תענית דיבור

תענית דיבור היא פרק זמן שאדם גוזר על עצמו שתיקה חלקית, ונמנע מלדבר דברי חולין.

המנהג מקובל במצבים מסוימים במסגרת דתות רבות ברחבי העולם, בהן בודהיזם, הינדואיזם וכן, אם כי במדה שולית - גם בנצרות.

ביהדות יש הנוהגים בתענית דיבור במשך כל חודש אלול. ויש נוהגים לעשות תענית דיבור בימי שני וחמישי בימי השובבי"ם. בתקופת שבתות שבהם קוראים מפרשת שמות עד תצוה בימי החורף - שובבים ת"ת (ראשי תיבות של פרשיות אלו), אבל בעיקרון ניתן לעשות זאת כל ימות השנה.^[1]

מפיץ הרעיון בדורות האחרונים היה הרב יצחק אלפייה (1878–1955), שטען שתענית כזו עדיפה מפני שאינה מחלישה את האדם.

הרבי מליובאוויטש התבטא שבחסידות לא 'אוחזים' מגזירת תענית על הציבור ואם בכל אופן גוזרים על תענית, לא חייבים להתענות בצום דווקא ואפשר "להשלים" בתענית דיבור.^[2]

באסלאם מופיעה תענית הדיבור בקוראן, סורה 19 סורת מרים "אכלי ושתי ורווי נחת, ואם תראי אדם אמרי: נדרתי תענית לרחמן ולכן לא אדבר היום אל איש" (איה (פסוק) 26).

מהטמה גנדי גזר על עצמו שלא לדבר בימי שני בשבוע.^[3]