קרל לואגר

קרל לוּאֶגֶר (בגרמנית: Karl Lueger‏; 24 באוקטובר 1844 – 10 במרץ 1910) היה פוליטיקאי אוסטרי אנטישמי, ראש העיר של וינה בשלהי תקופת קיסר האימפריה האוסטרו-הונגרית פרנץ יוזף, משנת 1897 עד שנת 1910.

קרל לואגר
Karl Lueger

קרל לואגר ב-1897
לידה	24 באוקטובר 1844 Main building of the TU Wien, אוסטריה
פטירה	10 במרץ 1910 (בגיל 65) וינה, האימפריה האוסטרו-הונגרית
מדינה	האימפריה האוסטרו-הונגרית
מקום קבורה	כנסיית בית הקברות של הקדוש קארלו בורומאו
השכלה	אוניברסיטת וינה האקדמיה הצבאית הטרזיאנית
מפלגה	המפלגה הנוצרית-סוציאלית האוסטרית
ראש עיריית וינה 1897–1910 (כ־13 שנים) → יוזף שטרובאך יוזף נוימאייר ←
פרסים והוקרה
אזרחות כבוד של וינה (1900)

קרל לואגר נולד בווינה, למד משפטים באוניברסיטת וינה וקיבל דוקטורט בשנת 1870.

היה ממייסדי המפלגה הנוצרית-סוציאלית האוסטרית. צידד באידאולוגיה גרמנית-לאומנית ויצא נגד בני הלאומים האחרים בקיסרות. הוביל קו אנטישמי, והאשים, בין היתר, את היהודים בהידרדרותה הכלכלית של וינה. כמו כן ביטא עמדות אנטי-סלאביות. בתעמולתו פנה בעיקר לבני המעמדות הנמוכים בווינה, וניסה להסיתם נגד היהודים בעיר, שרובם היו שייכים למעמד הבינוני המשכיל.לואגר קרא: "היהודים הללו, הם שודדים מאתנו את כל הקדוש לנו! מולדת! לאומיות! ולבסוף גם את רכושנו!".^[1]בשל שיעורם הגבוה של היהודים באוכלוסיית בודפשט, כינה אותה לואגר בכינוי הגנאי "יודאפשט" (Judapest), ששיקף את עוינותו הן ליהודים והן להונגרים, בהיותם "שני היסודות הפגומים בקיסרות" (ההבסבורגית).^[2]

הקיסר פרנץ יוזף, בעל דעות ליברליות והומניסטיות, תיעב את לואגר, ודחה שלוש פעמים את אישור מינויו לראשות העיר וינה, ורק בשנת 1897 אישר את המינוי. לאחר היבחרו לתפקיד מיתן לואגר את הרטוריקה הלאומנית והאנטישמית שלו, ועסק בעיקר בבינויה של העיר.ללואגר היו מספר ידידים יהודים, וכשנשאל, כיצד מתיישבים הדברים עם עמדותיו ענה: "אני מחליט מיהו יהודי!"^[3] (!Wer ein Jude ist, bestimme ich).

יש הרואים בלואגר את מבשר הנאציזם. בעזרת הכריזמה שלו וכישרונו הדמגוגי השפיע לואגר על אישים רבים, ובהם אדולף היטלר, אשר התגורר בווינה בשלהי תקופת כהונתו של לואגר, ובספרו "מיין קאמפף" כתב היטלר כי לואגר היווה מודל לתוכניתו האנטי-יהודית (הן באידאולוגיה שלו והן בכישרון התעמולה שלו).

התעמולה האנטישמית של לואגר ובחירתו לתפקיד, על אף התנגדות המימסד והקיסר, הייתה בין הגורמים שהביאו את תיאודור הרצל למסקנה כי היציבות של האימפריה האוסטרו-הונגרית אינה מובטחת וכי אבד הכלח על הניסיונות לבסס את האמנציפציה ליהודים, ויש לשאוף לפתרון לאומי אלטרנטיבי.^[4]