שאטי

על פי הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה, שטח המחנה הוא 727 דונם (0.7 קמ"ר) וב-2007 התגוררו בו 34,176 נפש.^[1] על פי אונר"א, שטח המחנה הוא 0.52 קמ"ר ורשומים בו 87,000 נפש.^[2]

בזמן מבצע קדש עמדה אוכלוסיית המחנה על כ-27,000 נפש^[3]. על פי נתונים ישראליים, ב-1967 התגוררו במחנה כ-30,500 ובשנת 1976 ירד המספר לכ-28,600 לאחר מעבר משפחות לשיח' רדואן^[4].

המחנה הוקם בשלהי מלחמת העצמאות כחלק ממערך של שמונה מחנות פליטים ברצועת עזה. הפליטים שבמחנה הגיעו מיפו, לוד, באר שבע וכפרי שפלת יהודה. בראשיתו מנה המחנה כ-23,000 פליטים. לאחר מלחמת ששת הימים עברה כל רצועת עזה, כולל המחנה, לשליטה ישראלית. במחנה אירעו אירועים ביטחוניים רבים של זריקת רימונים^[5] ובעקבות זאת הוכרז על עוצר לילה במחנה^[6]. בשנים 1970–1971 התגברו פעולות החבלה במחנה^[7] כבכל רצועת עזה. בינואר 1971, בעקבות רצח ילדי משפחת ארויו הוטל על המחנה עוצר של 22 שעות ביממה למשך חודש, שבו ערכו כוחות צה"ל חיפושים אחר נשק ומבוקשים^[8][9].

ביולי 1971 פונו בתים שנמצאו קרוב לחוף, כדי למנוע סיוע לחדירות מהים^[10]. באוגוסט 1971 הרס השלטון הישראלי 598 בתים במחנה בעת שפרץ והרחיב דרכים בתוכו במטרה לאפשר פעולת צה"ל כנגד פעילות עוינת. המשפחות שבתיהן נהרסו הועברו לשכונות סמוכות בעזה, 86 עברו לאל עריש, והשאר עברו למקומות אחרים, ביניהם 11 ליהודה ושומרון^[11][12]. בדבר נכתב: "מיום שנשלמה פעולת הדילול והסלילה במחנה נשתנתה האווירה. חלק מהתושבים מקבלים את שוטרי משמר הגבול המסיירים במחנה בברכת אהלן וסהלן. כמה מהתושבים השתמשו להרחבת דירותיהם בחמרי הבניין שלקטו מהריסות הבתים. כמה תושבים אמרו כי עכשיו יותר טוב במחנה, אפשר לנשום בו אוויר"^[13]. בינואר 1972 הודיע הממשל על שלב ב' של תוכנית דילול המחנה. 1,200 מגרשים שווקו בשכונת שיח' רדואן שנבנתה בסמוך ורוכשי המגרשים נדרשו למסור את בתיהם לממשל אשר יעבירם למשפחות אחרות שבתיהם יהרסו לצורך הרחבת דרכים^[14]. התוכניות החלו להתממש בנובמבר 1974 כאשר הוגרלו 65 המגרשים הראשונים לתושבי שאטי^[15] ובדצמבר 1974 עת עברו משפחות ראשונות לשיח' רדואן^[16]. התנאים בבתים החדשים היו משופרים בהרבה מאלו במחנה והעוברים לא נדרשו לוותר על מעמדם כפליטים^[17].

בפברואר 1972 נבחרה נציגות מוכתרים של המחנה, במטרה להביא לנורמליזציה של החיים בשאטי^[18]. באוקטובר 1972 הוקם ועד נבחר^[19]. אולם ראש הוועד נרצח בפברואר 1973 בידי חוליה של החזית העממית לשחרור פלסטין ובכך הקיץ הקץ על הוועד^[20].

תושבי המחנה ראו עצמם כתושבים זמניים ולא ניסו להתערות בחיי העיר ותושבי העיר הוותיקים ואנשי עיריית עזה לא עשו מאמץ לשלב את הפליטים. באותן שנים לא היו נישואים בין תושבי שאטי ובין תושבי עזה ובבתי הספר התיכוניים היו כיתות ייחודיות לילדי הפליטים. לתושבי המחנה לא ניתן לבנות מחוץ לגבולות המחנה והם הוסיפו חדרים לבתיהם במחנה, דבר שיצר צפיפות מוגברת^[21].

ב-14 בנובמבר 2023 במהלך מלחמת חרבות ברזל צה"ל הודיע על סיום השתלטותו על המחנה^[22].

בתחילה, לא העניקו שלטונות מצרים לתושבי שאטי שירותים מוניציפליים, על מנת לשמר את בעיית הפליטים. היו שהעידו שכבר בתחילת שנות ה-60 החלה עיריית עזה לספק שירותים מוניציפליים לתושבי שאטי בשיתוף פעולה עם אונר"א. אולם מסמך משנת 1966 על פגישה עם השלטונות בו מבקשים התושבים תאורת רחובות, סלילת כבישים, אספקת מים והגברת הנוכחות המשטרתית, מעידה שלפחות אז שירותים אלו לא סופקו. המסמך מציין שראש העיר אמר שהוא הורה להפסיק את מתן השירותים למחנה, אך אין כל הסבר להפסקה ואין ציון באלו שירותים מדובר^[23]. רשאד א-שווא טען שבשנת 1966 החליטו שלטונות מצרים על סיפוח המחנה לעזה מבחינה מוניציפלית.

באמצע 1972 הודיע השלטון הישראלי על צירוף המחנה לשטח המוניציפלי של עיריית עזה. שר הביטחון משה דיין טען שתושבי המחנה מתפרנסים בכוחות עצמם וכבר אינם פליטים^[24]. צו רשמי בעניין הוצא באוקטובר 1972^[25] ובעקבות זאת החליטה עיריית עזה לאחר דיונים קדחתניים לסרב לבצע את ההוראה וראש העיר רשאד א-שווא, התפוטר^[26]. ההתנגדות לסיפוח נבעה מהחשש שהסיפוח יפורש כבעל משמעות פוליטית שיביא לשלילת מעמד הפליטות של התושבים וקביעה שעליהם לוותר על חזרה לבתיהם בישראל. בפועל, בשנים הראשונות לאחר הסיפוח, לא הייתה לכך תוצאה מעשית מעבר לאספקת חשמל ומים דרך העירייה^[27]. לאחר מספר שנים, משהרגיש רשאד א-שווא שהסיפוח אינו טעון פוליטית הוא חזר בו מהתנגדותו לסיפוח.

כיום, המחנה נמנה באתר האינטרנט של העירייה כאחת משכונות העיר.

מחנה הפליטים גובל בצפון בשכונת שיח' רדואן שנבנתה כשכונה מתוכננת בניסיון להעביר חלק מפליטי א-שאטי למגורי קבע שיאפשרו קליטתם בעיר. שכונה זו נמצאת במצב סוציו-אקונומי נמוך. מדרום וממזרח, גובל המחנה בחלקה הצפוני של שכונת רימאל שהיא השכונה היוקרתית ביותר בעזה. במקום זה בולט הפער בין הבתים הצפופים של א-שאטי ובין הווילות ברימאל.

כשני קילומטרים מצפון לא-שאטי, סמוך לחוף הים וליד מקום הנקרא אל-בלחיה ("התמרים"), נמצא מקומו המשוער של הנמל העתיק אנתדון, אותו הקים הורדוס בתקופת בית שני וקראו "אגריפס"^[28], כמו כן נמצא בסמוך לא-שאטי מוזיאון הארכאולוגיה של עזה.

עד האינתיפאדה השנייה ב-2000, כשישראל הפסיקה את מעבר הפועלים מרצועת עזה לישראל, עבדו רוב המועסקים בא-שאטי בישראל. מלבד העבודה בישראל עבדו חלק מאנשי המחנה גם בדיג ובחקלאות. כיום מתפרנס חלק מיושבי המחנה מעבודה במפעלי תפירה וחלק (2,453 משפחות) מעבודה בדיג.

במחנה קיימת מערכת ביוב, מרכז רפואי ו-23 בתי ספר, 17 יסודיים ושישה בתי ספר תיכוניים.

מדיה וקבצים בנושא שאטי בוויקישיתוף

• פרופיל מחנה החוף (שאטי), באתר אונר"א (באנגלית)