סבישטוב

**סבישטוב**
**Свищов**
סמל סבישטוב סמל סבישטוב	דגל סבישטוב דגל סבישטוב
	מגדל השעון בעיר סבישטוב
	מגדל השעון בעיר סבישטוב
מדינה	בולגריה
מחוז	וליקו טרנובו
חבל ארץ	מישור הדנובה
ראש העיר	סטניסלאב בלאגוב
תאריך ייסוד	המאה ה-1
שטח	110.27 קמ"ר
גובה	50-99 מטרים
אוכלוסייה	‏
‑ בעיר	23,070 (15 במרץ 2024)
‑ צפיפות	270 נפש לקמ"ר (2011)
קואורדינטות	43°37′N 25°21′E / 43.617°N 25.350°E
אזור זמן	UTC +2
	http://svishtov.bg/index_en.php
	מפת מיקום; מפה מפורטת; (למפת בולגריה רגילה) סופיה פלובדיב וארנה בורגס רוסה פלבן סטארה זאגורה טורקיה יוון מקדונ.; הצפו.; סרביה רומניה הים; השחור; סבישטוב

סְבִישטוֹב (מבולגרית: Свищов) היא עיר נמל בצפון בולגריה בשטח מחוז וליקו טרנובו, השוכנת על גדות נהר הדנובה. העיר היא השנייה בגודלה במחוז בגודל האוכלוסייה. נמלה של סבישטוב הוא הנמל הדרומי ביותר בבולגריה לאורך הדנובה. העיר ממוקמת 237 קילומטרים צפונית-מזרחית לבירה סופיה, 51 קילומטרים דרומית-מזרחית לניקופול, 97 קילומטרים דרומית-מערבית לרוסה ו-76 קילומטרים צפונית-מזרחית לפלבן^[1]. שמה של העיר נגזר מהמונח הבולגרי "סְבֶשְט", שפירושו נר וזאת בהתייחס למגדלור שהיה קיים בשעתו בעיר.

היסטוריה

באזור העיר נתגלו שרידים ארכאולוגיים מתקופת האבן החדשה ובהמשך מתקופת הממלכה התראקית. השטח נכבש על ידי האימפריה הרומית המערבית במאה ה-1, ובמקום שבו שוכנת העיר המודרנית הוקמה מצודה בשם "נובֶה", כחלק משרשרת מצודות שהקימו הרומאים לאורך הדנובה^[2]. בהמשך עבר האזור לחזקת האימפריה הביזנטית. היישוב נחרב במאה ה-7, והוא מתועד שוב, בשם סיסטובו בכתבים עות'מאניים מהמאה ה-15. העיר הפכה לעיר הנמל המרכזית של צפון בולגריה ונותרה במעמד זה עד אמצע המאה ה-19, עת הוקם הנמל בעיר רוסה. באוגוסט 1791 נחתם בסבישטוב, "חוזה סיסטובה" אשר סיים את המלחמה העות'מאנית-אוסטרית (1791-1788) וקבע את הגבולות בין שתי הישויות. ב-1810 נכבשה העיר בידי כוחות האימפריה הרוסית, הועלתה באש ונחרבה עד היסוד; פעולות השיקום והחזרת הנמל לפעילות מלאה נמשכו 25 שנים. ביולי 1877, במהלך המלחמה העות'מאנית-רוסית (1877–1878) חצה צבא הדנובה של האימפריה הרוסית את נהר הדנובה בסמוך לעיר והיא הייתה העיר הראשונה בבולגריה ששוחררה מעול העות'מאנים^[3]. ב-4 במרץ 1977 אירעה רעידת אדמה חזקה באזור רומניה וגם העיר סבישטוב ספגה נזקי תשתית רבים וכ-100 הרוגים.

בעיר סבישטוב נולדו הגנרלים פנטליי קיסלוב, גיבור קרב טורטוקאיה ממלחמת העולם הראשונה ודימיטר גשוב מפקד קרב דויראן הראשון ממלחמה זו.

כלכלה ודמוגרפיה

אוכלוסיית העיר מצויה במגמת קיטון מתונה, בשל קצב תמותה העולה על שיעור הילודה וכן בשל הגירה שלילית. מרבית התושבים הם בני הדת הנוצרית אורתודוקסית.שטח הרשות המקומית נחלק ל-84.4 אחוזים של קרקע חקלאית, 6.3 אחוזים של שטחי מגורים, 6 אחוזים של תשתיות תחבורתיות, 4 אחוזים של אזורים מכוסי מים ו-0.6 אחוזים של מכרות. הגידולים הנפוצים הם תבואה, ירקות, ענבים וסלק סוכר. תעשיית המזון מהווה כ-50 אחוזים מהתוצר המקומי הגולמי של הרשות המקומית^[4]. במרוצת שלטונו של פרדיננד הראשון עברה בולגריה תהליך מודרניזציה שכלל מיכון ותיעוש ובאזור העיר הוקמו מפעלי טקסטיל, אשר נתמכו בגידולי כותנה שהושקו במי הדנובה. כמו כן הוקמו במקום מפעלים לעיבוד מזון^[2].בפאתי העיר מצוי מתחם הנמל המשמש לתעבורת מכולות לאורך מדינות הדנובה וכן קיים קו תעבורת מכולות מסבישטוב לעיר קונסטנצה שברומניה, בתוואי דנובה–הים השחור.

הקהילה היהודית

ערך מורחב – יהדות בולגריה

באמצע המאה ה-18 נוסדה בעיר קהילת פליטים יהודים קטנה, במקביל לנסיגת כוחה של האימפריה העות'מאנית והפיכתו של אזור צפון בולגריה לזירת קרב מול ממלכת הבסבורג ובהמשך האימפריה האוסטרית. הצי הוונציאני הגביל את המסחר העות'מאני בים התיכון ופגע בכלכלתם של יהודי בולגריה שרבים מהם היו סוחרים. כך עלתה חשיבותן של ערי הנמל לאורך הדנובה, ומשפחות סוחרים יהודים היגרו לעיר סבישטוב מווידין ומניקופול והקימו קהילה קטנה^[5]. הקונסול האוסטרי לעיר רוסצ'וק, אשר ביקר בסבישטוב ב-1852, ציין כי בעיר ישנם 75 יהודים בני יהדות ספרד^[6].

כאמור, סבישטוב הייתה העיר הראשונה שכבשו הרוסים עם חציית הדנובה בראשית המלחמה העות'מאנית-רוסית; בני הקהילה היהודית הותקפו על ידי האוכלוסייה המקומית הנוצרית והחיילים הרוסים, ולמעשה נטשו לחלוטין את העיר בראשית 1878. היהודים חזרו להתיישב בעיר בעידן הפתיחות היחסית של הנסיך בטנברג וייסדו קהילה עם מוסדות חינוך ותרבות משלה ובכלל זה להקת תיאטרון של תלמידי בית הספר היהודי בעיר^[7]. מסמכי ממשל בולגריים מ-1894 מתעדים ביקור מפקחים מטעם משרד החינוך הבולגרי בבית הספר היהודי היסודי בעיר^[8]. ההתעוררות הציונית של יהודי בולגריה לא פסחה על קהילת סבישטוב ובשנת 1898 פעל בעיר ארגון ציוני^[9].

בראשית המאה ה-20 מנתה הקהילה כ-150 נפשות. לאחר מלחמת העולם השנייה, מנתה אוכלוסיית יהודי העיר כ-200 נפשות, רובם ככולם עלו לישראל בין השנים 1947–1949.