פיחות מטבע

פיחות המטבע (או בקיצור פיחות) הוא הפחתת ערכו של מטבע ביחס למטבעות אחרים. בשימוש המודרני, מציין המונח "פיחות" הפחתה רשמית של שער המטבע של מדינה הנעשית על ידי המדינה או מטעמה.

המונח בעל המשמעות ההפוכה לפיחות הוא ייסוף (או ייסוף המטבע, אך לא "תיסוף"^[1]), המציין העלאה רשמית של שער המטבע.

הפחתה של ערך המטבע לעומת מטבעות אחרים, שאינה נעשית באופן רשמי, אינה נכללת בהגדרה של "פיחות", אולם, במקרים רבים, היא מכונה בציבור גם כן בשם זה. כמו כן עליה של שער המטבע ביחס למטבעות אחרים שאינה נעשית בתוקף החלטה רשמית מכונה במקרים רבים בשם "ייסוף" גם אם אינה נכללת בהגדרה המדויקת של מונח זה.

הפחתת ערך המטבע לעומת מטבעות אחרים בכלל ופיחות בפרט מתייחסים לירידת ערך המטבע לעומת מטבעות אחרים. מונח אחר, הקשור במונחים אלה, אך אינו זהה להם, הוא אינפלציה המתייחסת לירידת ערך המטבע במונחים של סחורות ושירותים.

פיחות זוחל (Crawling Peg) הוא שיטה מקובלת להפחתות יזומות של שער החליפין של מטבע לעומת מטבעות אחרים. כאשר השינויים היזומים נעשים לא רק בכיון הפחתת שער החליפין של המטבע - ניתן לקרוא לתהליך "זחילת שער". התאמות כאלה נועדו למנוע פעילות ספקולטיבית בכך שהן מבטלות את הציפייה לפיחות גדול יותר וכתוצאה מכך אגירה של מטבע חוץ במטרה להרוויח מהפיחות.

הפיחות הזוחל הופעל בעולם החל משנת 1944 כאשר הונהגו שערי חליפין הדדיים בין מדינות, והוכר הצורך בקביעת מנגנון מסודר למדינות שלא יוכלו להנהיג שער חליפין קבוע במשך תקופה ארוכה.

גם בישראל הונהג פיחות זוחל בשנת 1975 על ידי שר האוצר יהושע רבינוביץ'. בשנה זו גאתה האינפלציה והגיעה לממדים שהמשק לא יכול היה לשאת (50 אחוז ויותר). צוות כלכלנים ובראשם מיכאל ברונו הציעו לרבינוביץ' ליישם את שיטת זחילת השער המקורית, זו אשר בה משתנים השערים למעלה ולמטה. רבינוביץ' קבע בסופו של דבר פיחות זוחל רק כלפי מעלה. שיטה זו חדלה להתקיים כעבור שנתיים עם הנהגת הליברליזציה בשוק ההון, בשנת 1977.