עמוד הקלון
עמוד הקלון היה אמצעי ענישה מקובל בעולם העתיק ובימי הביניים עבור עבירות פעוטות יחסית. עמוד הקלון היה סד עץ או טבעת מתכת שריתקו אדם לעמוד או מקום מסוים, בדרך כלל מקום ציבורי מרכזי. מטרת הקשירה הייתה לבייש את הנקשר ולאפשר לעוברים ושבים לעשות בו כרצונם מבלי שהוא יוכל להתגונן.
עונש זה הוטל גם על אישים ידועים, למשל: דניאל דפו כתב בשנת 1702 חיבור פוליטי סאטירי בו טען בשבחם של ה"נון קונפורמיסטים" ובעד הסובלנות. מאמרו התפרש כפגיעה בערכיה של הכנסייה האנגליקנית, ודפו הושלך לכלא למשך שנה, וגם נכבל לעמוד הקלון בפומבי במשך שלושה ימים, כל יום במקום אחר[1].
ענישה בקהילות היהודיות
עמוד הקלון היה מקובל גם כאמצעי ענישה בקהילות יהודיות, אמצעי שהופעל על ידי מוסדות הקהילה כנגד בני קהילה סוררים. בבתי כנסת ישנים, כמו בית-הכנסת בפְּשִיסְחָה (Przysucha) אשר בפולין, ניתן לעיתים לראות את שרידי עמודי הקלון שכונו בשם "קונה", "קונֶע" או "קונא"[2][3].
לא רק אנשים נענשו בקשירה לעמוד הקלון, היו גם ספרים, שנידונו לשריפה והוצגו תחילה בעמוד הקלון, בקונא[4].
