שביתת הנשק של סלוניקי

ערך מורחב – החזית המקדונית במלחמת העולם הראשונה

במהלך מלחמת העולם הראשונה לחמה ממלכת בולגריה לצד מעצמות המרכז. לאחר הכרעת המערכה על סרביה, התפתח מאבק בין הצדדים הלוחמים על השליטה בגזרות הסמוכות לעיר סלוניקי והוא נודע בהמשך כחזית המקדונית.

במשך מספר שנים התחוללה באזור מלחמת התשה תוך הישגים לשני הצדדים. עם הצטרפות כוחות צבא ממלכת יוון ללחימה לצד מדינות ההסכמה מחד והעברת כוחות גרמנים לחזית המערבית מאידך, נוצר יתרון ניכר למדינות ההסכמה באזור.

ב-14 בספטמבר 1918 פתחו כוחות מדינות ההסכמה בפיקודו של לואי פראנשה ד'אספרה במתקפת הבקעה כוללת על קווי החזית המקדונית לאורך עמק הווארדאר. לאחר קרב דוברו פולה נפרצו קווי החזית, חלק מהחיילים הבולגרים התמרדו נגד המלך פרדיננד הראשון ונעו לתוך שטחי בולגריה. ב-18 בספטמבר נוצרה פרצה ברוחב 30 קילומטרים בקו החזית, תוך שכוחות מדינות ההסכמה נעים אל גבולות בולגריה.

בולגריה הייתה נתונה בסכנת הפיכה צבאית מחד ואובדן עצמאותה מאידך וראשי הממשל הבולגרי החליטו לפעול מיידית ליציאתה מהמערכה. ב-24 בספטמבר הורה ראש הממשלה הבולגרי, אלכסנדר מלינוב, לגנרל איוון לוקוב מפקד הארמייה הבולגרית השנייה, להגיע למפקדת כוחות מדינות ההסכמה בסלוניקי ולמסור לגנרל פראנשה ד'אספרה בקשה לשביתת נשק. למחרת הגיע השר אנדריי ליאפצ'ב לעמוד בראש צוות המשא ומתן הבולגרי, תנאי ההסכם גובשו והוא נחתם במעמד נציגי הצדדים. במסגרת ההסכם נכנעה בולגריה למדינות ההסכמה. הצבא הבולגרי חדל מכל פעילות התקפית בכל החזיתות ונסוג מכל השטחים אשר נכבשו בממלכות יוון וסרביה. בנוסף, הוטלו מגבלות על גודלו של הצבא ועל חימושו והוא חויב בהחזרת ציוד צבאי רב ליוונים. הבולגרים חויבו למסור את כל כלי השיט שברשותם לידי כוחות מדינות ההסכמה. שביתת הנשק של סלוניקי הייתה בתוקף עד חתימתו של חוזה ניי אשר קבע סופית את תנאי כניעתה של ממלכת בולגריה למדינות ההסכמה.^[1]

• שביתת הנשק של סלוניקי, באתר firstworldwar.com (באנגלית)