סיפורת אימה

לפני 1000

לסוגת האימה מקורות עתיקים בפולקלור ובמסורות דתיות המתמקדות במוות, בחיים שלאחר המוות, ברוע, בשדים ובעקרון הדבר הגלום באדם.^[6] כל אלה באו לידי ביטוי בסיפורים על יצורים כמו שדים, מכשפות, ערפדים, אנשי זאב ורוחות רפאים. סיפורת האימה האירופאית התבססה באמצעות יצירות של היוונים והרומאים הקדמונים.^[7] הרומן הידוע של מרי שלי משנת 1818, "פרנקנשטיין", הושפע מאוד מסיפורו של היפוליטוס, שאסקלפיוס מחייה ממוות.^[8] אוריפידס כתב מחזות המבוססים על הסיפור, "היפוליטוס קליפטומנוס" ו"היפוליטוס". בספרו של פלוטרכוס, "חייהם של היוונים והרומאים האצילים" העוסק בקימון, מתאר המחבר את רוחו של רוצח, דיימון, שבעצמו נרצח בבית מרחץ בסירוניאה.^[9]

פליניוס הצעיר (61 עד 113) מספר את סיפורו של אתונודורוס קנאניטס, שקנה בית רדוף רוחות באתונה. אתנודורוס היה זהיר מכיוון שהבית נראה זול. בעת כתיבת ספר על פילוסופיה, ביקרה אותו דמות רפאים קשורה בשלשלאות. הדמות נעלמה בחצר; למחרת חפרו השופטים בחצר ומצאו קבר לא מסומן.^[10]

אחרי 1000

סיפורי אנשי זאב היו פופולריים בספרות הצרפתית של ימי הביניים. אחד משנים עשר הלאים (אנ') של מארי דה פרנס הוא סיפור על איש זאב בשם "ביסקלברט".

הרוזנת יולנד הזמינה סיפור על איש זאב בשם, "גיום דה פאלרמה". סופרים אנונימיים כתבו שני סיפורים על אנשי זאב, "ביקלראל" ו"מיליון".

סיפורת האימה התבססה בחלקה על הדמויות האכזריות ביותר של המאה ה-15. ניתן לשייך את דרקולה לנסיך ולאכיה, ולאד המשפד, שפשעי המלחמה לכאורה שלו פורסמו בחוברות גרמניות. חוברת משנת 1499 יצאה לאור על ידי מרקוס אייר, והייתה בולטת בשל סגנון חיתוכי העץ שלה.^[11] מסעות הרוצח הסדרתי ז'יל דה רה נתפסו כהשראה ל"כחול הזקן".^[12] המוטיב של הערפדים נגזר בעיקר מהאצילה והרוצחת, ארז'בט באטורי, ועזר לשלב את ספרות האימה במאה ה-18, כמו גם דרך ספרו של לאסלו טורוצ'י משנת 1729, "היסטוריה טראגית".^[13]

המאה ה-18

במאה ה-18 חלה התפתחות הדרגתית של הרומנטיקה וסוגת האימה הגותית. היא התבססה על המורשת הכתובה והחומרית של ימי הביניים המאוחרים, ומצא את צורתו ברומן המכונן והשנוי במחלוקת של הוראס וולפול משנת 1764, "טירת אוטרנטו". למעשה, המהדורה הראשונה פורסמה במסווה של רומנטיקה מימי הביניים מאיטליה, שהתגלתה ופורסמה מחדש על ידי מתרגם פיקטיבי.^[14] לאחר שהתגלתה כמודרנית, רבים מצאו את הסוגה כאנכרוניסטית, ריאקציונית, או שלילית, אך זו צברה פופולריות.^[14] הרומן העניק השראה ל"ואטאק" (1786) מאת ויליאם בקפורד, "רומן סיציליאני" (1790), "התעלומה של אודולפו" (1794) ו"האיטלקי" (1796) מאת אן רדקליף ו"הנזיר" (1797) מאת מת'יו לואיס.^[14] כמות משמעותית של סיפורת אימה בעידן זה נכתבה בידי נשים ושווקה כלפי קהל נשי; תרחיש אופייני ברומנים היה אישה בעלת תושייה בטירה קודרת ומסתורית.^[15]

המאה ה-19

המסורת הגותית התפתחה לסוגה שהקוראים המודרניים מכנים ספרות אימה במאה ה-19. יצירות ודמויות משפיעות שממשיכות להדהד בסיפורת ובקולנוע היום ראו את יצירתן בסרט "עמי ותמי" מאת האחים גרים (1812), "פרנקנשטיין" מאת מרי שלי (1818), "הערפד" מאת ג'ון פולידורי (1819), "מלמות' הנודד" מאת צ'ארלס מטורין (1820), "האגדה על סליפי הולו" מאת וושינגטון אירווינג (1820), "המומיה!: או אגדת המאה העשרים ושתיים" מאת ג'יין סי. לודון (1827), "הגיבן מנוטרדאם" מאתויקטור הוגו (1831), "ורני הערפד" מאת תומאס פקט פרסט (1847), יצירותיו של אדגר אלן פו, יצירותיו של שרידן לה פאנו, "המקרה המוזר של ד"ר ג'קיל ומר הייד" מאת רוברט לואיס סטיבנסון (1886), "תמונתו של דוריאן גריי" מאת אוסקר ויילד (1890), "הרואה ואינו נראה" מאת הרברט ג'ורג' ולס (1897), ו"דרקולה" מאת ברם סטוקר (1897). כל אחת מהעבודות הללו יצרה אייקון מתמשך של אימה שמוצגת בווריאציות שונות בעולם הספרות, הקולנוע או הטלוויזיה.^[16]

המאה ה-20

ריבוי של כתבי עת זולים בסביבות תחילת המאה הוביל לפריחה בכתיבת סיפורת האימה. לדוגמה, גסטון לרו ו"פנטום האופרה" משנת 1910. סופר אחד שהתמחה בסיפורת אימה והפיכתם לסרטי מיינסטרים, היה טוד רובינס, שהסיפורת שלו עסקה בנושאים של טירוף ואכזריות. ברוסיה, הסופר אלכסנדר בלייב הפך את הנושאים הללו לפופולריים בסיפורו "ראשו של פרופסור דאוול" (1925), שבו רופא מטורף מבצע השתלות ראש ניסיוניות והנפשה מחדש על גופות שנגנבו מחדר המתים; הוא פורסם לראשונה כסדרת מגזין לפני הפצתו הרשמית ברחבי העולם כרומן. מאוחר יותר, הופצו כתבי עת כדוגמת "סיפורים מוזרים" ו"עולמות לא ידועים".^[17]

סופרי אימה משפיעים בתחילת המאה ה-20 זכו להצלחה עם רומנים שונים שהוציאו לאור באותה העת. במיוחד, סופר האימה הנערץ ה.פ. לאבקרפט, והמיתוס שלו אודות קת'ולהו. אותו המיתוס שינה והפך את סוגת האימה הקוסמית (אנ') לפופולרית וזאת, בנוסף למ. ר. ג'יימס (אנ') שהגדיר מחדש את סוגת סיפורי הרפאים (אנ').^[18]

נושא הרוצח הסדרתי הפך לנושא חוזר ונפוץ ברומנים שהופצו באותה המאה. עיתונות צהובה וסנסציוניות של רוצחים שונים, כמו ג'ק המרטש, ופחות מכך, קארל פאנזרם, פריץ הארמן ואלברט פיש, הנציחו את התופעה הזו. המגמה נמשכה בעידן שלאחר המלחמה, והתחדשה בחלקה לאחר הרציחות שביצע אד גיין. בשנת 1959, רוברט בלוך, בהשראת הרציחות, כתב את "פסיכו". הפשעים שבוצעו ב-1969 בידי משפחת מנסון השפיעו על סיפורת האימה של שנות ה-70. ב-1981 כתב תומאס האריס את "הדרקון האדום", והציג בו את ד"ר חניבעל לקטר. ב-1988 יצא לאור ספר ההמשך לאותו הרומן, "שתיקת הכבשים".

הקולנוע הקדום קיבל השראה מהיבטים רבים של סיפורת האימה, והחל מסורת עוצמתית של סרטי אימה ותתי סוגות קולנועיות. את התיאורים הגרפיים של אלימות וגור בקולנוע נהוג לקשר עם סרטי סלאשר וסרטי גור משנות ה-60 וה-70, ספרי קומיקס כמו אלה שפרסמו EC קומיקס (בעיקר "סיפורים מהקריפט").^[19] הדימויים האלה הפכו את הקומיקסים האלה לשנויים במחלוקת, וכתוצאה מכך, הם צונזרו לעיתים קרובות.^[20][21]

סיפורי הזומבים המודרניים העוסקים במוטיב המתים החיים נראו ביצירות שונות, כולל הסיפורים של ה.פ. לאבקרפט "אוויר צונן" (1925), "בכספת" (1926), ו"האאוטסיידר", ו"קונפליקט מוזר" (1941) של דניס ויטלי. הרומן "אני אגדה" של ריצ'רד מת'סון (1954) השפיע על סוגה שלמה של סיפורת זומבים אפוקליפטית שסומנה והוזכרה לעיתים קרובות בסרטיו של ג'ורג' א. רומרו.

בסוף שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70, ההצלחה המסחרית העצומה של שלושה ספרים – "תינוקה של רוזמרי" (1967) מאת איירה לוין, "מגרש השדים" מאת ויליאם פיטר בלטי ו"האחר" מאת תומאס טריון – עודדה מוציאים לאור להתחיל להפיץ מספר רב של רומני אימה אחרים, ובכך נוצרה הסוגה "בום הורור".^[22]

אחד מסופרי האימה הידועים ביותר של סוף המאה ה-20 הוא סטיבן קינג, הידוע בשל הרומנים "קארי", "הניצוץ", "זה", "מיזרי" ועוד כמה עשרות רומנים וכ-200 סיפורים קצרים.^[23][24] החל משנות ה-70, סיפוריו של קינג משכו קהל רב, ועל כך הוא זכה בפרס מטעם הקרן הלאומית של ארצות הברית בשנת 2003.^[25] בין מחברי האימה הפופולריים באותה העת נמנו: אן רייס, בריאן לאמלי, גרהאם מאסטרטון, ג'יימס הרברט, דין קונץ, קלייב בארקר,^[26] רמזי קמפבל,^[27] ופיטר שטראוב.

המאה ה-21

סדרות הספרים הנמכרות ביותר בתקופות העכשוויות קיימות בסוגות הקשורים לסיפורת אימה, כמו ספרי הפנטזיה האורבנית של קארי ווהאן. מרכיבי האימה ממשיכים להתרחב מחוץ לסוגה עצמה. ההיסטוריה החלופית של האימה ההיסטורית המסורתית יותר ברומן "הטרור" של דן סימונס משנת 2007, ניצבת במדפי חנויות הספרים לצד שילובים של רומנים כדוגמת "גאווה ודעה קדומה וזומבים" (2009), וקומיקסים היסטוריים של פנטזיה ואימה כמו "הלבלייזר" (1993 ואילך) ו"הלבוי" של מייק מיגנולה (1993 ואילך). אימה משמשת גם כאחד הסוגות המרכזיות ביצירות מודרניות מורכבות יותר כמו "בית העלים" של מארק ז. דניאלבסקי (2000), שהועמד לפרס הספר הלאומי. ישנם רומני אימה רבים לבני נוער, כמו "המונסטרולוג" מאת ריק יאנסי (2009). בנוסף, סרטים רבים, במיוחד סרטים מונפשים, משתמשים באסתטיקה של אימה. אלה הם מה שניתן לכנות ביחד "אימת ילדים".^[28] על אף שלא ידוע בוודאות מדוע ילדים נהנים מהסרטים הללו (כפי שזה נראה מנוגד לאינטואיציה), התיאוריה היא שהמפלצות הגרוטסקיות הן שמרתקות ילדים.^[28] משנית לכך, ההשפעה המופנמת של תוכניות טלוויזיה וסרטי אימה על ילדים אינה נחקרת למדי, במיוחד בהשוואה למחקר שנעשה בנושא הדומה של אלימות בהשפעת הטלוויזיה והקולנוע על "המוח הצעיר". מעט המחקר שנעשה אודות כך נוטה להיות לא חד-משמעי לגבי ההשפעה שיש לצפייה במדיה כזו.^[29]

הישגים בסיפורת האימה זוכים להכרה בפרסים רבים. אגודת סופרי האימה מגישה את פרסי ברם סטוקר להישג שראוי לשבח, על שמו של ברם סטוקר, מחבר רומן האימה, "דרקולה".^[30] איגוד סופרי האימה האוסטרלי מגיש מדי שנה את טקס פרסי הצללים האוסטרליים. פרס גילדת האימה הבינלאומית מוענק מדי שנה ליצירות אימה ופנטזיה אפלה מ-1995 עד 2008.^[31][32] פרסי שירלי ג'קסון הם פרסים ספרותיים על הישג יוצא דופן בספרות המתח הפסיכולוגי, האימה והיצירות הפנטזיות האפלות. פרסים חשובים אחרים לספרות אימה נכללים כתתי-קטגוריות בפרסים כלליים לפנטזיה ומדע בדיוני בפרסים כמו פרס אאורליס.

מדיה וקבצים בנושא סיפורת אימה בוויקישיתוף

• יעקב עיון, הרומן הגותי בתחילת דרכו
• אלי אשד, פסיכו - על ספר האימה המפורסם מאת רוברט בלוך
• אלי אשד, "סדרת האימים" - סדרת סיפורי אימה רבת כרכים שהופיעה בעברית בשנות השבעים והשמונים
• סיפורת אימה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)