עורלת הדגדגן
באנטומיה אנושית של נשים מכסה הדגדגן (באנגלית: Clitoral hood), הידוע גם בשם עורלת הדגדגן (באנגלית: Clitoral prepuce או Preputium clitoridis), הוא קפל עור העוטף את עטרת הדגדגן ומגן עליו. הוא מתפתח כחלק מהשפתיים הקטנות והוא הומולוגי עם העורלה באיברי המין הזכריים.[1][2][3] מכסה הדגדגן מורכב מהרקמות של הריריות; רקמות אלה נמצאות בין הרירית לעור, וייתכן שיש להן חשיבות אימונולוגית מכיוון שהן עשויות להיות נקודת כניסה של חיסונים של הרירית.[4] מכסה הדגדגן חשוב לא רק בהגנה על עטרת הדגדגן, אלא גם בהנאה, שכן מדובר ברקמה ארוגנית (רגישה לגירוי מיני).[4]
 | |
| שיוך | דגדגן  |
|---|---|
| מזהים | |
| לטינית (TA98) | preputium clitoridis |
| טרמינולוגיה אנטומיקה | A09.2.01.009 |
| TA2 (2019) | 3555 |
| FMA | 20169 |
| מערכת השפה הרפואית המאוחדת | C0227771 |
  | |
התפתחות
מכסה הדגדגן נוצר בשלב העוברי על ידי הלמלה התאית.[א][4] הלמלה התאית צומחת בצד האחורי של הדגדגן ובסופו של דבר מתמזגת עם הדגדגן. מכסה הדגדגן נוצר מאותן רקמות המהוות עורלה אצל זכרים אנושיים.
מכסה הדגדגן משתנה בגודלו, צורתו, עוביו ואזורים אסתטיים אחרים. יש נשים שלהן מכסי דגדגן גדולים, המכסים לחלוטין את עטרת הדגדגן. חלקם עשויים להימשך לאחור כדי לחשוף את עטרת הדגדגן, למשל למטרות היגיינה או להנאה; אחרים אינם יכולים להימשך. לנשים אחרות יש מכסי דגדגן קטנים יותר שאינם מכסים את מלוא עטרת הדגדגן, ומשאירים אותה חשופה כל הזמן. קבוצות דביקות של רקמות הנקראות סירכה (adhesions) יכולות להיווצר בין מכסה הדגדגן לעטרה; אלה מדביקות את מכסה הדגדגן על העטרה כך שלא ניתן למשוך את מכסה הדגדגן לאחור כדי לחשוף את העטרה, וכמו אצל הזכר, יכולת להצטבר סמגמה.
גירוי
בדרך כלל עטרת הדגדגן עצמה רגישה מדי מכדי להיות מגורה ישירות, למשל במקרים בהם מכסה הדגדגן נמשך לאחור.[5] נשים עם מכסה דגדגן המכסה את מרבית עטרת הדגדגן יכולות לאונן לעיתים קרובות על ידי גירוי מכסה הדגדגן מעל עטרת הדגדגן; אלה עם מבנים קטנים יותר או קומפקטיים יותר נוטים לשפשף את עטרת הדגדגן ומכסה הדגדגן יחד כגוף אחד.[5]
מכסה הדגדגן מעניק, בנוסף, הגנה על עטרת הדגדגן, כמו עורלה על עטרת הפין אצל גברים.[1] במהלך גירוי מיני, מכסה הדגדגן עשוי גם למנוע מהפין מגע ישיר עם עטרת הדגדגן, אשר בדרך כלל מגורה על ידי לחץ החיק של בן הזוג. מרבית היונקים והפרימטים מזדווגים בתנוחה אחורית, בשונה מהתנוחה הקדמית המאפיינת לרוב בני אדם, ולכן הגירוי בדגדגן נוצר ישירות על ידי מגע עם שק האשכים בבסיס הפין והתכווצויות שונות של השרירים הבשריים (Dartos) שלו. עטרת הדגדגן, כמו העורלה, עליה להסתכך על ידי החלב (סבום) המופרש באופן טבעי. אם סיכוך זה לא מתרחש בעטרת הדגדגן של האישה, מכסה הדגדגן לא יכול ללפף אותו בזמן גירוי מיני, או שהנקבה עלולה לחוות כאב ולא הנאה.
שינויים אסתטיים
ברוב העולם, שינויים בדגדגן הם מחזות נדירים. בתרבויות מסוימות, השחתת איבר המין הנשי מבוצעת כטקס מעבר לנשיות, ונתפסת כשיפור במראה של איברי המין, או לחלופין משמשת לדיכוי או להפחתת התשוקה וההנאה המינית הנשית (כולל באוננות).[6][7][8][9] השחתת איבר המין הנשי נערכה על ילדים רבים במדינות המערב, כולל בעבר בארצות הברית, כדי להרתיע מאוננות ולהפחית מחלות שניסו לקשור אליה.[10][11]
שינוי אחד שנשים מבצעות לרוב מרצונן החופשי הוא לנקב את מכסה הדגדגן לצורך הכנסת תכשיטים (כמו פירנסינג), הן לצורך קישוט והן להנאה גופנית.
למרות שמדובר בתופעה הרבה פחות שכיחה, נשים אחרות מעדיפות להסיר את מכסה הדגדגן שלהן כדי לחשוף לצמיתות חלק מעטרת הדגדגן או את כולה.
