ק.ג.ב.

לאחר מות סטלין במרץ 1953, איחד לברנטי בריה, ראש הק.ג.ב דאז, את המוו"ד ("משרד הפנים" הסובייטי, אם כי משמעות כינוי זה שונה מאשר ברוב מדינות העולם) ואת ה-מ.ג.ב ("המשרד לביטחון המדינה") לגוף אחד, המוו"ד. כעבור שנה הוצא בריה להורג, והמוו"ד פוצל. המוו"ד החדש שמר על סמכויותיו בתחומי ביטחון פנים (המשטרה ושמירת החוק) בעוד הק.ג.ב. החדש קיבל את האחריות על כל שאר הפונקציות של ביטחון הפנים והחוץ.

היוזמה להקמת הארגון הגיעה ב-4 בפברואר 1954 כאשר שר הפנים הסובייטי סרגיי קרוגלוב פנה בהצעת להקמת הארגון אל הוועד המרכזי של המפלגה. ההצעה נידונה בנשיאות הוועד המרכזי של המפלגה ב-8 בפברואר 1954 כאשר הצעתו נתקבלה והוקמה הוועדה לענייני ביטחון המדינה של מועצת השרים הסובייטית (Комитет по делам государственной безопасности при Совете Министров СССР).

ב-13 במרץ 1954 הונפק הצו להקמת הוועדה לביטחון המדינה (ק.ג.ב.) שהוקם מתוך מחלקות ייעודיות לביטחון פנים של משרד הפנים הסובייטי. לראשות הק.ג.ב. מונה סגן שר הפנים, הקולונל איוואן סרוב.

זמן קצר לאחר הקמתו עבר הק.ג.ב. ארגון מחדש וקיצוץ מסיבי במצבת כוח האדם שלו עקב אווירת הדה-סטאליניזציה, מדיניות הטיהור מפולחן האישיות של יוסיף סטלין, לאחר מותו. כוח האדם בק.ג.ב. קוצץ ב-50% כמעט. למעלה מ-3,500 מחלקות אזוריות פורקו וכמה יחידות מבצעיות אוחדו למנגנון מרכזי.

בתקופת המרד ההונגרי בשנת 1956 נטלו אנשי הארגון חלק פעיל בדיכוי המהומות בהונגריה. אנשי הק.ג.ב. עצרו את שר ההגנה ההונגרי פל מאלטר, ולאחר מכן ביצעו מעצרים המוניים כאשר 846 מהעצורים נשלחו למאסר בבתי כלא סובייטים.

החל משנות ה-60, ובעיקר תחת יורי אנדרופוב שניהל את הארגון במשך יותר מעשור, התעצם הק.ג.ב. וסמכויותיו גדלו; הק.ג.ב. השתמש בשיטות כוחניות לחילוץ הודאות מנחקרים, ונודע כמנגנון דיכוי אלים. ראש הארגון זכה למושב בנשיאות המפלגה. ב־5 ביולי 1978 שינה הק.ג.ב. את שמו ל"ק.ג.ב. של ברית המועצות" ויושב ראש הק.ג.ב. קיבל מושב במועצת השרים.

סוכנות הידיעות טא"ס שימשה, בין השאר, כחברת קש בשירות הק.ג.ב.^[1]

הארגון פורק לבסוף בשל השתתפות ראשו, הגנרל-קולונל ולדימיר קריוצ'קוב בניסיון ההפיכה הכושל של אוגוסט 1991 כנגד נשיא ברית המועצות, מיכאיל גורבצ'וב. קריוצ'קוב השתמש ברבים ממשאבי הק.ג.ב. על מנת לעזור לניסיון ההפיכה. ולבסוף נעצר, והגנרל ואדים בקאטין מונה ליושב-ראש ב-23 באוגוסט 1991 על מנת להוביל את פירוק הארגון. עם מינויו ניסה הגנרל בקאטין להוביל רפורמה להפיכת הק.ג.ב. מ"החרב והמגן של המפלגה" לגוף מודיעיני מודרני. באותה עת גורבאצ'וב הקים את הוועדה לחקירת פעילות גופי הביטחון בראשותו של סרגיי סטפאשין, אז חבר הסובייט העליון. צעדים אלה הובילו לרפורמה מבנית במבנה הק.ג.ב. לקראת פירוקו הסופי.

באוגוסט 1991 המחלקה לתקשורת ממשלתית, מינהל 8 של הק.ג.ב. (הצפנה ותקשורת ממשלתית) ומינהל 16 (מודיעין אותות) הופרדו מהארגון והפכו לוועדה לתקשורת ממשלתית שהוכפפה לנשיא ברית המועצות. בספטמבר 1991, מינהל 9 שהיה אחראי לאבטחת מנהיגי המפלגה פורק והפך למינהל האבטחה והוכפף אף הוא לנשיא. באותו הזמן פורקה גם המחלקה למעקב אחר ארגונים דתיים ועד אוקטובר 1991 קוצצו מרבית מסמכויות המעקב של הק.ג.ב. ב-22 באוקטובר 1991 הוקם שירות הביון המרכזי של ברית המועצות מתוך מינהל 1 בק.ג.ב. ושירות הביטחון הבין-רפובליקני מתוך מינהל 2 כאשר תפקידי אבטחת גבולות המדינה עברו לידי הוועדה לאבטחת גבולות המדינה.

ב־6 בנובמבר 1991 כבר חדל הארגון מלהתקיים באופן רשמי.

על פי החלטת מועצת המדינה הסובייטית מ-22 באוקטובר 1991 הק.ג.ב. אורגן מחדש לתוך שלושה גופים מרכזיים:

• שירות הביטחון הבין-רפובליקני (МСБ СССР) - הפך בהמשך לשירות הביטחון הפדרלי (פ.ס.ב.) - האחראי על ענייני פנים ברוסיה;
• שירות הביון המרכזי (ЦСР СССР)
• הוועדה להגנת גבולות המדינה (Комитет по охране государственной границы СССР)

בנוסף לכך, ב-1 בנובמבר 1991 מינהל 7, מחלקה 12, שירותים טכניים מבצעיים ומתקן הכליאה הועברו לאחריות אגף רוסיה הסובייטית של הק.ג.ב.כל גופי הביטחון של הרפובליקות הסובייטיות הפסיקו להתקיים בסוף 1991 ובתחילת 1992, בעקבות התפרקות ברית המועצות.

השירותים החשאיים של רפובליקות ברית המועצות ב-3 בדצמבר 1991

	רפובליקה	גוף הביטחון
1	הרפובליקה האזרית	משרד הביטחון הלאומי של אזרבייג'ן[2]
2	רפובליקת ארמניה	הוועדה לביטחון המדינה[3]
3	רפובליקת בלארוס	הוועדה לביטחון המדינה[4]
4	גאורגיה	המשרד לביטחון לאומי
5	קזחסטן הסובייטית	הוועדה לביטחון לאומי[5]
6	הרפובליקה הקירגיזית	המשרד לביטחון לאומי[6]
7	הרפובליקה הלטבית	לא היה גוף ממשלתי לביטחון פנים; האגף הלטבי של הק.ג.ב. פורק לגמרי[7].
8	הרפובליקה הליטאית	מחלקת ביטחון המדינה
9	רפובליקת מולדובה	משרד הביטחון הלאומי[8]
10	רוסיה הסובייטית	סוכנות הביטחון הפדרלית[9]
11	רפובליקת טג'יקיסטן	משרד הביטחון
12	טורקמניסטן	המשרד לביטחון לאומי
13	הרפובליקה האוזבקית	שירות הביטחון הלאומי[10]
14	אוקראינה	שירות הביטחון הלאומי האוקראיני[11]
15	הרפובליקה האסטונית	משטרת הביטחון[12]
שמות המדינות הן כשמן הרשמי בדצמבר 1991.

• המינהל הראשי הראשון: סוכנות הביון; אחריות על ביון-החוץ (הפך לסו"ר)
• המינהל השני הראשי: ביטחון פנים וסיכול ריגול (הפך לפס"ב)
• מינהל 3: סיכול ריגול צבאי; (הפך למחלקה לסיכול ריגול צבאי של פס"ב)
• מינהל 4: ביטחון התחבורה
• מינהל 5 (1954-1960): נושא הביטחון הכלכלי
• מינהל 5 (1967–1989): המינהל האידאולוגי; מאבק באויבי המשטר, בכנסייה ובכתות שונות (הפך למשטרת המס הפדרלית של רוסיה)
• מינהל 6 (1981): ביטחון התעשייה וסיכול ריגול כלכלי; (הפך לשירות הביטחון הכלכלי של פס"ב)
• מינהל 7: פעילות איתור מבצעי (חיפוש אחר מתנגדי המשטר)
• מינהל 8: ביטחון מידע, הצפנה ופענוח צפנים (הפך לפאפס"י)
• מינהל 9: אבטחת מנהיגי המפלגה והממשל (הפך לפסא"ו)
• מינהל 10(1954-1959): מפקדת אבטחת הקרמלין של מוסקבה.
• מינהל 14: נושאי הרפואה/הבריאות
• מינהל 15 (1969-1974), המינהל הראשי ה-15(1974-1991): אבטחת מתקני ממשל (הפכה לחלק מפסא"ו)
• מינהל 16 (1973): האזנה, פענוח צפנים וביון אלקטרוני (הפך לפאפס"י)
• מינהל טכני מבצעי
• המינהל לבניית אובייקטים צבאיים
• המרכז לתקשורת ציבורית (מאפריל 1990 עד אוקטובר 1991): משרד דובר הק.ג.ב.

• איוואן סרוב עד 1958
• אלכסנדר שלפין עד 1961
• ולדימיר סמיצ'אסני עד 1967
• יורי אנדרופוב עד 1982
• ויטאלי פדורצ'וק 1982
• ויקטור צ'בריקוב עד 1988
• ולדימיר קריוצ'קוב עד 1991

• שירות הביטחון הפדרלי
• סו"ר
• לוביאנקה

• ג'ון בארון, ק.ג.ב., תרגם אליעזר כרמי, הקדמה - עודד ערן, הוצאת בוסתן, 1975.

מדיה וקבצים בנושא ק.ג.ב. בוויקישיתוף

• אורי בר-יוסף ויעקב פלקוב, ‏כישלון ביוני והצלחה באוקטובר - השפעת המודיעין על מהלכי מבצע "ברברוסה", מערכות 438, אוגוסט 2011
• ק.ג.ב., באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)