פדופיליה

על פי ה-DSM-5 הקריטריונים לאבחון פדופיליה הם:^[6]

א. דחפים מיניים, פנטזיות מעוררות או קווי התנהגות חוזרים ונשנים הקשורים לפעילות מינית עם ילד או ילדים צעירים (גיל 13 או צעיר יותר), הנמשכים 6 חודשים לפחות.^[7]

ב. הפרט פעל על פי הדחפים המיניים האלה, או שהפנטזיות או הדחפים גורמים לו למצוקה ניכרת או קושי בינאישי.^[7]

ג. הפרט הוא לפחות בן 16 ולפחות 5 שנים מבוגר יותר מאשר הילד או הילדים בקריטריון א'.^[7]

ספר האבחון מציין כי אין לכלול פרטים בגיל ההתבגרות מאוחרת המעורבים בקשר מיני מתמשך במערכת יחסים עם בני 12–13. בנוסף, לפי ספר האבחון יש לציין אם הפרט נמשך רק לילדים, לגברים, לנשים, גם לגברים וגם לנשים, או מוגבל רק לגילוי עריות. ההפרעה עשויה להיות נלווית לשימוש לרעה בסמים, הפרעה דו-קוטבית, דיכאון קליני, הפרעות חרדה, ופארפיליות אחרות.^[6]

ניתן לאבחן פדופיליה באמצעות היסטוריה מינית ובאמצעות דיווח עצמי.^[6][8] אחד האינדיקטורים הקליניים הנפוצים ביותר לאבחון פדופיליה הוא פאלומטריה (אנ') – מדידת תגובות זקפה שקשורות לגירוי מיני, המשתנות בהתאם לגיל הקורבן ולמינו.^{[6][9][10][11]} שימוש נרחב בפורנוגרפיה פדופילית הוא אינדיקטור קליני נוסף. ה-DSM מציין שאנשים עשויים לבחור את סוג הפורנוגרפיה התואם לתחומי העניין המיניים שלהם.^[6]

לפי ה-DSM, קיומם של קורבנות מרובים, כפי שפורט לעיל, הוא מספיק אך אינו הכרחי לאבחון; כלומר, האדם עדיין יכול לעמוד בקריטריון א' אם הוא מכיר בכך שיש לו עניין מיני עז או בלעדי בילדים.^[6] סעיף קריטריון א', המציין שהסימנים או הסימפטומים נמשכים במשך 6 חודשים או יותר, נועד להבטיח שהמשיכה המינית אינה עניין חולף בלבד. עם זאת, האבחנה עשויה להתבצע אם יש ראיות קליניות לכך שהמשיכה היא מתמשכת, גם אם לא ניתן לקבוע במדויק את משך 6 החודשים.^[6]

נהוג לסווג את הפדופיליה לשתי תתי קטגוריות מקובלות. הבחנה ראשונה נעשית בין פדופיליה כהעדפה מינית בלעדית (כלומר, פדופילים שנמשכים רק לילדים), ובין פדופיליה כהעדפה מינית לא בלעדית (פדופילים שנמשכים גם לילדים וגם למבוגרים).

על פי הטיפולוגיה של גרות', הובסון וגארי (1982) קיימים שני סוגים של מתעללים: הסוג הראשון מתייחס לעבריין הסובל מקיבעון (fixated pedophile), אדם בעל העדפה ראשונית כלפי ילדים, שמזדהה חברתית ומינית עם ילדים בגילאים 6–13.^[12] הם מתקשים לפתח מערכות יחסים עם בני גילם, ויחסי מין בפרט. על פי הולמס והולמס (2002) מתעללים מקובעים אינם מתפתחים מעבר לנקודה בה הם מוצאים ילדים מושכים ורצויים.^[13] פדופילים אלה על פי רוב לא יעשו שימוש באלימות או במסירי עכבות, אלא ישתמשו בשיטות מתוחכמות ומחושבות של פיתוי ורמייה. עבריינים מקובעים יקיפו את עצמם בצעצועים, משחקי מחשב, ציוד ספורט וסוגים אחרים של ציוד אטרקטיבי לילדים. עבריין מקובע רואה את עצמו כילד ולעיתים קרובות יש לו את אותם אינטרסים. הוא עשוי להסתתר במשחקי משחקי רשת ובפורומים (למשל, דיסקורד), שבהם ילדים מתכנסים ועשוי לדבר בשפה שתואמת את סוג הקורבן האידיאלי שלו. הוא עשוי להזדהות כהטרוסקסואל בחייו האישיים, והוא אינו מרגיש כי מעשים מיניים עם ילדים הם מעשים המעידים על הומוסקסואליות, אלא על ביטוי של אהבה או הדרכה עבור הקורבן. הם עשויים לתמרן את הקורבן עד כדי הסכמה עם המעשה המיני.^[13] הם נחשבים כקשים לטיפול לנוכח העובדה כי משיכה מינית לילדים מגדירה את זהותם המינית. הם נתונים לדחפים כפייתיים ונוטים לפגוע מינית בקורבנות רבים. למשל, מחקר שנערך בניו יורק מצביע על ממוצע של 75 קורבנות ו-238 עבירות מין במהלך 12 שנים לכל פדופיל הנמנה עם קבוצה זו.^[14]

הסוג השני מתייחס לעבריין הסובל מרגרסיה (regressed), שהתפתחותו המינית והאוריינטציה הבינאישית תואמת לגילו, אולם תחת גורמי לחץ חיצוניים הוא נסוג למעורבות מינית עם ילדים. גורמים אלה לעיתים קרובות מובילים לביטחון עצמי נמוך ודימוי עצמי נמוך, ובכך מערערים את ביטחון העבריין בעצמו כגבר. מעורבותו המינית של עבריין זה עם ילדים אינה מקובעת, אלא היא לעיתים קרובות פרישה זמנית מהמשיכה למבוגרים. מבחינה נפשית, סוג זה של עבריין רואה את הילד כפסאודו-מבוגר בעקבות מצב דחק כל שהוא – למשל, פרידה מבת הזוג, הערכת ביצועים לקויה בעבודה או גורם אחר המביא לידי לחץ.^[13] גורמים אלו מביאים אותו למצב בו הוא מרגיש נוח יותר בנוכחות ילדים שאינם שופטים את כישלונותיו. גילוי עריות היא עבירה טיפוסית בקבוצת פדופילים זו. אף שמספר הקורבנות שלהם נמוך בהשוואה לקבוצה הראשונה, מספר התקיפות הוא רב וכן מתרחש במהלך תקופה ארוכה, אף של שנים.^[12] הם נוטים לבחור ילדים שיש להם גישה קלה אליהם ולעיתים קרובות בוחרים לפגוע בילדיהם הביולוגיים (intrafamilial).^[12] בתקופות שבהן הם תוקפים ילדים, הם מפגינים צרכים נפשיים ומיניים הדומים לאלה של קבוצת המקובעים. אולם, עבריינים מסוג זה נוטים להפגין רגשות אשמה ובושה גבוהות יותר, והפרוגנוזה לגביהם היא בדרך כלל חיובית.^[12]

בנוסף, קיימת בספרות המקצועית גם התייחסות לפדופיל הנצלן (exploitative) והפדופיל התוקפן (aggressive) – אולם, מרבית הספרות המקצועית מתמקדת בעיקר בשני הסוגים העיקריים לעיל. התפיסה המחקרית הרווחת היא שקבוצת הפדופילים היא הטרוגנית, בעלת מאפיינים רבים משותפים אך גם מובחנים.^[15]

כפי שצוין על ידי אבל, מיטלמן ובקר^[16] ועל ידי וורד ואח'^[17] ישנה הבחנה גבוהה בין עבריינים פדופילים לעבריינים שאינם פדופילים. מתעללים מינית בילדים נוהגים לפגוע בזמנים של לחץ אישי; יש להם סגנונות תקיפה רבים ושונים; יש להם קורבנות מעטים, בדרך כלל מהמשפחה; ויש להם משיכה עיקרית למבוגרים. פוגעים פדופילים, לעומת זאת, בדרך כלל מתחילים לפגוע בגיל צעיר יחסית; יש להם מספר קורבנות גדול; בעלי דחף פנימי לפגוע מינית; ובעלי אמונות או ערכים ומחשבות שנותנים תוקף והיתר לפגיעה ולסגנון חיים של עבריין מין.

מעט מאוד ידוע על פדופילים שאינם פוגעים, זאת מכיוון שרוב החוקרים עורכים את המחקרים שלהם על אוכלוסיות הכלא ואוכלוסיות פורנזיות אחרות; אוכלוסיות זמינות ונגישות יחסית של נושא המחקר.^[18] החוקר מייקל סטו מציע שפדופילים שמבצעים עבירות מין בילדים עושים זאת בגלל התנהגויות אנטי-חברתיות בנוסף למשיכה המינית הסוטה שלהם. הוא קובע כי לא סביר שפדופילים שנמנעים מסיכונים, נמנעים משימוש לרעה בסמים או אלכוהול, ומאמצים עמדות ואמונות התומכות בנורמות וחוקים, יתעללו מינית בילדים.^[18]

צריכת פורנוגרפיה

יש חוקרים הטוענים כי צריכה של פורנוגרפיית ילדים היא אינדיקטור אמין יותר לפדופיליה מאשר התעללות מינית,^[19] אם כי חלק מהאנשים שאינם פדופילים עשויים גם לצרוך פורנוגרפיה פדופילית.^[20] צריכה כזאת עשויה לשמש למגוון מטרות, החל מסיפוק מיני או החלפה עם אספנים אחרים, ועד פיתוי קטינים לפעילות מינית.

פדופילים שצופים בפורנוגרפיית ילדים הם לעיתים קרובות אובססיביים לגבי איסוף, ארגון, ותיוג של אוסף הפורנוגרפיה שלהם לפי גיל, מין, אקט מיני, ופנטזיה. לפי סוכן ה-FBI קנת' לנינג, "איסוף" פורנוגרפיה אינו אומר שהם רק צופים בפורנוגרפיה, אלא שהם שומרים אותה, ו"זה מגדיר, מתדלק, ומאמת את הפנטזיות המיניות האהובות עליהם ביותר".^[20] לדידו, האוסף הוא האינדיקטור הטוב ביותר למה שהעבריין רוצה לעשות, אך לא בהכרח למה שנעשה בעבר או ייעשה בעתיד.^[20]

בספרות נעשו מספר ניסיונות לסווג עברייני מין שהוגדרו כעברייני פורנוגרפיה פדופילית, בעיקר לפי סיבתיות העבירה.^[20][21] כך לדוגמה, אחת הטיפולוגיות המקיפות מחלקת את עברייני הפורנוגרפיה הפדופילית לשלושה סוגים: (1) האספנים ("collectors") – אלו שרק אוספים חומר פורנוגרפי-פדופילי וצופים בו דרך האינטרנט. אנשים אלו מנצלים את האנונימיות, הזמינות והמחיר הנמוך (לרוב אפסי) של הפורנוגרפיה הפדופילית המקוונת, וייתכן שאילולא האינטרנט לא היו צורכים חומר זה כלל; (2) ה"מחליפים" ("traders") – אלו שמייצרים או מפיצים את חומר התועבה או שניהם גם יחד, וחלקם גם "אספנים"; (3) ה"נוסעים" ("travelers") – אלו שיוצרים קשר עם קטינים דרך האינטרנט ומפתים אותם להגיע ("לנסוע") למפגש פנים אל פנים כדי ליצור איתם מגע מיני.^[21][20]

במאמר מדעי שהתפרסם בשנת 2018 הציעו החוקרים חלוקה לשני פרופילים עיקריים: עבריינים המשתמשים בפורנוגרפיה כדי להזין פנטזיות כיעד בפני עצמו (fantasy driven), ועבריינים המשתמשים בפורנוגרפיה כדי להסיר עכבות לקראת פגיעה בקטין ואשר פגעו או ניסו לפגוע בקטינים (contact driven).^[22] במחקרים שבדקו שכיחות של עבירות עם מגע בקרב צרכני פורנוגרפיה פדופילית, נמצאה שכיחות הנעה בין 1% ל-24%.^[23][24]

עיוותי חשיבה

עברייני מין לעיתים קרובות מקטינים את רגשות האשמה והבושה שהם חווים ויוצרים תירוצים והצדקות למעשיהם הפוגעניים. התירוצים וההצדקות הללו בדרך כלל מכונים "עיוותי חשיבה" או "עיוותים קוגניטיביים", והם מאפשרים לעבריינים לפטור את עצמם מתחושת אחריות, רגשות בושה או אשמה על מעשיהם. לסכמות קוגניטיביות ועיוותים קוגניטיביים בדרך כלל תפקיד קריטי בביצוע עבירות מין ובהצדקתן.^[25]

וורד וקינן (1999) סיווגו חמישה עיוותים קוגניטיביים שכיחים בהתבסס על עבודתם עם עברייני מין:^[25]

1. העיוות הראשון קרוי "ילדים כאובייקט מיני", שמתייחס לאמונה שילדים הם פעילים מינית, או שהם מחפשים מערכות יחסים אינטימיות עם מבוגרים. למשל: "הילד יזם איתי יחסי מין כי הוא/היא יודע מה הוא רוצה". אמונת העבריין היא כי הילד הוא בעל דחפים מיניים. לפיכך, התנהגויות של הילד כגון ישיבה על ברכיו של מבוגר, או חיבוק, מפורשות על ידי העבריין כמניעים מיניים של הילד.
2. העיוות השני מכונה זכאות, המתייחס לאמונה שהעבריין נעלה וזכאי, ולכן אנשים "נחותים" ממנו צריכים לספק את צרכיו. למשל, גבר פוגע מינית עשוי לראות את עצמו כעוצמתי וחשוב יותר, מאשר ילד או אישה. הצרכים של האחרונים הם משניים לאלו שלו, ולעיתים קרובות העבריין בוחר להתעלם מהם. המרכיב הקוגניטיבי של תחושת הזכאות, או "תחושת המגיע לי", היא אמירה שלעיתים קרובות מתבטאת ללא מילים, שלאדם מגיעות תוצאות מכוח מי שהוא או מה שהוא עשה.
3. העיוות השלישי מכונה "עולם מסוכן", והוא מתייחס לאמונה שהעולם הוא מקום מסוכן וכי אנשים פוגעים באחרים לעיתים קרובות על מנת לקדם את המטרות האישיות שלהם. היבט נוסף של עיוות זה הוא האמונה שילדים הם יותר מהימנים, מקבלים ושניתן לסמוך עליהם, מה שמוביל את העבריין להאמין שילדים יכולים לספק לו אהבה ולשים את צורכיהם משניים לצרכיו שלו.
4. העיוות הרביעי קרוי "היעדר שליטה" ("Uncontrollability"), המתייחס לאמונה שהעולם אינו נשלט, וכי אנשים אינם מסוגלים לשלוט ברגשותיהם ובדחפיהם המיניים. העבריין מאמין שמחשבות והתנהגויות אינם בשליטתו כאשר הוא "נתקל" במצבים מיניים, ולכן יש לספק את הדחפים. עיוות זה הוא "חיצוני", וכך הוא עוזר לעבריין להשליך את תחושת האשמה על אחרים, ומאפשר לעבריין לאמץ עמדה קורבנית בגלל כניעה לגורמים שלכאורה אינם נמצאים בשליטתו.
5. העיוות החמישי מכונה "אופי הפגיעה" ("Nature of Harm"), והוא מתייחס למי שמאמין שיש רמות שונות של פגיעה בילדים, ושפעילות מינית עם ילדים אינה מזיקה, ואף עשויה להועיל. יחסי מין נתפסים על ידי העבריין כאקט "מחבר" (bonding) והם מטבעם חוויה מועילה; לכן, כל השפעה שלילית או מצוקה היא תוצר של גורמים חיצוניים, כמו תגובת החברה למערכת יחסים עם קטין, או מעורבות משטרתית שהשפיעה על התפיסות של הילד.

בעזרת עיוותים אלו, הוא או היא עשויים להציג נטייה עקבית להאשים אחרים או לשלול אחריות באמצעות הצהרות כגון "סקס עם ילדים לא פוגע באף אחד" או "חשוב להבין למה מרגישה רע. אם זה בגלל שאמרו לה שזה לא בסדר והיא לא מבינה למה - היא יכולה להתחרט רק על סמך זה".^[25]

תחלואה נלווית

לפי מחקר משנת 2002 השכיחות של הפרעת קשב וריכוז בקרב מתמודדים עם הפרעה פרפילית מוערכת ב-35.8%.^[26] אין מידע ברור בספרות לגבי השכיחות של הפרעות אישיות בקרב העונים על הקריטריונים של הפרעות פרפיליות, אולם השכיחות מוערכת ב-33%–52% לכל הפחות.^[27] יש מחקרים שמצאו שכיחות נמוכה של הפרעת אישיות אנטיסוציאלית.^[28][27] ה-DSM-5 מזהה את ההפרעה האנטיסוציאלית כגורם סיכון לפגיעה מינית בילדים ופדופיליה בקרב גברים, אם כי הספרות המקצועית לרוב אינה תומכת בעמדה זו.^[27][6]

לדיכאון או הפרעת מצב רוח השכיחות הגבוהה ביותר והן מוערכות כ-95%, וכן להפרעת שימוש לרעה בסמים שכיחות של 85%, והפרעות חרדה (עד 64%).^[27][29] נדירות יותר הן סכיזופרניה או הפרעה פסיכוטית אחרת.^[29][28] במחקר אחד נמצא כי עברייני מין שעברו את רף הניקוד 33 ברשימת הפסיכופתיה המעודכנת, הייתה השכיחות הגבוהה ביותר של פראפיליה סדיסטית (67%), ובמיוחד בקרב עברייני המין שקיבלו ניקוד גבוה בפריטים של גורם 1 ברשימה זאת.^[28]

ערך מורחב – עבריינות מין

הגורמים לפגיעות מיניות בילדים הם רבים, אך הגורמים לפדופיליה עצמם אינם ברורים דיים. החל משנת 2002, החלו להופיע בספרות המקצועית ממצאים רבים הקושרים פדופיליה עם מבנה ותפקוד מוח חריגים, ושלל מאפיינים שנובעים מהתפתחות עצבית טרום-לידתית. בדיקה של אנשים בתוך ומחוץ למערכת המשפט, וכן קבוצת ביקורת, מצאו קשרים בין פדופיליה לבין מנת משכל נמוכה יותר^[30], ציונים נמוכים במבחני זיכרון חזותי-מרחבי וזיכרון מילולי^[30], סיכוי גבוה פי 3 להיות בעלי יד שמאל דומיננטית^[30],^[31] ובעלי היסטוריה של בעיות אקדמיות בבית הספר היסודי.^[32] ממצאים אלה עשויים להעיד על כך כי ייתכן שיש ללטריזציה של תפקוד המוח (אנ') תפקיד בהתפתחותה של משיכה מינית סוטה.^[33]

מחקר אחד מצא כי למתעללים מינית בילדים שאובחנו עם פדופיליה הייתה תת-פעילות באזור ההיפותלמוס בזמן שהם צפו בתמונות מעוררות מינית של מבוגרים.^[34]

יש ראיות המצביעות על כך כי פדופיליה שכיחה יותר בקרב משפחות בהן יש היסטוריה של הפראפיליה, אולם לא ברור אם הגורם המעורב הוא גנטי או נרכש.^[35]

רצידיביזם (מועדות) הוא דפוס התנהגותי של עבריינים מורשעים אשר שוחררו מהכלא לקהילה ושבים לבצע עבירות. שיעור העבריינים שחוזרים ומבצעים עבירות בפרק זמן מסוים מוגדר כשיעור רצידיביזם (recidivism rate).

ככלל, בטווח של 5 שנים שיעורי הרצידיביזם של מתעללים מינית בילדים ועברייני גילוי עריות הם הנמוכים ביותר: 7%–14%, בהתאמה.^[36] בתקופת מעקב ממושכת של 20 שנה, נצפה שיעור רצידיביזם של 27%.^[36] הסיכון הגבוה ביותר לתקיפה חוזרת נמצא אצל אלו הנמשכים מינית לילדים זכרים שאינם קרובי משפחה, והוא 35% לאחר כ-15 שנים.^[36] לשם השוואה, לאלו הנמשכים מינית לילדות שאינן קרובות משפחה סיכוי נמוך יותר לרצידיביזם, העומד על 16% לאחר 15 שנה.^[36]

מחקר שניתח את נתוני הרצידיביזם בקרב עברייני מין המפוקחים על ידי יחידת הפיקוח "צור", מראה כי מקרב 934 עברייני המין שהיו בפיקוח בין השנים 2006–2011, ושרמת המסוכנות שלהם הוגדרה כיותר מנמוכה, רק 73, שהם 8% מקרב המפוקחים, הורשעו שוב.^[37] מתוכם 3% בשל עבירת מין, 1% בשל הפרת תנאי פיקוח, ו-4% בשל עבירה אחרת. מרבית העבריינים המועדים שרמת המסוכנות שלהם הייתה גבוהה או גבוהה מאוד – כ-60% מהם ביצעו את העבירה החוזרת על רקע של פראפיליה (אקסהיביציוניזם, פדופיליה), וכ-18.5% על רקע אישיותי. חלקם הגדול לא נטלו חלק בתוכנית טיפולית.^[37]

על פי רוב, התעללות מינית בילדים היא תופעה המאופיינת בתת-דיווח. מחקרים מלמדים כי על כל 20 מקרים של פגיעה מינית בילדים רק מקרה אחד מדווח.^[38][39] כמו כן, מחקרים מצאו כי פדופילים מורשעים דיווחו על יותר קורבנות מאלה שבגינם הם הורשעו.^[40] יש הטוענים כי עבירות מין של נשים זוכות לתת-דיווח מסיבות מגוונות, ביניהן הנטייה להסוות את העבירה כטיפול יומיומי, או הנטייה לדיכוטומיה מגדרית, לפיה נשים נתפסות כנפגעות אך לא כפוגעות וגברים כפוגעים אך לא כנפגעים.

השונות בשיעורי הרצידיביזם המדווחים מקושרת למספר גורמים: (1) הגדרות שונות שניתנו לרצידיביזם; (2) תקופות מעקב שונות; ו-(3) הגדרות שונות שניתנו לעבירות המין המחקרים השונים.^[41]

השכיחות של פדופיליה באוכלוסייה הכללית אינה ידועה, אך מוערכת כנמוכה מ-5% בקרב גברים מבוגרים.^[18] מעט מאוד ידוע על השכיחות של פדופיליה בקרב נשים, אך ישנם דיווחים על נשים עם פנטזיות מיניות עוצמתיות ודחפים מיניים כלפי ילדים.^[42] גברים הם הרוב המכריע של מבצעי עבירות מין נגד ילדים.^[43] מבין העבריינים המורשעים, כ-0.4% עד 4% הן נשים, וסקירה ספרותית אחת העריכה כי היחס בין מתעללים למתעללות בילדים הוא 10 ל-1. כלומר, על כל 10 פוגעים, קיימת פוגעת אחת.^[43]

כ-60% מעברייני המין הכלואים במערכת בתי הסוהר בישראל הורשעו בתקיפת קטין מתחת לגיל 13. כמחצית מהם מאובחנים עם פדופיליה.^[44]

במהלך השנים גובשו ופותחו שיטות שונות לטיפול בפדופילים ובעברייני מין. הגישה המקובלת כיום לטיפול היא המשלבת טיפול (רפואי ונפשי), מעקב ופיקוח כאמצעי להגנה על הציבור מפניהם וענישה. הגישה המשלבת טיפול מצד אחד וענישה מצד שני הוכחה כיעילה במחקרים רבים ויושמה במדינות מערביות רבות. עם זאת, ככלל, עברייני מין נחשבים לאוכלוסייה קשה לטיפול ושיקום בהשוואה לאוכלוסיות עבריינים אחרות.

על פי רוב, העבודה עם אוכלוסייה פורנזית (כלומר, אלימה, מכורה, אנטי-חברתית כרונית) עלולה ליצור רגשות קונפליקטואלים רבים בקרב המטפלים בהם, כגון תחושות של כעס, זעם, סלידה, בוז, בלבול, חוסר אונים, פחד וציניות לצד תחושת משיכה או גירוי כלפי המטופל. לנוכח הרגשות השליליים שמושלכים על המטפל, רגשות של העברה נגדית, הקיימים בכל קשר בין שני אנשים, מועצמים כאשר המטופל הוא עבריין, כל שכן עבריין מין.^[45]

טיפול רפואי

הטיפול התרופתי המקובל הוא טיפול הורמונלי המכוון להפחתת רמת הטסטוסטרון (ההורמון החשוב ביותר במעגל הגרייה המינית בגבר). שלוש התרופות המקובלות הן ציפרוטרון אצטט (אנדרוקור), מדרוקסיפרוגסטרון אצטט (דפו פרוברה), וטריפטורלין (Decapeptyl).^[46] לטיפול זה השפעה מרגיעה על דחפים תוקפניים והן על דחפים מיניים. המחקרים לגבי ההשפעות של תרופות אלה הצביעו על הפחתת התסמינים הסוטים של הדחף המיני ושל העוררות המינית, אך מרבית המחקרים הללו לוקים בבעיות מתדולוגיות והם לא כללו קבוצת ביקורת.^[46] עם זאת, מחקרים קליניים מלמדים שחלק מתרופות אלה היו יעילות במידה רבה, וכי כאשר הן ניתנות במעקב רפואי צמוד, השפעות הלוואי שלהן שוליות.^[47]

תרופות כגון דקקפטיל הן אגוניסטיות ל-GnRH ופועליות על הקולטנים ההורמנוליים בהיפופיזה. באופן פיזיולוגי, GNRH גורם לעלייה ראשונית ברמות ה-LH והטסטוסטרון; עם זאת, במתן ממושך לאורך חודשים של אנלוגים ל-GNRH, תחול ירידה דרסטית ברמת הטסטוסטרון הפעיל בדם, ובעקבותיה הפחתה עד כדי היעלמות של פנטזיות ודחפים מיניים, נורמטיביים ופתולוגיים כאחד. הירידה מתרחשת בתוך פרק זמן של 2-4 שבועות, והיא כה דרסטית עד כי במתן ממושך של מספר חודשים, ביותר מ-90% מהמקרים רמות הטסטוסרון בדם דומות לרמות של סירוס כירוגי.^[48] דקקפטיל היא התרופה נפוצה בישראל לשיקום עברייני מין בקהילה, ובדרך כלל נעשה שימוש באנדרוקור על להפחית את העלייה הראשונית בטסטוסטרון.

טיפול פסיכולוגי

קיימות מטה-אנליזות רבות המצביעות על יעילות הטיפול לאנשים שביצעו עבירות מין.^[36][49] הטיפול המקובל בעולם המערבי מבוסס על עקרונות RNR שהם ראשי תיבות שלRisk, Needs, Responsivity. כלומר, האינטנסיביות של הטיפול ותכניו נקבעים לפי שילוב של רמת המסוכנות, צרכים קרימינוגניים, ואופן ההיענות של עבריין המין.^[50][51] מרבית התוכניות הטיפוליות מבוססות על הערכת מסוכנות מבוססת אקטואריה וידע קליני קיים, והם נועדו להפחית את הסיכון לרצידיביזם.^[51]

התוכניות לטיפול בעברייני מין מבוססות ברובן על מודלים קוגניטיביים-התנהגותיים, בעיקר מודל מניעת הישנות העבירה (Relapse Prevention).^[52] מודל מניעת הישנות פותח על פי התפיסה המקובלת בתחום הטיפול בהתמכרויות. הוא מדגיש כי החלטות ומעשים שנראים לא חשובים: לחץ אישי, שעמום, עבודה, וכדומה, המצורפים יחד, מביאים לבניית מעגל ברור היוצר נתיב של הישנות וההתנהגות המזיקה. התערבות טיפולית במעגל הזה נותנת לעבריין ידע ויכולת שמאפשרים שינוי ומסייעים לו להימנע מהחלטות וממצבים שיכולים להוביל להישנות של ההתנהגות העבריינית. ההנחה היא שכאשר עבריין המין יכיר את מעגל התקיפה שלו, יהיו בידיו הכלים להתמודד עם כל אחד מהשלבים על מנת שיוכל לעצור את הפגיעה.^[52]

מודל נוסף הוא מודל ויסות עצמי, אשר מבדיל בין מסלולים שונים של הישנות העבירה בהתאם למניעים שונים ולאסטרטגיות התמודדות שונות.^[53] כמו כן, במהלך השנים התפתח שימוש גובר בגישות מבוססות פסיכולוגיה חיובית, בעיקר "מודל החיים הטובים" המדגיש מטרות, אורח חיים והעדפות אישיות של עבריין המין, ומשתדל לקדם את התנאים הפנימיים והחיצוניים להשגת צרכים אנושיים בדרכים אדפטיביות.^[54]

המסגרות העיקריות לאבחון ולטיפול בעברייני מין בישראל נחלקות לשני סוגים: מסגרות בקהילה ומסגרות טיפוליות בכלא. מסגרות בקהילה, מיועדות לעבריינים בשלב של טרום מאסר או כחלופה למאסר. מסגרות אלה מיועדות לעברייני מין המוערכים כבעלי רמת מסוכנות נמוכה וכבעלי פוטנציאל שיקומי.^[46]

מקור המילה ביוונית: (παιδοφιλία (paidophilia):‏ (παις (pais, "ילד") ו-φιλία‏ (philia, "אהבה, חברות")). המילה נטבעה על ידי משוררים יוונים כמילה נרדפת לפדרסטיה (paiderastia\pederasty)^[55] – מערכת יחסים מינית בין גברים לנערים. המילה נטבעה שנית ב-1886 על ידי הפסיכיאטר והסקסולוג ריכארד פון קראפט-אבינג (von Krafft-Ebing) מהארגון הפסיכולוגי בווינה בספרו "פסיכופתיה סקסואלית" (Psychopathia Sexualis).^[56]

העידן המודרני, עם עלייתה של רשת האינטרנט והפיכתה לאמצעי תקשורת מהיר, נגיש ורווח, הביא לשינויים רבים באופן בו פדופילים מתקשרים ופועלים האחד עם השני.^[57]

מכיוון שהתקשורת באינטרנט היא אנונימית יחסית, ולא מצריכה הזדהות כלל, פדופילים רבים מצאו ברשת האינטרנט פלטפורמה בה יכלו לזהות עצמם כפדופילים ללא סיכון בחייהם האישיים.

הדבר הביא לכמה סוגי התפתחויות:

שינוי שיטות ההפצה של פורנוגרפיית קטינים

פרסום דבר תועבה שבו מופיעה דמות קטין אינו חוקי בישראל,^[58] ובמרבית המדינות המערביות. עד לעליית הרשת, יצרני פורנוגרפיית קטינים היו מסכנים עצמם במיוחד בתהליך ההפצה והמכירה של התכנים אותם יצרו. אך מאז הפיכתה של הרשת נגישה לציבור הכללי, תעשייה זו משגשגת במיוחד דרך הרשת.^[59] על מנת להפיץ חומרי תועבה המכילים תמונות או סרטים של קטינים, אין יותר הכרח להפגש באופן פיזי עם הקונים. יתרה על כך, מכיוון שהרשת נגישה לקהל רחב מאוד, יכולת ההפצה של כל מפיץ פורנוגרפיית קטינים הרבה יותר גבוהה, והוא יכול לפנות ישירות אל קהל היעד ברחבי העולם, ועם אמצעים שונים שהרשת מספקת, באופן שקשה מאוד לעקוב אחריו.

בנוסף לזאת, התקשורת ברשת בטוחה, מהירה, מיידית וזולה, ולעיתים עדיף ומשתלם בהרבה ליצרן התועבה להפיץ את התכנים שיצר באמצעות האינטרנט בזול, בביטחון,^[60] וללא המתנה.

קיום מקומות דיון ותמיכה רגשית בטוחים עבור פדופילים

פדופילים רבים ברחבי הרשת משתמשים בכלים שהרשת מציעה כמו צ'אטים ופורומים על מנת לדון ולהפגש, לחלוק חוויות ומחשבות ללא צורך להזדהות בשם או בפנים, חלקם על פני רשתות מוצפנות דוגמת Tor ו-Freenet. מאז סוף שנות ה-90 קמו ונפלו אתרים רבים העוסקים בנושא הפדופיליה, בין אם בפרסום קישורים או מאמרים רלוונטיים לפדופילים המבקרים בהם, או על ידי ביסוס קהילה בה הפדופילים יוכלו לדון.

היתרון בקהילות אלו עבור הפדופילים הוא שהן מספקות להם תמיכה ואהדה (אך לא בהכרח לגיטימציה למימוש נטיותיהם), באופן חוקי וללא הפחד בחשיפה או עימות עם גורמי החוק (ראוי לזכור כי על מטפל חלה חובת דיווח לרשויות על פציינט שהוא מאמין שקיים סיכוי סביר שיפשע^[61]). קהילות אלו מהוות מקום חברתי עבור המשתמשים בהן, וחלקן מעניקות להם כלים להתמודדות, עזרה ותמיכה רגשית שאותם לא יכלו לקבל אחרת.

ברשת קיימים אתרים חוקיים רבים העוסקים בפדופיליה ברבדים שונים, רובם בשפה האנגלית, חלקם בשפות אחרות. בשנת 2007 הוקם אפילו אתר עברי המגדיר את עצמו כ"אתר לאוהבי ילדים ישראליים". האתר גרר במהרה התייחסויות מצד התקשורת,^[62][63] אך נותר עומד על כנו שנים מספר. נכון לשנת 2015, האתר ירד מהרשת.

אקטיביזם פדופילי-אנונימי

בגלל המצב החוקי העדין בו הפדופילים נמצאים ותפיסת הציבור אותם, יש להם קושי לבטא עצמם או לקרוא לשינוי באופן פומבי. רשת האינטרנט משמשת עבורם במה בה הם יכולים לקרוא לעולם, ולומר לו את אשר על לבם ללא חשש או פחד מחשיפה, הם כעת יכולים לקבוע סמלים משותפים שבאמצעותם הם יכולים לזהות האחד את השני.^[64][65] את הבמה הזו מנצלים ארגונים כמו NAMBLA ‏ (North American Man/Boy Love Association),^[66] והם זוכים לחשיפה הרבה יותר נוחה, זולה, מהירה ובטוחה מאשר אי פעם. בין השינויים שארגוני אקטיביזם של פדופילים קוראים להם: הורדת גיל ההסכמה,^[67] הורדת הפדופיליה מה-DSM והתייחסות אליה כ"נטייה מינית". עד כה ארגונים אלו לא נחלו הצלחה כלל, אך רשת האינטרנט משיגה לדעות אלו חשיפה גדולה מאשר בעבר, ויחס בהתאם.^[68]

פעילות אנטי-פדופילית ברשת

מנגד, ישנם מאמצים רבים מצד ארגונים פרטיים ורשויות אכיפת חוק בכל רחבי העולם לאיתור וחשיפת הפדופילים הפועלים ברשת, לעיתים בשיתוף פעולה ומבצעי הסגרה בין סוכנויות בינלאומיות.^[69]

אחד הארגונים ששם לו זאת למטרה הוא^[70] Perverted Justice, שמפעיל מתנדבים הפועלים ברשת ואוספים מידע אודות הפדופילים הפעילים בקהילות ובצ'אטים. למשך תקופה מסוימת הפעילו אתר בו אספו מידע אודות הפדופילים אותם הם ניסו לאתר באמצעות הרשת,^[71] אך הם בעיקר ידועים על השתתפותם כתחקירנים בתוכנית הטלוויזיה של רשת NBC האמריקאית: "לתפוס טורף"^[72] בהנחייתו של כריס הנסן, שזכתה גם לגרסה ישראלית בשם "ילדות בסכנה",^[73] ששודרה בערוץ 10 בהנחיית דב גיל-הר. מטרתה של התוכנית הייתה לחשוף ולעצור פדופילים מסוכנים לפני שיפגעו בילדים. זה נעשה על ידי התחזות של תחקירני התוכנית לילדים ברשת האינטרנט, והזמנה של פדופילים למפגש איתם למטרות מיניות. התוכנית זכתה לתהודה תקשורתית רחבה ולביקורת רבה^[74][75] עד לירידתה מהאוויר.

למשטרת ישראל יחידה של אנשי מחשוב,^[76] שבין היתר עוסקת באיתור מפיצי פורנוגרפיית קטינים בישראל, או אנשים היוצרים קשר עם נערים ונערות ברשת על מנת לפתותם למפגש וקיום יחסי מין, והבאתם למעצר. משטרת ישראל פועלת גם באמצעות יחידת ההונאה במבצעי "עוקץ" יזומים והתחזות של שוטרות לילדות לצורך תפיסת ומעצר חשודים בעבירות הקשורות בפדופיליה.^[77]

חוק סמכויות לשם מניעת ביצוע עבירות באמצעות אתר אינטרנט מאפשר, בין השאר, הוצאת צו לחסימת הגישה לאתרי פדופיליה. ביוני 2019 הורה בית המשפט על חסימת הגישה מישראל ל-1,700 אתרי פדופיליה, לפי רשימה שהתקבלה מהאינטרפול.^[78]

אפבופיליה (Ephebophilia) מצב שבו המשיכה העיקרית או הבלעדית היא לנערים/נערות (בגילאים 15-19). מושגים אלו משמשים להבדיל מפדופיליה (שהיא כאמור משיכה לילדים מתחת לגיל ההתבגרות). אפבופיליה איננה נחשבת בעיני רוב אנשי האקדמיה לפאראפיליה.

הבפיליה - מונח שנוי במחלוקת המתאר משיכה מינית למתבגרים בטווח הגילאים 11-14, שנמצאים בשלב 2 עד 3 של ההתפתחות הגופנית לפי דירוג טאנר.

פדרסטיה (Pederasty) – לאורך ההיסטוריה קיבל הביטוי משמעויות שונות בצורה מובהקת; לעיתים משמש הביטוי לציון יחסים הומוסקסואליים בכללי, לעיתים ליחסי-מין אנאליים ולעיתים ליחסי-מין בין גבר לילדים (זכרים). העולם האקדמי משתמש במונח זה לתיאור יחסי מין הומוסקסואליים מובני גיל כפי שהיו נהוגים ביוון העתיקה בין גבר בוגר ונערים, או יחסי מין הומוסקסואליים מובני גיל בתרבויות אחרות.

נפיאופיליה (Nepiophilia), תת-סוג של פדופיליה הידוע גם בשם אינפאנטופיליה (Infantophilia) – משיכה לתינוקות (0–5). חוקרים מסוימים טוענים כי יש להפריד בצורה ברורה יותר בין פדופיליה ונאפיאופיליה, בעיקר במשיכה בין בני אותו המין (Bernard 1975, 1982; Lautmann 1994).

סינדרום לוליטה (Lolita syndrome) – מונח המציין משיכה לבנות בגיל טרום-התבגרות.

הרומן "לוליטה" מאת ולדימיר נבוקוב עוסק באדם בן 30 ובמושא כמיהתו, בתו החורגת בת השתים עשרה, ובמערכת היחסים הפדופילית שנוצרת ביניהם. לפיו הופק הסרט לוליטה (1962). הנובלה "מוות בוונציה" מאת תומאס מאן עוסקת בהתאהבות אדם בנער צעיר.

• התעללות מינית בילדים
• התבגרות מינית - בממוצע בנות מתחילות את תהליך הבשלות המינית בגיל 10 או 11, ובנים בגיל 11 או 12.
• גרונטופיליה – משיכה מינית לקשישים.
• הורטקור – שם שניתן לפורנוגרפיית ילדים קשה.
• ריי בלנשרד - מחלוצי המחקר האטיולוגי על נטיות מיניות, פאראפיליות כגון טרנסווסטיזם, חנק ארוטי ופדופיליה.

• בר-שדה, נ. (2008), במה שונה קורבן התעללות מינית מבובת מין. תהליכים אמפתיים בטיפול בפוגעים מינית. שיחות, כרך כ"ג, נוב', (1)
• לימור עציוני, טליה קלצקי, ‏תופעת הפדופיליה וחוק הגנה על הציבור מפני עברייני מין, עלי משפט ט, תשע"א
• נעמה בר-שדה (2012), מגורים מתחת לגשר: התמודדות החברה עם עולם הפדופיליה והפרוורסיה – בעין טיפולית, באתר פסיכולוגיה עברית
• עוזי כרמי, תהליכים לא מודעים הפועלים בבדיקה פסיכודיאגנוסטית של פדופילים, במכון טריאסט-שריג
• קרן צ'סלר, AEON, ‏אתגר הפדופיליה, באתר "אלכסון", 4 בפברואר 2016

מיזמי קרן ויקימדיה
ערך מילוני בוויקימילון: פדופיליה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: פדופיליה

• נעמה בר-שדה, עיוותי חשיבה בקרב פדופילים, באתר "דוקטורס" (2007)
• דורון בראונשטיין, "הנורמליזציה של הפדופיליה", מתוך הספר "המנטליות של הנפש", 2011
• דליה קרפל, ההבטחה הגדולה והטרגדיה של ירון סגל, באתר הארץ, 28 בספטמבר 2012
• AP, פדופיליה בוותיקן: 848 כמרים אנסו והודחו, באתר ynet, 7 במאי 2014
• סוכנויות הידיעות, ‏במשך 70 שנה: מאות כמרים קתוליים התעללו מינית במעל אלף ילדים, באתר מעריב אונליין, 14 באוגוסט 2018
• שלמה פפירבלט, כאשר הפדופילים נאבקו על זכותם "לאהוב" ילדים - אירופה הקלאסית, באתר הארץ, 24 ביוני 2015
• פדופיליה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• רייצ'ל אביבר, בניסוי שנמשך שנים, גרמניה שלחה ילדי אומנה לחיות אצל פדופילים. בכוונה, באתר הארץ, 14 בספטמבר 2021
• תני גולדשטיין, "אם הילד מתחת לגיל תשע זאת לא עבירה", באתר זמן ישראל, 21 ביולי 2019