תנאים

עיקר פעילות התנאים המתועדת היא מאז חורבן בית המקדש השני (לפי המסורת היהודית – בשנת ג'תתכ"ח כלומר 68 לספירה,^[3] ולפי ההיסטוריונים בשנת 70 לספירה) ועד מרד בר כוכבא ודיכויו בשנת 136 לספירה (ולפי המסורת בשנת 135 לספירה, היא שנת ג'תתצ"ה).

לכל הדעות אחרוני התנאים חיו בתקופת חתימת המשנה, או מיד לאחריה, אחרי מרד בר כוכבא וחורבן ביתר בסביבות שנת 136 לספירה. היו בבבל שייחסו גם לאמורא רב שהעביר את מסורת רבי יהודה הנשיא לבבל, את התואר תנא, ואף לאמוראים נוספים.^[4] רוב התנאים המוזכרים בשמותיהם במשנה הם מתקופת מרד בר-כוכבא וחתימת המשנה, המכונים גם "אחרוני התנאים".

תחילת תקופת התנאים שנויה במחלוקת. יש הסבורים שהתקופה החלה, בימות שמעון הצדיק (שפגש על פי האגדה את אלכסנדר מוקדון, אשר מת בשנת 323 לפנה"ס, ואז החלה התקופה ההלניסטית בארץ ישראל). דעה זו נסמכת על מסורת על פה שתועדה בפרקי אבות ומקומות נוספים. אך בדרך כלל התקופה ההלניסטית, ובמיוחד תקופת פרשנות התורה בידי הרבנים בימי ממלכת החשמונאים נחשבת תקופת הזוגות (בגלל רשימות של זוגות חכמים המוזכרים זוג אחר זוג בפרקי אבות ובמקורות נוספים), ואילו לרוב מחשיבים את ראשוני התנאים כ"בית שמאי" ו"בית הלל" – תלמידי הִלֵּל (הנשיא) ושמאי הזקן.^[5]

לפי המסורת, בעיקר בעקבות אגרת רב שרירא גאון סבורים שיש לכנות בשם "תנא" החל בשמעון הצדיק ועד לרבי יהודה הנשיא, אף שבתוספתא מוזכרים בניו ותלמידיו.^[6] לפי מסורת זו, התנאים הם תלמידיהם של הסופרים – חכמי התורה מימי עזרא הסופר ועד לשמעון הצדיק. האמוראים החלו דור לאחר התנאים, ולמדו מהם, וביניהם ממנהיגי יהדות בבל: רב ושמואל, ובארץ ישראל רבי יוחנן, רבי שמעון בן לקיש (ריש לקיש) ועוד. עיקר פעולתם של האמוראים (אמורא מלשון אומר מה ששמע) בשני התלמודים, היה לפסוק על פי המשנה, להבין ולפרש את המשנה, לתקן שיבושים שחלו במסירה ולדייק אותה.^[2]

פירוש השם תנא

השם תנא פירושו שונה (את המשנה), מלשון שינון, כלומר חוזר ומשנן את הדברים שנמסרו במסורת על פה. פירוש זה כבר מופיע בספרו של החוקר והרב דוד צבי הופמן.^[7] המילה היא בארמית ולכן מסתיימת באות א האופיינית לשפה זו במקום האות ה בעברית, ויש בה חילוף ת' הנהגית כמו th באנגלית, במקום העיצור ש.

רבי נתן מרומי שחי בסוף ימי רש"י, וספרו יצא שנה לאחר מסע הצלב הראשון וגזרות תתנ"ו, הציע הסבר נוסף על פיו "משנה" נקראת כך כי היא משנֶה תּוֹרָה (במשחק מלים עם המצווה למלך שבספר דברים: וְכָ֨תַב ל֜וֹ אֶת־מִשְׁנֵ֨ה הַתּוֹרָ֤ה הַזֹּאת֙ עַל־סֵ֔פֶר), היא "התורה השנייה" לעומת התורה שבכתב.^[8] היא התורה שבעל פה. אך כיום הצעה זו אינה מקובלת כמקור השתלשלות המונח.

על פי המסורת, הִלכות המשניות – שהן אופן פרשנות התורה וחוקיה והערות משפטיות שניתנו לצידה, ניתנו למשה "מסיני" כלומר נאמרו בעל פה כבר במדבר סיני, בטרם נכנסו בני ישראל לארץ.^[9] אלה הועברו במסירה מדויקת איש מפי איש עד חתימת המשנה. המחלוקות, לפי גישה זו, נוצרו כתוצאה מבעיות מסירה היסטוריות ופוליטיות.^[6]

אך לפי צבר עדויות גדול, חלק ניכר מן המשניות הן פרשנות מחודשת, והתאמות שנעשו לאורך השנים תוך עיגון בכתוב ופרשנותו, תוך התכתבות מתמדת עם כתות ועם עדות יהודיות שונות שקמו לצד הפרושים – הכהנים החשמונאיים – הצדוקים, האיסיים או הביתוסים, האפיקורסים, ואף המינים – היהודים הנוצרים, וכתות אחרות שכבר הספיקו להתבסס מימי החורבן בתקופת מרד בר-כוכבא. לפי המסורת היהודית, הייתה כת נוצרית כבר בימי יהושע בן פרחיה בימי אחרוני מלכי בית חשמונאי – וראו ישו (יהדות).

התהוות המשנה – וחלקו וזמנו של התנא

רבו הדעות והמחקרים לגבי התהוות המשנה, ושאלות רבות שנויות במחלוקת גם כיום:

• האם "חתימת המשנה" הייתה אכן פעולתו של איש אחד כפי שנטען במסורת – רבי יהודה הנשיא, ובימיו? – הדעה במחקר כיום היא שזהו מפעל של מספר אנשים אחרי רבי יהודה הנשיא. יתרה מזו, המשנה כצורתה כיום (בהשוואה למשל עם כתבי היד הארצישראליים של המשנה) היא תוצאה של שינויים על פי הלימוד התלמודי בבבל.^[10]
• האם המשנה נכתבה כבר בימיו, או שמא נותרה על פה, כפי שנטען על ידי מספר חכמי בבל כמו רב שרירא גאון ופרקוי בן באבוי?^[11]
• מה קדם לה, למשנה? האם התוספתא – באה לאחר המשנה – ובאמת כשמה כן היא – מוסיפה על המשנה, שהייתה קיימת לפניה, או שמא התוספתא מכילה רכיבים קדומים שהיו לפני המשנה?.^[12]
• שמא היו רשימות כתובות או על פה לכל "בית מדרש"? – כמו תנא דבי רבי ישמעאל, פרקי דרבי אליעזר, וכדומה, כפי שנטען כבר בפירוש המסורתי, למשל בספר הערוך?^[13]
• מתי נכתבו המדרשים ובפרט מדרשי ההלכה המפרשים את המקרא (התנ"ך) ומסבירים כיצד הגיעה המשנה לקביעותיה – קודם למשנה או אחריו? – כיום, על פי הצטברות עדויות גדול, הדעה במחקר היא שהמדרש נאסף אחר המשנה ובדרך כלל הושפע ממנו, לא ההפך.^[13][14]

מסורות של חכמים ובתי מדרש

המשנה עצמה מביאה דורות קודמים של חכמים, וביניהם גם מסורות של בתי מדרש מסוימים, כמו "משנת רבי אליעזר", ו"משנת רבי עקיבא":

דוגמאות:

• כך היה רבי יהושע שונה, קרבן מוסף אין בו במנחה, קרבן עצים אין בו בנעילה (תענית פרק ד, משנה ד)
• יהודה בנו של ר' אלעאי ואלעאי תלמידו של רבי אליעזר לפיכך הוא שונה משנת ר' אליעזר (תוספתא זבחים סוף פרק ב)
• ואלו הן הקרובים וכו'... אמר רבי יוסי, זו משנת רבי עקיבא, אבל משנה ראשונה דודו ובן דודו (סנהדרין פרק ג, משנה ד)
• אמר רבי עקיבא לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על הרואה שתים, או אחת מרובה כשתים, ובשני הפסיק, ובשלישי ראה אחת, וכו'... כשהיה ר"ע מסדר הלכות לתלמידים אמר: כל מי ששמע טעם על חבירו יבא ויאמר. אמר לפניו רבי שמעון משום רבי אלעזר בר יהודה איש ברתותא: לא נחלקו ב"ש וב"ה (בית שמאי ובית הלל) על שראה אחת בראשון, ובשני הפסיק, ובשלישי ראה שתים וכו'... אמר: לא כל הקופץ משתבח אלא הנותן את הטעם. אמר לפניו ר"ש: כך אמרו ב"ה לב"ש וכו'... חזר רבי עקיבא להיות שונה כדברי רבי שמעון. (תוספתא זבים פרק א)
• משנת רבי אליעזר בן יעקב קב ונקי (יבמות דף מ"ט עמוד ב)

תולדות התנאים

התנאים חיו ופעלו בארץ ישראל במרכזים שונים. יש המשערים שהיו אלפי תנאים, ולפי המסורת אף רבבות תנאים, אשר רק מעט משמותיהם הוזכרו בספרות חז"ל.

חלק מהתנאים היו כהנים, לדוגמה שמעון הצדיק, רבי חנינא סגן הכהנים, רבי צדוק, ורבי אלעזר בן שמוע, ורבי ישמעאל כהן גדול. חלקם היו לויים, לדוגמה רבי יהושע בן חנניה, רבי יוחנן בן גודגדא, ולוי הסדר. חלקם היו מקהל גרים, כגון שמעיה ואבטליון. היו שנקראו על שם מקום מגוריהם, כגון רבי יוסי הגלילי, רבי אלעזר המודעי, אבא יוסי חלי קופרי איש טבעון, או רבי רבי אלעזר בן יהודה איש ברתותא.

חלקם עלו לא"י מחו"ל, למשל עליית הלל בצעירותו מבבל, ורבי יוחנן הסנדלר מאלכסנדריה. חלקם היו עשירים מופלגים, כמו רבי יהודה הנשיא, רבי אלעזר בן חרסום ורבי אלעזר בן עזריה^[15] וחלקם עניים מרודים כרבי חנינא בן דוסא, רבי יוחנן בן נורי ורבי יהודה. על חלק מהם מסופרים מעשי ניסים ואגדות, למשל חוני המעגל, רבי פנחס בן יאיר, בבא בן בוטא, ורבי חנינא בן דוסא.

אגדות על לימוד התורה ומסירת הנפש עבורו

בספרות התנאים מסופר על מסירותם ללימוד התורה, אף תוך סיכון חייהם. כך מסופר על חנינא בן תרדיון אשר למד תורה בגלוי בתקופת גזירות אדריאנוס, ורבי יהודה בן בבא אשר דאג לסמוך חכמים, כלומר למנות באופן טקסי ולהסמיך את הרבנים להיות שופטים בבית הדין הגדול ובכך שמר על שרשרת ההסמכה. שניהם, לפי האגדה, נהרגו על קידוש השם, בידי הרומאים, כפי שמופיע בשיר הבלתי היסטורי על עשרת הרוגי מלכות.

מסופר על הלל – בטרם היה לנשיא, שכמעט קפא בשלג על גג בית המדרש בהציצו פנימה מחרך כלשהו, כי לא היה לו כסף לשלם על כניסה. (יומא לה:). על רבן יוחנן בן זכאי שמימיו לא שח שיחת חולין, ולא קדמו אדם בבית המדרש, ולא ישן (כלומר לא נרדם תוך לימוד) בבית המדרש, ולא הניח אדם בבית המדרש ויצא (סוכה כח.).וכך גם תלמידו רבי אליעזר בן הורקנוס. על רבי עקיבא מסופר שלמד תורה בצמאון מפי רבי אליעזר במשך שלוש-עשרה שנה מבלי להשיב על דבריו, תוך הקרבה אישית, רעב וצמא, וריחוק מביתו. (ירושלמי מעשרות פ"ג ה"א). רבי שמעון בר יוחאי ובנו הסתתרו במערה במשך שלוש-עשרה שנה ולמדו שם תורה בהתמדה. (שבת דף לג:)

לפי המשנה, בכל דור היה צמד מנהיגים (הזוגות) לבית המחוקקים (הסנהדרין) אשר בתקופת הבית ישב בלשכת הסנהדרין ולאחר החורבן נדד ממקום למקום, בעקבות גזירות הרומאים והמאורעות הפוליטיים.

א. הנשיא שעמד בראש בית המחוקקים, וגם ייצג את העם בפני השלטונות הרומיים.

ב. ועל ידו כיהן בסמכויות פחותות אב בית דין.

לפי מקורות מימי הגאונים, מקורות שנתקבלו בידי פרשנים מסורתיים ללא ערעור, הרי שהחל מהלל הזקן ואילך הנשיאות עברה בירושה בשושלתו שהייתה מבית דוד. לפי פרשנות מסורתית זו, רבן יוחנן בן-זכאי וכן הלל עמדו בראש שושלת הנשיאים צאצאיהם, ובהם רבן גמליאל, ושמעון בנו, שושלת שהמשיכה והגיעה עד רבי יהודה הנשיא והמשיכה אף מעט אחריו. במסורת זו "בית הלל" הוא שרשרת הדורות הזה, והם צאצאי בית דוד מדוד המלך (למעט רבן יוחנן בן זכאי). בנוסף לשני אלו היה אולי גם תפקיד "החכם" בסנהדרין.^[16][17] אך על פי מקורות תנאיים עניין שושלת בית הלל נסתר, ולכן כיום מקובל במחקר שרבי – הוא רבי יהודה הנשיא, לא היה צאצא של רבן גמליאל, לא בנו של רשב"ג, וגם לא צאצא של רבי יוחנן בן זכאי.^[16]

כאמור, בתקופת הבית, הסנהדרין, בית הדין הגדול, ישב בלשכת הגזית שבבית המקדש. בתקופת המרד שלפני חורבן בית שני גלה הסנהדרין ליישוב "חנות" בדרך לירושלים, אך חזר לירושלים עם המורדים. עם יציאת רבן יוחנן בן זכאי מן העיר הנצורה עברה ליבנה, ומשם לגליל, לאושה, שוב ליבנה, ושוב לאושה, לשפרעם, ומשפרעם לבית שערים, ומבית שערים לציפורי. (ראש השנה לא.)

המחלוקות

על פי חז"ל, המחלוקות המתועדות בענייני הלכה לא היו קיימים עד ימיו האחרונים של בית המקדש השני, ולפניו הייתה הסכמה – שכן התורה שבע"פ עברה במסירה מדויקת ללא שינוי. רק בתקופת הזוגות החלה המחלוקת הראשונה בנושא הסמיכה. כשהפרשנות בהמשך המשנה מדברת על סמיכה טקסית על בהמות ביום טוב (כלומר בחגים) – על ידי הישענות (= סמיכה) על הבהמה, מחלוקת שהייתה ביתר חריפות עם כת הכוהנים הצדוקים על פי פרשנותם לכתובים.

במחלוקת זו נחלקו הזוג: יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן והזוגות שלאחריהם.^[18]

על פי התלמוד הבבלי (סנהדרין פח:) הלל ושמאי נחלקו אך ורק בשלוש מחלוקות הלכתיות. משרבו תלמידיהם, בית שמאי ובית הלל, "שלא שימשו כל צורכן" – כלומר לא עברו הכשרה וליווי מספקים עם מוריהם, ולכן גם לא הכירו והבינו מספיק טוב את דעתם, "רבו מחלוקות בישראל, ונעשתה תורה כשתי תורות". מחלוקות אלו נותרו ללא הכרעה, אך אז:

יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי א-להים חיים, והלכה כבית הלל! (תלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף י"ג, עמוד ב')

על אף זאת ישנם מקומות בודדים בהם הלכה נותרה כבית שמאי, רובם מנויים בתחילת מסכת עדויות.

יש לציין שבמשנה דברי בית שמאי תמיד מצוטטים לפני דברי בית הלל.

לפי הרמב"ם (הלכות ממרים, א:ד) המצב הפוליטי עם החורבן וריבוי המחלוקות, יצרו את הצורך בסיכום הלכתי יחיד ומוסכם: המשנה.^[19]

אגדת יבנה וחכמיה ונשיאות רבן יוחנן בן זכאי

לפי אגדת החורבן בתלמוד הבבלי ("תן לי יבנה וחכמיה") רבן יוחנן בן זכאי ברח מן העיר הנצורה והגיע להסכם עם אספסיאנוס שלא יפגע ביבנה.

לאחר החורבן הוא תיקן תשע תקנות הקשורות בעיקר בזכר לחורבן.^[20] מכך שכתוב בתלמוד "הלוך אחר רבן יוחנן בן זכאי לברור חיל" (סנהדרין ל"ב:) והוא מוזכר בקשר לעיירה זו עוד מספר פעמים, הסיק רב שרירא גאון באיגרתו השנייה, שאת תקנותיו תיקן רבן יוחנן ביבנה אך נדד הלוך ושוב לברור חיל, ואף הועבר או פרש מנשיאותו, שעברה לרבן גמליאל, מכיוון שזה היה צאצא של הלל, ולכן מצאצאי דוד המלך.^[21]

לאחר יבנה

תלמידי רבן יוחנן בן-זכאי ביבנה המשיכו את הוראת התורה ברחבי ארץ ישראל. תלמידיו הנודעים הם רבי אליעזר בן הורקנוס שהלך בדרכם של בית שמאי, רבי יהושע בן חנניה שהלך בדרכם של בית הלל, רבי יוסי הכהן, רבי שמעון בן נתנאל, ורבי אלעזר בן ערך. מרכזי תורה נוספים קמו בלוד שם הייתה ספריה גדולה שבה נוצרים העסיקו יהודים, וביניהם לדעת פרופ' מרן ניהוף רבי טרפון ובציפורי ובמקומות אחרים בגליל.

רבי עקיבא למד תורה מפי רבי יהושע ורבי אליעזר. הוא העמיד 24,000 תלמידים אשר נהרגו באסכרה בין פסח לפרוס עצרת.^[22] בזקנותו העמיד בדרום הארץ את חמשת תלמידיו הגדולים (להלן בטבלה) שנסמכו על ידי רבי יהודה בן בבא, ולאחר חורבן ביתר וגזירות אדריאנוס נשתיירו כאוד מוצל מאש. הם ייסדו ישיבות, העמידו תורה והמשיכו את הוראתה בישראל. רבי עקיבא סידר את הבסיס למשנה שלנו, עד שהתלמוד כתב^[23] שכל דברי התנאים שהובאו באופן סתמי, במשנה, בתוספתא בספרא ובספרי, הן מתורתו (אליבא דרבותיו).

בסוף תקופת התנאים חיבר רבי יהודה הנשיא (המכונה בקיצור רבי), תלמיד תלמידי רבי עקיבא, את המשנה. הוא בירר וערך וסידר, בעזרת חכמי דורו, את דברי התנאים מדורות קודמים, כך שהתקבל נוסח אחיד של המשנה שהיה מקובל על כל חכמי דורו,^[24] ושימש בסיס ללימוד התורה שבעל-פה בדורות הבאים ( לפי הרמב"ם, מוזכרים במשנה 128 תנאים, מהם 91 מוזכרים בעקבות הלכה שאמרו, ועוד 37 מוזכרים על עניין דרש או מעשה שעשו^[25] ). פירושים למשנה, הלכות שאינן יסודיות,^[26] הרחבות ונוסחים אחרים של משניות, והלכות של בני דורו של רבי, נישנו בתוספתא שערך תלמידו רבי חייא.

לשון תנאים

התנאים דיברו בלשון עברית צחה,^[27] הנקראת גם לשון חכמים, המתאפיינת בבהירות, דייקנות ואוצר-מילים עשיר, פרוזאית ביחס ללשון המקרא השירית (עיין בטבלה שלהלן), מושפעת מהלשון הארמית שהביאו עמם עולי בבל בתחילת ימי בית שני, וכוללת גם מילים שאולות מלשונות ארמית, יוונית, ורומית.

לאחר חורבן בית שני, דיברו בארץ ישראל בשלוש לשונות:^[48]

• בבתי המדרש דיברו בלשון עברית, כמקובל מדורי דורות, ובהתאם לכלל שאדם חייב לומר בלשון רבו.^[49]
• האליטה העירונית והמקורבים למלכות רומי דיברו, או ידעו גם לדבר, בלשון יוונית (שהתפשטה כלשון הבינלאומית של אותה תקופה).
• לשון סורסית (ארמית סורית) נפוצה כלשון מדוברת אצל פשוטי העם.

חכמים בדקו ומצאו שאין התורה יכולה להיתרגם כל צורכה אלא בלשון יוונית. כשבא עקילס הגר ותירגם את התורה ליוונית לפני רבי אליעזר ורבי יהושע, קילסו^[50] אותו ואמרו לו: יפיפית מבני אדם.^[51] מכאן מובנים דברי רבי יהודה הנשיא: בארץ ישראל לשון סורסי למה? או לשון הקודש או לשון יוונית.^[52] אלא שלא התירו ללמד את הבנים לשון יוונית, למעט בית הנשיא, שנדרשו לכך בשל הקשר המדיני עם מלכות רומי.

רבי יהודה הנשיא השתדל לקבע את עדיפותה של הלשון העברית על פני לשונות זרות. כך, לדוגמה, תנו רבנן: קריאת שמע ככתבה (רש"י: בלשון הקודש) דברי רבי, וחכמים אומרים בכל לשון.^[53] בבית רבי דיברו לשון עברית צחה, כמוכח מלשון המשנה, ומסיפורים על שפחתו של רבי שתלמידי חכמים למדו ממנה פירוש מילים עבריות שקודם לכן לא ידעו את פשרן.^[54] מקומה של הלשון העברית אצל התנאים בא לידי בטוי בדברי רבי מאיר: כל הדר בארץ ישראל, וקורא קריאת שמע שחרית וערבית, ומדבר בלשון הקודש, הרי הוא בן העולם הבא.^[55]

חינוך הבנים

אנשי כנסת הגדולה הורו להעמיד תלמידים הרבה, אלא שבתחילה מי שיש לו אב (שלמד תורה) מלמדו תורה, ומי שאין לו אב לא היה למד תורה; התקינו שיהיו מושיבין מלמדי תינוקות בירושלים, ועדיין מי שיש לו אב (החפץ שבנו ילמד תורה) היה מעלו ומלמדו, ומי שאין לו אב לא היה עולה ולמד; התקינו שיהיו מושיבין מלמדים בכל פלך ופלך ומכניסין את התלמידים כבן ט"ז כבן י"ז, ומי שהיה רבו כועס עליו, מבעיט בו התלמיד ויצא. וכמעט נשתכחה תורה מישראל, עד שבא יהושע בן גמלא ותיקן שיהיו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר ומכניסין את התלמידים כבן שש כבן שבע, ושמעון בן שטח התקין שיהיו התינוקות הולכים לבתי ספר, ושני החכמים היו בעצה אחת.^[56] כלומר, התקינו חינוך כללי לבנים, והושיבו מלמדי תינוקות גם בערים קטנות ולא רק בירושלים ובערים הגדולות.

כעבור כמה דורות בית שמאי ובית הלל נחלקו את מי ראוי ללמוד תורה שבעל-פה. בית שמאי אומרים אל ישנה אדם אלא למי שהוא חכם ועניו ובן אבות^[57] ועשיר, ובית הלל אומרים לכל אדם ישנה שהרבה פושעים היו בהם בישראל ונתקרבו לתלמוד תורה ויצאו מהם צדיקים חסידים וכשרים.^[58] המחלוקת נמשכה בצורה דומה עד לתקופת יבנה. רבן גמליאל היה מכריז ואומר: כל תלמיד שאין תוכו כברו לא יכנס לבית המדרש. עד ליום בו חכמי יבנה העבירוהו זמנית מנשיאותו, ומינו את רבי אלעזר בן עזריה לנשיא, אז ניתנה רשות לכל התלמידים להיכנס, ונוספו מאות ספסלים לבית המדרש.^[59]

הרבה תנאים היו בנים של תנאים. למשל, רבי שמעון בן הסגן, רבי אלעזר ברבי צדוק, רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי, רבי יהודה ברבי אלעאי, רבי יוסי ברבי יהודה, רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה, רבי דוסתאי ברבי ינאי, חמשת בניו של רבי יוסי, רבי אלעזר ברבי שמעון, רבי יהודה הנשיא בנו של רבן שמעון בן גמליאל, ועוד. ברוריה, אשתו של רבי מאיר, והאשה היחידה שחז"ל שנו הלכות בשמה,^[60] הייתה בתו של רבי חנינא בן תרדיון. מאחר שלא כולם זכו לגדול בבית של תורה, רבן יוחנן בן זכאי שיבח את אמו של רבי יהושע שהייתה מוליכה עריסתו לבית הכנסת בשביל שיתדבקו אזניו בדברי תורה,^[61] באומרו עליו: אשרי יולדתו.^[62]

אף על פי שתלמידי חכמים הוערכו לפי חכמתם, ואפילו נאמר ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ,^[63] בכל זאת לייחוס היה מקום חשוב. כך ביום שהושיבו את רבי אלעזר בן עזריה בישיבה, היה רבי עקיבא יושב ומצטער ואמר: לא שהוא בן תורה יותר ממני אלא שהוא בן גדולים יותר ממני, אשרי אדם שזכו לו אבותיו; אשרי אדם שיש לו יתד במי להיתלות בה.^[64]

תורה ואמנות

רבים מהתנאים היו בעלי אמנות (מלאכה) לצורך פרנסתם, שלא יצטרכו לבריות, ועל מנת שלא לקבל מתנות מבני אדם ולהתפרנס מדברי תורה.^[65] אצל כל התנאים, בין תנאים בעלי אמנות, בין תנאים שתורתם אמנותם, התורה עיקר. לפיכך רבי מאיר אומר: הוי ממעט בעסק, ועסוק בתורה.^[66] להלן דוגמאות לתנאים בעלי אמנות:

• חוני המעגל – החליק גגות או תנורים בעזרת מעגילה
• הלל הזקן – חוטב עצים
• נחום הלבלר
• אבא חלקיה – שכיר יום בשדה
• רבי חנינא בן דוסא – סתת אבנים
• רבי יהושע – פחמי ועושה מחטין
• שמעון הפקולי – עסק בצמר גפן
• רבי מאיר – סופר סת"ם
• רבי יוסי – מעבד עורות
• רבי יוחנן הסנדלר
• רבי שמעון השזורי – שוזר חבלים
• אפרים מקשאה – שומר קישואים

והיו גם הנהגות מיוחדות של חבורות חסידים:

• חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין שעה ושוהין שעה אחת לאחר תפילתן. אימתי עוסקין בתורה? אימתי עוסקין במלאכתן? אמר רבי יצחק בי רבי אלעזר: על ידי שהיו חסידים הייתה ברכה ניתנת בתורתן וברכה נתנה במלאכתן.^[67]
• אמר רבי משום עדה קדושה (חבורת תלמידי רבי מאיר שישבה בירושלים): קנה לך אמנות עם התורה. ומדוע קורא אותם עדה קדושה? ששם היו רבי יוסי בן משולם ורבי שמעון בן מנסיא שהיו משלשין היום: שליש לתורה, שליש לתפילה, שליש למלאכה. ויש אומרים: שהיו יגעין בתורה בימות החורף, ובמלאכה בימות הקיץ.^[68]

ארץ ישראל בתקופת התנאים

בתקופה ההלניסטית יהודה הייתה במשך כמאה שנה אוטונומיה. משנת 200 לפנה"ס ארץ ישראל עברה הלניזציה, עד שבשנת 167 לפנה"ס קמה ממלכת החשמונאים, שהתקיימה כמדינה יהודית עצמאית, אך נכבשה בשנת 63 לפנה"ס על ידי הרומאים, ששלטו בה בעזרת שליטים מקומיים. בשנת 6 לספירה יהודה הפכה ל-"פרובינציה יהודה" שנשלטה על ידי נציבים רומאים שישבו בקיסריה והיו כפופים ישירות לקיסר. בהשוואה למדינה החשמונאית בשיאה, גבולותיה צומצמו מאד. רוב היהודים ישבו בשלשה אזורים:^[69] גליל (גליל העליון וגליל התחתון ותחום טבריה), יהודה (ארץ יהודה: ההר והשפלה והעמק), ועבר הירדן (שפלת לוד והר שפלת לוד ומבית חורון עד הים). אזורים אלו היו מוקפים בערים נוכריות, שבחלקן ישבו יהודים. המצב הדמוגרפי המורכב הביא לשאלות הלכתיות ולאבחנות הלכתיות רבות.^[70] למרות הקשייים ביישוב הארץ, נאמר בתוספתא: ישרה אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה עובדי כוכבים ולא בחו"ל אפילו בעיר שכולה ישראל.^[71]

מסעות תנאים לרומי

לאחר חורבן בית שני ולאחר מרד בר-כוכבא, גדולי התנאים: רבי אליעזר, רבי יהושע, ורבן גמליאל^[72]; או רבן גמליאל ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא^[73]; או רבי שמעון בן יוחאי ועמו רבי אלעזר ברבי יוסי^[74]; היו נוסעים לרומי לבטל גזירות ולהמתיק דינים.

אגב נסיעתם, היו משיבים לשאלות מחוכמות של הקיסר או של חכמי רומי; מתווכחים עם מינים; משיבים לרבי מתיא בן חרש, תנא שהקים שם ישיבה, תשובות בהלכה; נפגשו עם חבר פילוסוף; ועסקו בפדיון שבויים.

היחסים עם רומי התהפכו והוטבו משמעותית בתקופת רבי יהודה הנשיא, כשאנטונינוס, קיסר רומי, נהיה תלמידו.

דרכי תלמודם

התנאים פסקו הלכה לפי דינים שנאמרו להם הלכה למשה מסיני ואין להם ראיה מהכתובים, ודינים שיש להם רמז בכתוב והם פירושים מקובלים מימי משה ואפשר להוציאם מהכתוב בסברא, ודינים שהוציאו על דרך הסברא ונפלו בהם מחלוקת ונפסק הדין בהם על פי הרוב, וגזרות שנגזרו בכל דור ודור לעשות סייג לתורה, ודינים ותקנות שנעשו בדרך הסכמה בדברים הנהוגים בין בני אדם שאין בהם תוספת מצווה ולא גרעון וקראום תקנות ומנהגים.^[75]

דרך פירוש התורה שבכתב הייתה בדרישת דרשות מהפסוקים על פי י"ג מידות שהתורה נדרשת בהם, או דרישת מילים ואותיות מיותרות. למשל, נחמיה העמסוני ושמעון העמסוני^[76] דרשו את כל הפעמים בתורה בהם מופיעה המילה "את", ולמדו מכל "את" דין נוסף שהכתוב בא ללמדנו ברמז. היו תנאים שהקפידו לדרוש את התורה בדקדוק רב. כך נאמר על רבי עקיבא, מגדולי התנאים, שהיה דורש על כל קוץ וקוץ שבתורה תילי תלים של הלכות.

התנאים היו המנהיגות הרוחנית של העם היהודי, כך התגבשה הלכה המבוססת על התורה שבעל פה עד ימינו.^[77]

מעלת התנאים

במדרש ספרי יש השוואה בין משה רבנו לבין שלושה מגדולי התנאים (המסוכמת בטבלה הבאה):^[78]

משה רבנו היה עניו מאד מכל האדם,^[79] ובעקבותיו שלושת התנאים – הלל, רבן יוחנן בן זכאי, ורבי עקיבא, היו ענווים. על הלל אמרו חכמים: לעולם יהא אדם ענוותן כהלל ואל יהא קפדן כשמאי.^[80] רבן יוחנן בן זכאי לא אמר דבר שלא שמע מפי רבו מעולם.^[81] ורבי עקיבא היה מעביר על מידותיו.^[82] על רבי יהודה הנשיא נאמר במשנה: משמת רבי, בטלה ענוה ויראת חטא.^[83]כלומר, מידתם הכללית של גדולי התנאים הייתה מידת הענווה.^[84]

אמר ר' יוחנן: לבן של ראשונים כפתחו של אולם, ושל אחרונים כפתחו של היכל, ואנו כמלא נקב מחט סידקית.^[85] מסבירה הגמרא שראשונים הכוונה לרבי עקיבא, אחרונים לתלמידו רבי אלעזר בן שמוע, ויש אומרים ראשונים הכוונה לרבי אלעזר בן שמוע, ואחרונים לרבי אושעיא (רבו של ר' יוחנן). כלומר, תוך שניים-שלושה דורות חכמת התנאים הלכה וחסרה עד שדבריהם היו כמעט כספר חתום לחכמי ישראל האמוראים. ורבי יהודה הנשיא, תלמידו של רבי אלעזר בן שמוע, חיבר המשנה כי הבין שמתמעטים הלבבות.^[86]

ספרות התנאים

מסכת אבות כוללת תמצית עיקרית של אמרי חכמה ומוסר של התנאים, ואמרים נוספים מצויים באבות דרבי נתן, ומפוזרים בשני התלמודים (תלמוד בבלי ותלמוד ירושלמי). הלכות התנאים מצויות במשנה, בתוספתא, ומפוזרות בשני התלמודים. דיונים הלכתיים ומדרשים מצויים במקצת במשנה ובתוספתא, ובאופן נרחב בשני התלמודים, וכן במדרשי ההלכה (מכילתא דרבי ישמעאל, ספרא, ספרי, ספרי זוטא במדבר, מכילתא דרבי שמעון). סיפורי מעשה (אגדות והגדות) מצויים במקצת במשנה ובתוספתא, ובאופן נרחב בשני התלמודים, וגם במדרשי רבה.

מאמרים מקיפים על תולדות חייו של כל תנא, מידותיו, אבותיו, רבותיו, הלכותיו, מעשיו, מאמריו, משפחתו, ותלמידיו, מצויים בספרים "תולדות תנאים ואמוראים" מאת הרב אהרן הימן.

להלן סדר דורות התנאים (בראש כל דור נשיאו ולאחריו חכמיו הבולטים).

דורות תנאים בתקופת בית שני

דור ראשון

• שמעון הצדיק
• רבי דוסא בן הרכינס – האריך ימים עד לדור שני של תנאים שלאחר חורבן הבית

דור שני

• אנטיגנוס איש סוכו
• רבי אלעזר בן חרסום

דור שלישי

• יוסי בן יועזר איש צרדה
• יוסי בן יוחנן איש ירושלים

דור רביעי

• יהושע בן פרחיה
• נתאי הארבלי
• יוחנן בן מתתיהו כהן גדול

דור חמישי

• יהודה בן טבאי
• שמעון בן שטח
• יהושע בן גמלא
• חוני המעגל
• אליהועיני בן הקוף

דור שישי

• שמעיה
• אבטליון
• עקביא בן מהללאל
• רבי מיאשה
• חנן
• אדמון

דור שביעי^[87]

• הלל הזקן
• שמאי הזקן
• מנחם
• רבי יהודה בן בתירא
• רבי יוחנן בן בגבג
• רבי נחוניה בן הקנה
• בבא בן בוטא
• רבן גמליאל הזקן
• נחום הלבלר

דורות תנאים מחורבן בית שני ואילך

דור שראה את חורבן בית שני – תנאים ראשונים:

• רבן שמעון בן גמליאל הזקן
• רבן יוחנן בן זכאי
• רבי אליעזר בן יעקב
• רבי צדוק
• רבי אלעזר ברבי צדוק
• רבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול
• רבי חנינא סגן הכהנים
• רבי חנינא בן דוסא

דור תלמידי רבן יוחנן בן זכאי – תנאים שניים:^[88]

• רבן גמליאל דיבנה
• רבי יהושע בן חנניה
• רבי יוסי הכהן
• רבי אליעזר בן הורקנוס
• רבי אלעזר בן ערך
• רבי שמעון בן נתנאל
• רבי טרפון
• נחום איש גמזו
• שמעון הפקולי

דור מרד בר כוכבא – תנאים שלישיים:^[89]

• רבי עקיבא מהרוגי מלכות
• רבי ישמעאל
• רבי אלעזר בן עזריה
• רבי יוחנן בן נורי
• רבי יוסי הגלילי
• רבי אלעזר חסמא
• רבי חנינא בן תרדיון
• רבי יהודה בן בבא
• רבי אלישע בן אבויה
• שמעון בן זומא
• שמעון בן עזאי
• רב המנונא סבא – אינו מוזכר במשנה ובתלמוד, אלא בספר הזוהר
• רב ייבא סבא (גם "סבא דמשפטים") – אינו מוזכר במשנה ובתלמוד, אלא בספר הזוהר

דור שלאחר המרד – תנאים רביעיים:

• רבן שמעון בן גמליאל השני
• רבי נתן
• רבי מאיר
• רבי יהודה בר אילעאי
• רבי יוסי בן חלפתא
• רבי שמעון בר יוחאי (רשב"י), לו מיוחס ספר הזוהר
• רבי אלעזר בן שמוע מהרוגי מלכות
• רבי יהושע בן קרחה
• רבי יוחנן הסנדלר
• רבי יעקב

דור חותמי המשנה – תנאים חמישיים:

• רבי יהודה הנשיא, חותם המשנה
• רבי יוסי ברבי יהודה
• רבי ישמעאל ברבי יוסי
• רבי אלעזר ברבי שמעון
• רבי שמעון בן אלעזר
• סומכוס
• איסי בן יהודה
• רבי יוסי בן משולם
• רבי שמעון בן מנסיא
• רבי פינחס בן יאיר

	ספר: תנאים
אוסף של ערכים בנושא הזמינים להורדה כקובץ אחד.

• משנה
• תוספתא
• בית הלל ובית שמאי
• תקנות אושא
• חכמי יבנה ברומא
• סדר תנאים ואמוראים
• התקופה ההלניסטית בארץ ישראל
• התקופה הרומית בארץ ישראל

גאונים וראשונים

• אגרת דרבינו שרירא גאון, בעריכת אהרן היימאן, חלק א', בהוצאת "קריה נאמנה", ירושלים תשכ"ז.
• רמב"ם, הקדמה לפירושו למשנה, ב-'משנה עם פירוש הרמב"ם' (בעריכת הרב יוסף קאפח), סדר זרעים, עמ' ט–לא, מוסד הרב קוק: ירושלים תשכ"ג.
• יהודה בן קלונימוס משפיירא, יחוסי תנאים ואמוראים, אותיות ב–ט, בעריכת הרב יהודה לייב פישמן מימון, מוסד הרב קוק: ירושלים תשכ"ג.
• יהודה ב"ר קלונימוס ב"ר מאיר משפירא, ערכי תנאים ואמוראים, אות י, חלק א–ב, ברוקלין, ניו-יורק: מי"ה בלוי תשנ"ד.
• המאירי, פתיחה לפירוש מסכת אבות, ב-"ספר בית הבחירה על מסכת אבות", עמ' 30–60, ירושלים – ניו יארק, תש"ד.
• דון יצחק אברבנאל, נחלת אבות (בעריכת אורן גולן), אשקלון תשע"ג (2013).

ספרי מחקר ותולדות ראשונים

• אברהם זכות, ספר יוחסין השלם, ירושלים תשכ"ג.
• נחמן קרוכמל, מורה נבוכי הזמן, שער י"ג, לעמבערג 1851.
• יעקב בריל, מבוא המשנה, כולל תולדות גדולי התורה מימות עזרא עד סוף המשנה ודרכי למודיהם, פרשבורג תרל"ו.
• יצחק אייזיק הלוי, דורות הראשונים, חלק שני שלישי ורביעי, ירושלים תשכ"ו.
• זאב יעבץ, ספר תולדות ישראל, חלק רביעי חמישי וששי (מראשית נשיאות רבן יוחנן בן זכאי עד אחרית ר' יהודה נשיאה), אחיעבר: ירושלים-תל אביב תרצ"ג–תרצ"ו.
• זכריה פרנקל, דרכי המשנה, עמ' 1–208, ליפסיא תרי"ט.
• חיים הירשנזון, איזו היא משנה, ירושלים תר"ן.
• דוד צבי הופמן, המשנה הראשונה ופלוגתא דתנאי, ברלין תרע"ד.
• דוד צבי הופמן, לחקר מדרשי התנאים, בתוך "מסלות לתורת התנאים", תל אביב תרפ"ח.
• אהרן היימאן, תולדות תנאים ואמוראים, בשלושה חלקים, לונדון תר"ע.
• רב צעיר, תולדות ההלכה, חלק רביעי, ניו-יורק תש"י.
• ראובן מרגליות, יסוד המשנה ועריכתה, פולין תרצ"ג.
• שמואל שרירא, תולדות הספרות התלמודית, תל אביב: השכלה לעם, תרצ"ז.
• יעקב נחום הלוי אפשטיין, מבואות לספרות התנאים: משנה, תוספתא ומדרשי-הלכה, בעריכת עזרא ציון מלמד, ירושלים: תשי"ז.

ספרים משנים אחרונות

• עזרא ציון מלמד, מבוא לספרות התלמוד, עמ' 6–47, הוצאת "קריית ספר", ירושלים תשי"ד.
• שמואל קלמן מירסקי, מבואות למשנה, ירושלים תשכ"ה.
• חנוך אלבק, מבוא למשנה, ירושלים: מוסד ביאליק תש"ך.
• חנוך אלבק, מחקרים בברייתא ובתוספתא וביחסן לתלמוד, הוצאת מוסד הרב קוק: ירושלים תש"ל.
• בנימין דה-פריס, מבוא כללי לספרות התלמודית, עמ' 25–63, סיני: תל אביב תשכ"ו.
• טוביה גוטמן, המשל בתקופת התנאים, בהוצאת "אביר יעקב", ירושלים ת"ש.
• אברהם ביכלר, מחקרים בתקופת המשנה והתלמוד, מוסד הרב קוק: ירושלים תשכ"ח.
• יחזקאל כהן, פרקים בתולדות תקופת התנאים, מח' לתרבות תורנית משרד החינוך והתרבות, ירושלים תשל"ח.
• שמא פרידמן, לתורתם של תנאים: אסופת מחקרים מתודולוגיים ועיוניים, ירושלים: מוסד ביאליק תשע"ג (2013).
• יעקב ח' חרל"פ, ארץ ישראל במשנתם של תנאים ואמוראים, יד הרב נסים, ירושלים תשס"ד.
• מאיר מיארה, עריכת המשנה, התוספתא והתלמוד, עמ' 26–454, ירושלים תשע"ד.
• יהושע וייסטוך, רועה עדרו, מנהיגות וניהול בתקופת המשנה ובראשית ימי התלמוד, הוצאת ראובן מס 2018.

מיזמי קרן ויקימדיה
ערך מילוני בוויקימילון: תנא
ציטוטים בוויקיציטוט: קטגוריה:תנאים
טקסט בוויקיטקסט: קטגוריה:תנאים

• "תַּנָאִים", יהודה דוד אייזנשטיין (עורך), אנציקלופדיה אוצר ישראל, ניו יורק: פרדס, תשי"ב, חלק י, עמוד 276–278, באתר היברובוקס
• תנאים - יצירתם, באנציקלופדיה יהודית "דעת".
• תנא, באנציקלופדיה יהודית "דעת".
• תנאים, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• תנאים, דף שער בספרייה הלאומית

ספרים מקוונים

• אהרן הימן, ספר תולדות תנאים ואמוראים:
  • חלק ראשון א-ח
  • חלק שני ח-כ
  • חלק שלישי כ-ת

מאמרים

• נח עמינח, על תולדות מחקר מקורות המשנה, באתר דעת
• שמואל שרירא, תולדות הספרות התלמודית, באתר פרויקט בן-יהודה
• משה לייב ליליינבלום, פעולות נשיאי ישראל בזמן הבית השני, באתר פרויקט בן-יהודה
• יוסף קלוזנר, החיים הכלכליים בישראל בימי בית שני, באתר פרויקט בן-יהודה
• משה אברבך, החינוך היהודי בתקופת המשנה והתלמוד, באתר פרויקט בן-יהודה

שיעורים

• תקופת התנאים לפני חורבן הבית, תקופת מרד בר כוכבא והתנאים שאחרי חורבן הבית, המשנה ופסיקת ההלכה, שיעורים של הרב אורי שרקי מתוך הסדרה מבוא לתורה שבעל פה - התשסח, אתר מכון מאיר.