות בהמשך)

סימן הניקוד	שם הסימן	הגייה	דוגמה
	קמץ	/a/ ראו ערך קמץ	זָנָב
	קמץ-קטן	/o/	תָּכְנִית (נהגה כמו תּוֹכְנִית)
	חטף קמץ	/o/	צָהֳרַיִם (נהגה כמו "צהוֹרַיִם")
	פתח (על הפתח באותיות הח"ע סופיות ראו ערך פתח גנובה)	/a/	קַל
	חטף פתח		חֲלוֹם
	סגול	/e/	מֶלֶךְ
	חטף סגול		נֶאֱמָן
	צירי		לֵב
	שווא	/e/ או העדר תנועה. ראו ערך שווא	יִכְתְּבוּ
	חיריק	/i/	שִׁיר
	קובוץ (קיבוץ)	/u/	דֻּבִּים (בכתיב חסר ניקוד – דובים)
	חולם חסר	/o/	חֹלִי (בכתיב חסר ניקוד – חולי)

סימנים הבאים באֵם־הקריאה ו"ו

סימן הניקוד	שם הסימן	הגייה	דוגמה
	שורוק	/u/	סוּס
	חולם מלא	/o/	נוֹף

סימן הדגש

סימן הניקוד	שם הסימן	שימוש
	דגש	סימן הדגש משמש בעברית בת ימינו להבחנה בין הגייה סותמת וחוככת של אותיות בכ״פ: כאשר יש באותיות אלו דגש, הן נהגות [b k p]. כאשר אין בהן דגש הן נהגות [v x f]. דגש זה מכונה בדקדוק המסורתי "דגש קל". בעבר שימש הדגש הקל גם להבחנה בין הגייה סותמת וחוככת של אותיות גד״ת. בימינו נהגות אותיות אלו בצורה סותמת בלבד, גם כשאין בהן דגש. כמו כן, בעבר שימש הדגש לסמן הכפלה של העיצור (אז הוא מכונה "דגש חזק"); כך למשל גַמּד נהגה במ"ם כפולה [gammad]. כיום אין לדגש החזק משמעות בהגייה, אך כאשר הוא בא מסיבות דקדוקיות באותיות בכ״פ, הן נהגות כאילו יש בהן דגש קל, למשל במילה מְסַבֵּךְ.

סימן המפיק

סימן הניקוד	שם הסימן	שימוש
	מפיק	סימן המפיק זהה גרפית לסימן הדגש. קיים רק באות ה' בסוף מילה. הוא מציין שיש להגות את האות ה' כעיצור [h] ולא כאם קריאה לתנועות /a e o/. השימושים העיקריים במפיק הם בסופית שייכות בנקבה, כאשר היא מוטעמת (שולחנהּ), ובשורשי ג"ן כת"ם (ג-ב-הּ, נ-ג-הּ, כ-מ-הּ, ת-מ-הּ, מ-ה-מ-הּ).

הנקודה המבחינה באות שי"ן

סימן הניקוד	שם הסימן	שימוש
	נקודה דיאקריטית	כאשר הנקודה בצד ימין, האות ש' נהגית כצירוף sh באנגלית (/ʃ/), לדוגמה: שֵׁם
		כאשר הנקודה בצד שמאל, האות ש' נהגית כאות ס' (/s/), לדוגמה: עֶשֶׂר

סימנים נדירים

סימן הניקוד	שם הסימן	שימוש
	רפה	סימן הרפה משמש לציין שהאות אינה דגושה. בראשית ימיה של העברית החדשה שימש הסימן לציון העדר דגש קל במילים זרות (כגון כֿימיה), אך עם הזמן כמעט נעלם מהשימוש. בכתיב התקני של יידיש לפי ייווא נעשה שימוש סדיר בסימן הרפה באותיות בֿ פֿ שצלילן /v f/.
	מתג	לסימן היו מספר שימושים שונים במסגרת טעמי המקרא. בעברית חדשה הוא משמש לציון ההברה המוטעמת בספרים אחדים (בהם מילון אבן שושן).
	חטף־חיריק	סימן נדיר המופיע בכתר ארם צובא: מלכים א יז יא. "לקחי־נא" תהלים יד א: "השחיתו", "התעיבו" תהלים נג ב: "השחיתו", "והתעיבו"[3]

חוק ניקוד ההברות

תנועות גדולות ותנועות קטנות

במקור שיקף כל אחד מסימני הניקוד הגייה שונה. ממציאי הניקוד לא ניקדו את התנ"ך על פי כללים, אלא על פי הדרך בה הגו את המילים: כאשר שמעו בהגייתם את תנועת הקמץ, כתבו קמץ, כאשר שמעו את תנועת הפתח, כתבו פתח, וכן הלאה. לכן כל ניסיון לצקת את הניקוד לכללים אחידים ומדויקים נדון מראש לכישלון. עם זאת, הגיית העברית בפי ממציאי הניקוד הייתה בעלת מערכת סדירה ברובה. על סמך הכרת המערכת הזו ניתן בחלק מהמקרים לשחזר כיצד היו ממציאי הניקוד מנקדים מילה מסוימת. כלל הניקוד הבסיסי, המכונה "חוק ניקוד ההברות", מושתת על סדירות זו.

"חוק ניקוד ההברות" מתבסס על חלוקה של סימני הניקוד ל"תנועות גדולות" ול"תנועות קטנות" (חלוקה זו היא תאורטית בלבד, ואין לה אחיזה בהגייה של ממציאי סימני הניקוד). זוהי החלוקה:

בנוסף, קיים סימן השווא, הנראה כך: בְ. קיימים 3 סוגים: שווא נח, שווא נע, ושווא מרחף.

כאשר השווא מצוי בסוף הברה, הוא שווא-נח.

במצבים הבאים, השווא נע:

שווא מרחף: שווא שנובע מחיטוף של תנועה גדולה. הוא נהגה כשווא-נח, אך מתפקד כשווא-נע. כך למשל, לא יבוא דגש קל אחריו.

טבלת כלל ניקוד ההברות

לצורכי הניקוד יש לבדוק שני מאפיינים של ההברה: האם היא מוטעמת או בלתי מוטעמת, והאם היא פתוחה או סגורה. סימן לזיכרון הכלל הוא סל"ק - סגורה לא-מוטעמת קטנה כלומר תנוקד בתנועה קטנה, וכל שאר המקרים (מפ"ג: הברה מוטעמת והברה פתוחה) ינוקדו בדרך כלל בתנועה גדולה. כלל זה נקרא חוק ניקוד ההברות, ולהלן טבלה המציגה את הכלל על חריגיו העיקריים:

קשיים בהפעלת חוק ניקוד ההברות

אלו הבעיות העיקריות בחוק ניקוד ההברות:

• כדי להפעיל את החוק כיאות יש לדעת אם ההברה פתוחה או סגורה מבחינה דקדוקית, כלומר אם בסוף ההברה בא דגש חזק או שווא נח. לא ניתן לקבוע זאת על סמך הגיית העברית בת ימינו בהיגוי הנפוץ, שכן אין בה דגשים חזקים, וחלק מהשוואים הנעים הפכו בה לנחים. משום כך נדרשת היכרות עם ההגיה המסורתית הקפדנית של עדות ישראל בקריאת התורה ובתפילה, או ההגיה הקלאסית שאומצה בעבר באמצעי השידור בישראל.^[4][5]
• כדי לנקד לפי הכללים צריך להכיר היטב את מערכת השורשים והמשקלים ולדעת לאיזה שורש ולאיזה משקל שייכת המילה.
• החוק אינו נותן מענה מלא לחטפים ולשווא הנע. גם כאן הכרת ההגייה של העברית בת ימינו בלבד אינה מאפשרת לנקד כיאות, ויש להכיר את מערכת ההגה ההיסטורית.

ניקוד הנטייה של שמות העצם והפעלים

ככלל, גם הנטייה של שמות העצם והפעלים כפופה לחוק ניקוד ההברות, אלא שחוק זה אינו יכול לצפות מראש את אופן הנטייה. כך, למשל, במספר מילים מופיע בנטייה דגש באות האחרונה של צורת היסוד, כגון חַרְצָן – חַרְצַנִּים. אין חוק אחיד שקובע האם דגש כזה יופיע ומי שרוצה לנקד מילה באופן תקני חייב ללמוד את רשימת המילים האלה בעל־פה.^[6]

הכללים המסדירים את הנטייה של שמות ופעלים בעברית בת ימינו הם הכללים שנדונו והתקבלו בדיוניה של האקדמיה ללשון העברית. כללים אלו סוכמו על ידי המזכירות המדעית של האקדמיה, ויצאו לאור כחוברת בשם "החלטות האקדמיה בדקדוק".

ניקוד מילים שאולות

בעברית בת ימינו נעשה שימוש תדיר לסימון הגייתן של מילים לועזיות. לשם כך קבעה האקדמיה ללשון כללים מיוחדים, שפורסמו בפרק 5 של "החלטות האקדמיה בדקדוק". גרסה מקוונת של הכללים נמצאת כאן.

בשנת 2007 אושרו באקדמיה כללים חדשים לתעתיק מילים לועזיות לעברית. החלטות אלו מתייחסות בעיקר לשמות מקומות ואישים. גרסה מקוונת של הכללים נמצאת בקישור.^[7]

סימון ההטעמה

אין דרך תקנית לסמן את ההטעמה בעברית חדשה. הדרך הנפוצה היא להשתמש בסימן "עולה" (למשל: "חת֫ול"), אבל יש גם מספר דרכים אחרות.^[8]

ההבדלים העיקריים בין שיטת הניקוד בעברית בת ימינו לבין מולידתה, שיטת הניקוד הטברנית:

• בטברנית מילה המסתיימת בהברה פתוחה מרפה לעיתים אות בג"ד כפ"ת הפותחת את המילה שאחריה (בעיקר כאשר שתי המילים מחוברות בטעם מחבר או במקף ונקראות לפיכך כ"מילה אחת").^[9] מנגד הברה פתוחה יכולה גם למכפל את האות הפותחת במילה שאחריה גם אם היא לא בג"ד כפ"ת.
• בטברנית הניקוד תלוי בהטעמת המשפט. כך למשל המילה מים, שניקודה באמצע משפט בפתח, בסוף משפט באה על פי רוב בקמץ ("צורת הפסק").
• ניקודה של ה' הידיעה, וניקודן של אותיות השימוש בכ"ל פחות סדיר מבעברית בת ימינו. כך למשל לא תמיד יופיע דגש אחרי ה' הידיעה, בעיקר באות עם שווא.

מערכת ההפעלה Microsoft Windows מאפשרת לנקד טקסטים עבריים.^[10] במעבד התמלילים וורד אפשר אף לצבוע את הניקוד בצבע שונה מאשר האותיות.

השיטה בויקיפדיה:ניקוד#הקלדת ניקוד במערכות ההפעלה חלונות וגנו/לינוקס היא כללית, ואינה מוגבלת רק לוויקיפדיה. אפשרות נוספת היא העתק הדבק. לרשום במחשב טקסט לא מנוקד. לנסות אתרי אינטרנט להוספת ניקוד. ולהעתיק חזרה לתוכנה במחשב.

במערכות הפעלה דמויות־UNIX שמשתמשות במערכת הגרפית X Window System, דוגמת לינוקס ו־FreeBSD ניתן להשתמש במספר פריסות מקשים עבריות, כאשר העיקריות הן עברית תקנית, הדומה לפריסה החלונות ופריסת LyX, שבה סימני הניקוד מוקלדים בדרך כלל על ידי לחיצה על Shift ועל האות הראשונה של שם סימן הניקוד: קמץ מוקלד על ידי ק+shift, צירי מוקלד על ידי צ+shift, וכו'. באופן דומה היא גם שיטת הניקוד בווינדוס 10: קמץ מוקלד על ידי ק+ctrl+alt (או ק+alt ימני), צירי מוקלד על ידי צ+ctrl+alt (או צ+alt ימני) וכו'.^[11]

משנת 2009 עובד מכון התקנים הישראלי על רוויזיה לת"י 1452, "מערך קלידים במקלדת עברית-לטינית למחשבים".^[12] מטרת רוויזיה זו היא להביא את תווי הניקוד למקשים שיהיו נוחים יותר לזכירה ולשימוש.^[13]

ישנן תוכנות לניקוד, שמנסות לנקד מילים באופן אוטומטי. בגלל המבנה המורכב של העברית, לא ניתן לנקד טקסט באופן מושלם ולנחש באופן אוטומטי את הניקוד הנכון של כל מילה. אחת מהתוכנות הידועות ביותר מהסוג הזה היא נקדן טקסט של מט"ח שאף זכתה בפרסים.

• כתיב מלא
• כתיב עברי
• סימן דיאקריטי
• דקדוק עברי - מונחים
• כללי ניקוד בסיסיים, באתר ויקימילון

• ניסן נצר, הניקוד הלכה למעשה, ירושלים תשל"ו
• יהושע בלאו, דקדוק עברי שיטתי, ירושלים תשכ"ז
• החלטות האקדמיה בדקדוק, בהוצאת האקדמיה ללשון העברית, מהדורה שנייה, 2006.
• שאול ברקלי, לוח השמות השלם, הוצאת ראובן מס, ירושלים תשכ"ד
• שאול ברקלי, לוח הפעלים השלם, הוצאת ראובן מס, ירושלים תש"ם (באתר אוצר החכמה)
• אמיר אהרוני, Vocalization of Modern Hebrew, מתוך Encyclopedia of Hebrew Language and Linguistics, כרך 3, עמודים 944–951, 2013 ISBN 978-90-04-17642-3

מיזמי קרן ויקימדיה
ערך מילוני בוויקימילון: סגול
ערך מילוני בוויקימילון: צירה

• חוק ניקוד ההברות
• כללי הניקוד העברי - על קצה המזלג, באתר זולו
• סימני הניקוד ואופן הגייתם, באתר לרגו (LerGO)
• עיקרי תורת הניקוד, באתר האקדמיה ללשון העברית
• ניקודן של מילים לועזיות בלשוננו, באתר האקדמיה ללשון העברית
• ניקוד שמות מקומות, אישים, מוסדות וכו' השאולים מלועזית, אתר האקדמיה ללשון העברית
• ימימה עברון, פתאום הרגשנו שצריך מהפכה, אתר הארץ
• רשימת מאמרים על הניקוד העברי באתר רמב"י
• ב"צ, הגמדים הקטנים של הניקוד, באתר הארץ, 14 בספטמבר 2006
• ישי נוימן, "לא על הקמץ לבדו: לפולמוס המתחדש בין מסורות טבריה וארץ ישראל", לשוננו לעם נז, [ב] (תשס"ח), עמ' 77–143.
• יוסף עופר, שמות סימני הניקוד, באתר האקדמיה ללשון העברית, מרץ 2019

כלים לניקוד

תוכנות ניקוד אוטומטיות

• נִקֻּדַהּ - אתר חינמי לניקוד מילים אוטומטי המבוסס על מאגרי ספרים מנוקדים כגון התנ"ך, פרקי אבות ושירי משוררים
• נקדן - נקדן אטוטמטי חינמי מבית DICTA
• נקדן מבוסס רשת נוירונים ברמת התו (פרויקט אקדמי)
• נקדן - תוכנה לניקוד דרך האינטרנט או סרגל כלים לניקוד ידני בוורד, באתר "סנופי"
• נקדנית - סרגל כלים לניקוד אוטומטי וידני בוורד
• נקדת - סרגל כלים לניקוד אוטומטי וידני, ופתיחת ר"ת בוורד

פריסות מקשים וניקוד ידני

• טיוטה לתקן חדש של פריסת מקלדת עברית – פריסת מקלדת שאפשר להתקין בחלונות, לינוקס ומאק. הפריסה מבוססת על הפריסה הנפוצה בעברית ומוסיפה יכולת להקליד בקלות את המקף העברי ואת סימני הניקוד
• הנקדן של זולו - מאפשר ניקוד מילים ידני ללא שימוש בוורד ומכיל את כללי הניקוד, באתר "זולו"