שלוש נשים גבוהות

• א': היא אישה בת 92. היא רזה, אוטוקרטית, גאה ועשירה, עם "סניליות עוטפת".^[2][3]
• ב': היא גרסה בת 52 של א', אותה היא סועדת בתשלום. היא צינית כלפי החיים. אף על פי שהיא לא נהנית לעבוד אצל א', היא לומדת ממנה הרבה.
• ג': היא גרסה בת 26 של ב'. היא עורכת דין אשר נוכחת מטעם משרד עורכי הדין של א', מכיוון שא' הזניחה ניירת, תשלומים וכדומה. יש לה את ביטחון עצמי כנפוץ אצל בני נוער.
• הנער: בנם של שלוש הנשים. הוא אינו ממלא תפקיד מדבר אך הוא נושא לדיונים רבים ביניהן. הקרע בין הבן לאימו (או אימותיו) גורם לייאוש רב של א' וב'.

הגיבורה, אישה כריזמטית בת יותר מ-90, משקיפה על חייה בתערובת של בושה, הנאה, חרטה וסיפוק. היא נזכרת בהנאה שבילדותה ובנישואיה המוקדמים, כאשר חשה אופטימיות סוחפת. היא נזכרת במרירות באירועים שליליים שגרמו לה חרטה: הרומנים של בעלה ומותו, והתרחקותו של הבן ההומוסקסואל.

מערכת היחסים של האישה עם בנה היא האינדיקציה הברורה ביותר לכך שאלביי עיבד כמה זיכרונות מטרידים משלו ב"שלוש נשים גבוהות". לאחר שגודל על ידי הורים מאמצים שמרנים בניו אינגלנד שהסתייגו מהיותו הומו, הוא עזב את הבית בגיל 18, וכך גם הבן במחזה. אלבי הודה בריאיון למגזין "האקונומיסט" שהמחזה "היה סוג של גירוש שדים. ולא חיבבתי יותר את האישה אחרי שסיימתי את המחזה מאשר כשהתחלתי אותו."^{[דרוש מקור]}

במחקר על ההצגה צוין כי "מלבד גירוש השדים האישיים, אלבי החזיר את הכבוד של מבקרי התיאטרון בניו יורק עם המחזה. רבים מהם התייאשו מכך שהמחזאי, שהפגין הבטחה גדולה בשנות השישים והשבעים, התייבש באופן יצירתי. למעשה, "שלוש נשים גבוהות" זכה בפרס פוליצר לדרמה בשנת 1994, כמו גם בפרסי חוג מבקרי הדרמה, לוסיל לורטל, ופרסי מעגל המבקרים החיצוניים על המחזה הטוב ביותר."^[4]

מערכה ראשונה

המחזה נפתח עם שלוש הדמויות הראשיות יחד בחדר השינה של א'. לאורך הסצנה, א' עושה את מרבית הדיבורים. לעיתים קרובות היא נזכרת ומספרת סיפורים על חייה. ב' מתלוצצת איתה, תוך כדי שהיא עוזרת לה לעשות מטלות יומיומיות שהיא מתקשה לעשות בעצמה (לשבת, ללכת לשירותים, להיכנס למיטה). ג', אשר מנסה להשחיל מילה בנוגע למטלות אותן היא מנסה להשלים, נוטה להירתע בעקבות הסיפורים הארוכים של א'. ג' לעיתים קרובות מאתגרת את ההצהרות הסותרות והלא-הגיוניות של א'; אבל ב' שמורגלת ל-א' והרגליה מניאה את ג' מכך. המערכה הראשונה מסתיימת כאשר ל-א', באמצע אחד מסיפוריה, יש אירוע מוחי.

מערכה שנייה

המחזה ממשיך כאשר בובה של א' שוכבת במיטה. א', ב' ו-ג' כבר לא הישויות הנפרדות שהיו במערכה הראשונה, אלא מייצגות את א' בתקופות שונות בחייה (הגילאים שלהן תואמים את אלה של א', ב' ו-ג' במערכה הראשונה). מכיוון ש-א', ב' ו-ג' במערכה זו מאוד קוהרנטיות (בשונה מה-א' הסנילית של המערכה הראשונה), הקהל זוכה לתובנה הרבה יותר ברורה לגבי עברה של האישה.

בשלב מסוים, הבן נכנס לשבת ליד הבובה. א' ו-ב' (אשר בלתי נראות עבורו) לא שמחות לראות אותו, בגלל הקרע ביניהם. ג' (אשר גם בלתי נראית עבורו) אינה חכמה יותר, מכיוון שהיא מתקופה לפני נישואיה של האישה. הבן לא אומר דבר לאורך כל הדרך, ועוזב לפני סוף המחזה.

המחזה מסתיים בכך ש-א', ב' ו-ג' מתלבטות על הרגע המאושר ביותר בחייהן. א' אומרת א המילה האחרונה באומרה: "זהו הרגע המאושר ביותר. כשהכל נעשה. כשאנו עוצרות. כשאנו יכולות לעצור."

המחזמר זכה בבכורה עולמית בתיאטרון האנגלי בווינה ביוני 1991.^[5] את המחזה ביים אלבי, עם קאסט שכלל את מיירה קרטר כאישה הזקנה, קתלין באטלר כאישה בגיל העמידה, סינתיה בסהאם כאישה הצעירה, והווארד ניטינגאל בתור הבן.^[6]

ההצגה נפתחה באוף ברודוויי בתיאטרון הוויניארד ב-27 בינואר 1994, ונסגרה ב־13 במרץ 1994. היא בוימה על ידי לורנס סחרוב. הקאסט כלל את ג'ורדן בייקר (בתור ג'), מיירה קרטר (בתור א'), מייקל רודס (בתור הבן), ומריאן סלדס (בתור ב'). ההפקה עברה לתיאטרון הפרומנייד ב-13 באפריל 1994, שם רצה עד ל-26 באוגוסט 1995.^[2][7][8] במהלך הריצה, סלטס קיבלה את התפקיד של א', כאשר ג'ואן ואן ארק ופרנסס קונרוי קיבלו את התפקיד של ב'.

המחזה נפתח בבכורה בווסט אנד בתיאטרון ווינדהאם באוקטובר 1994, בבימויו של אנתוני פייג' בכיכובן של מגי סמית' (ג'), פרנסס דה לה טור (ב'), אנסטסיה היל (ג') וג'ון אירלנד (הבן).^[9]

המחזה הועלה מחדש בלונדון בתיאטרון ווינדהמס באוקטובר 1995, בבימויו של אנתוני פייג' ובכיכובן של מגי סמית', שרה קסטלמן וסמנתה בונד.^[10]

המחזה עלה בבכורה מחודשת בברודוויי בתיאטרון הגולדן ב-29 במרץ 2018, בבימויו של ג'ו מנטלו ובכיכובן של גלנדה ג'קסון בתור א', לורי מטקלף בתור ב' ואליסון פיל בתור ג'.^[11][12][13] ההפקה הייתה מועמדת לפרס טוני לחידוש הטוב ביותר למחזה. ג'קסון ומטקאלף זכו בפרס טוני לשחקנית הראשית ולשחקנית משנה הטובות ביותר במחזה בהתאמה.

בפברואר 1997 עלה המחזה בישראל בתיאטרון הבימה בתרגומה של רבקה משולח, בבימויו של ג'ק מסינגר ובכיכובן של ליא קניג (א'), טטיאנה קנליס אולייר (ב'), יעל הדר (ג'), וירון מוטולה (הבן).^[14]