סטיבן ברקוף

ברקוף נולד בשם לסלי סטיבן ברקס, בשכונת סטפני שבמזרח לונדון, בנם של פאולין "פולי" (לבית היימן), עקרת בית, ואלפרד "אל" ברקס, חייט. הייתה לו אחות גדולה, בריל (1930–2010). ברקוף הוא ממוצא יהודי; סבו וסבתו היגרו לאנגליה בסוף המאה ה-19, סבו וסבתו מצד אביו מרומניה, וסבו מצד אמו מרוסיה. שם משפחתו היה במקור ברקוביץ', אך אביו שינה אותו לברקס, כדי לסייע בהטמעה של המשפחה בחברה הבריטית. ברקוף שינה את שם משפחתו באופן חוקי לברקוף ואימץ את שמו האמצעי.

במהלך מלחמת העולם השנייה, ברקוף, אחותו ואמם פונו מלונדון לעיר לוטון, במחוז בדפורדשייר בשנת 1942. בשנת 1947 היגרה המשפחה לארצות הברית, כדי לחיות עם קרובי משפחה של אמו של ברקוף בניאק, במדינת ניו יורק. עם זאת, אביו של ברקוף נאבק למצוא עבודה, ולאחר מספר חודשים שבה המשפחה לאנגליה. בשנת 1952, הוא נעצר על גניבת אופניים ונידון לשלושה חודשי מאסר. ברקוף השתתף בכמה קורסי דרמה בשנים 1957–1958, הוכשר כשחקן באקדמיה לאמנות דרמטית וובר דאגלס (1958–1959), ולאחר מכן למד תיאטרון פיזי ופנטומימה בבית הספר לתיאטרון של ז'אק לקוק בפריז, שם סיים את לימודיו בשנת 1965.

קריירה בתיאטרון

ברקוף החל את הקרירה שלו בתיאטרון בלהקת תיאטרון בעיירה בארו-אין-פורנס במחוז קאמבריה בצפון-מערב אנגליה, שם שיחק במשך כחודשיים, ביוני וביולי 1962.

בנוסף לעבודותו כשחקן, ברקוף הוא מחזאי ובמאי תיאטרון מצליח. מחזותיו הראשונים הם עיבודים ליצירות של פרנץ קפקא: "המטמורפוזה" על פי "הגלגול" (1969)^[1], "במושבת העונשין" (1969), ו"המשפט" (1971). בשנות ה-70 וה-80, הוא כתב סדרה של מחזות מקוריים כולל "מזרח" (1975), "יוונית" (1980), "דקדנס" (1981), ו"מערב" (1983) (מוחזה שעובד והוקלט לשידור בערוץ 4 ב-1983), "חג המולד של הארי (ארוחת צהריים)" (1983), "להטביע את הבלגראנו!", על הטבעת הסיירת גנרל בלגראנו (1986), "עיסוי" (1997), ו"חיי האהבה הסודיים של אופליה" (2001). ברקוף תיאר המחזה "להטביע את הבלגראנו!" כ"אפילו בסטנדרטים הצנועים שלי... אחד הדברים הטובים ביותר שעשיתי". המחזה עסק בהחלטה של ראש ממשלת בריטניה מרגרט תאצ'ר להטביעה ספינה ארגנטינית, שנסוגה חזרה לנמל, במהלך מלחמת פוקלנד, תוך גרימת מותם של 323 מאנשיה, בניגוד לדיני המלחמה בים.

מבקר הדרמה אלכס סירז תיאר את הסגנון הדרמטי של ברקוף כ"תיאטרון פנים אל פנים"^[2]:

השפה בדרך כלל בוטה, הדמויות מדברות על נושאים שלא ניתן להזכיר, מורידות את הבגדים, מקיימות יחסי מין, משפילות זו את זו, חוות רגשות לא נעימים, הופכות לפתע לאלימות. במיטבו, סוג זה של תיאטרון הוא כל כך חזק, כל כך עמוק, שהוא מאלץ את הקהל להגיב: או שמתחשק להם לברוח מהאולם או שהם פתאום משוכנעים שזה הדבר הכי טוב שהם ראו אי פעם ורוצים שכל החברים שלהם יגיעו. לראות את זה גם. זהו סוג התיאטרון שנותן לנו השראה להשתמש בסופרלטיבים, בין אם בשבח ובין אם בגינוי

.

בשנת 1988 עיבד וביים ברקוף גרסה למחזה "סלומה" מאת אוסקר ויילד, בתיאטרון "גייט", בדבלין. בשנת 1989 ביים לראשונה בתיאטרון המלכותי הלאומי של בריטניה, שוב את "סלומה" מאת אוסקר ויילד.

בשנת 1998, מחזה שביים, "הנבלים של שייקספיר", היה מועמד לפרס אוליבייה.

בשנת 2003 השתתף ברקוף באדינבורו פרינג' פסטיבל ובצע טרילוגיה של מחזות שכתב, בהם מונולוג שנקרא "רקויאם לגראונד זירו" על פיגועי 11 בספטמבר^[3].

קריירה בקולנוע

בקולנוע, ברקוף גילם תפקידי נבל בהם הגנרל הסובייטי אורלוב בסרט מסדרת ג'יימס בונד "אוקטופוסי" (1983), סוחר האמנות המושחת ויקטור מייטלנד, בסרט "השוטר מבבוורלי הילס" (1984)^[4], הקצין הסובייטי קולונל פודובסקי בסרט"רמבו: משחק הדמים 2" (1985), והגנגסטר ג'ורג' קורנל ב"קרייז" (1990). ברקוף הצהיר שהוא מקבל תפקידים בהוליווד רק כדי לסבסד את עבודת התיאטרון שלו, ושהוא רואה ברבים מהסרטים שבהם הופיע כחסרי ערך אמנותי^[5].

ברקוף השתתף בשני סרטים של סטנלי קובריק "התפוז המכני" (1971) ו"בארי לינדון" (1975). סרטים אחרים בהם השתתף כוללים את הסרט "נשים פרהיסטוריות" של האמר (1967), "ניקולס ואלכסנדרה" (1971), "הנוסע" (1975), "ג'וזף אנדרוז" (1977), "מקוויקאר" (1980), "אאוטלנד" (1981), "יוצא מהקרח" (1982), "עולם תחתון" (1985), "מהפכה" (1985), "מתחילים אבסולוטיים" (1986), סרטו של פרינס "מתחת לירח הדובדבן" (1986), "אסיר ריו" (1988), הסרט האוסטרלי "פלין" (1993), "משחק הוגן" (1995), "לגיונר" (1998) ועוד.

בין הסרטים הבולטים בהם השתתף בשנות ה-2000 היו: סרט הגנגסטרים הבריטי "The Big I Am" משנת 2010, ובאותה שנה המותחן האמריקאי "התייר"^[6], ב"נערה עם קעקוע דרקון" (2011) הוא גילם את דירץ' פרוד, עורך דינו של הנריק ואנגר (כריסטופר פלאמר)^[7].

קריירה בטלוויזיה

בטלוויזיה הופיע ברקוף במהלך השנים בעשרות תפקידים, בין היתר: בפרקים מוקדמים של הסדרה "הנוקמים". קרדיטים נוספים בטלוויזיה כוללים: פרק "עסקים כרגיל" של מסע בין כוכבים: חלל עמוק תֵשַׁע; סטילגר, במיני-סדרה ילדי חולית; הגנגסטר מר ווילשייר בפרק אחד של מלון בבילון; ד"ר פול ג'ורי בפרק "דדליין" של מתחם החלל; עורך הדין פרדי אקלס ב"על ידי דקירות אגודלי", פרק של אגתה כריסטי גברת מייפל; ואדולף היטלר במיני-סדרה מלחמה וזיכרון.

בשנת 2014, ברקוף שיחק בתפקיד משנה בעונה השנייה של תוכנית הטלוויזיה "מכשפות איסט אנד" בתור המלך ניקולאוס, הפטריארך של משפחת בושאמפ.

ברקוף ביקר לראשונה בישראל ב-1969 כדי להשתתף בבימוי בסרט בשם "בלומפילד", עם ריצ'רד האריס ורומי שניידר בתפקידים הראשיים, אך עקב מחלוקת בין השותפים להפקת הסרט הפקתו בוטלה^[1].

בסוף 1978 הוזמן לביים בתיאטרון חיפה את המחזה "המטמורפוזה", בתרגומה של רבקה משולח ובהשתתפות שמואל וולף, דבורה קידר, אשר צרפתי, ליאורה ריבלין ואילן תורן^[8]. בעקבות הצלחת המחזה הוזמן לביים מחזה נוסף, אגממנון, מחזהו הקלאסי של אייסכילוס, בתרגום הוא של אברהם עוז, בהפקה משותפת של תיאטרון חיפה ותיאטרון החאן. ברקוף עיבד, ביים ועיצב את התפאורה של ההצגה^[9].

באפריל 1980 ביים ושיחק בעיבוד של המחזה "המלט" בפסטיבל האביב של ירושלים^[10].

ב-1985 העלה ב"הבימה" את העיבוד שלו ל"המשפט" של קפקא, בתרגום מאיר ויזלטיר^[11]. "הבימה" הציגה אחר כך את המחזה גם ברחבי אירופה^[12].

במאי 2007 הגיע לישראל כאורח פסטיבל שקספיר שנערך בתיאטרון הקאמרי, והציג את המונודרמה "הנבלים של שקספיר" שכתב וביים^[13].

מדיה וקבצים בנושא סטיבן ברקוף בוויקישיתוף

• אתר האינטרנט הרשמי של סטיבן ברקוף
• סטיבן ברקוף, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
• סטיבן ברקוף, באתר AllMovie (באנגלית)
• סטיבן ברקוף, באתר Rotten Tomatoes (באנגלית)
• סטיבן ברקוף, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
• סטיבן ברקוף, באתר MusicBrainz (באנגלית)
• סטיבן ברקוף, באתר Discogs (באנגלית)
• סטיבן ברקוף, בארכיון הבימה