אסף יגורי

אסף פרובר נולד בקיבוץ יגור לנח ועדה פרובר, ממייסדי המשק. למד בבית-הספר היסודי והתיכון בקיבוצו. אחרי הקמת מדינת ישראל החליפה כל המשפחה את שם המשפחה ל"יגורי". התגייס לצה"ל ב-1950 והשתחרר בדרגת סגן-משנה. בשירות המילואים שירת כמפקד פלוגה, מפקד יחידת סיור, סמג"ד ומפקד גדוד. באזרחות עבד כגזבר קיבוץ יגור, ממונה על המסחר ברשות הנמלים, ממונה על פיתוח התיירות בסיני מטעם החברה הממשלתית לתיירות^[1], מנהל החברות חפציבה והחברה לכפרי נופש ומלונאות של משפחת יונה.

במלחמת יום הכיפורים היה מפקד גדוד שריון במילואים שלחם בסיני (גדוד 113 של חטיבה 217). ב-8 באוקטובר 1973 השתתף גדודו במתקפת הנגד הכושלת של אוגדה 162. גדוד 113 נכנס לשטח הריגה בין שתי חטיבות החי"ר המצריות שבקו הראשון ובין החטיבה הממוכנת שהייתה בקו השני. בתוך דקות מפתיחת האש על ידי הכוחות המצריים ספג גדוד 113 תחת פיקודו 32 הרוגים, ו-18 טנקים הושמדו. הטנק של יגורי נפגע, וכאשר הוא ואנשי צוותו מצאו מסתור במכתש של פגז הם נשבו^[2]. יגורי נודע כשבוי הבכיר ביותר של צה"ל במלחמה זו, מכוחות היבשה (הטייס סגן-אלוף אבי לניר נפל בשבי הסורי), והמצרים התגאו בשבייתו^[3]. לאחר 46 ימי שבי שוחרר במסגרת חילופי שבויים. אסף יגורי היה הבכיר מבין השבויים הישראלים ששידרו בקול הרע"ם מקהיר. מוחמד עבד אל-ע'ני אל-גמאסי טען שיגורי נלקח לביקור בקהילה היהודית במצרים ואמר שהתעמולה הישראלית על יחס גרוע כלפי היהודים במצרים הייתה שקרית^[4]. בשובו לישראל נמתחה עליו ביקורת בציבור על כי כקצין בדרגתו הסכים לשדר ברדיו המצרי^{[דרוש מקור]}. לאחר חזרתו מהשבי ניסה יגורי להתחמק מהחקירות שנערכו לפדויי השבי, הדבר גרם לממונים על חקירת השבויים לחשוד, שבזמן שהותו בשבי, גויס על ידי המודיעין המצרי. בעקבות כך, כאשר ניבחר לכנסת פעלו השב"כ ואמ"ן למנוע את צירופו לוועדת החוץ והביטחון של הכנסת.^[5][6]

לאחר שובו מהשבי השתתף בעצרת למען השבויים בסוריה^[7] ובאפריל היה בין מייסדי ארגון של שבויי צה"ל^[8]. את זכרונותיו מהמלחמה והשבי פרסם בשנת 1978 בספר "לחיות איתם, כולם שלי".

לאחר המלחמה מונה למפקד אגד תחזוקה באוגדה 440 ובמאי 1977, בעקבות בחירתו לכנסת שחייבה את פרישתו משירות מילואים, הוקדמה העלאתו בדרגה לדרגת אלוף-משנה^[9]. בשנת 1982 שירת במילואים במלחמת לבנון הראשונה.

בדצמבר 1976, לקראת הבחירות לכנסת התשיעית, פרש ממפלגת העבודה והצטרף לתנועת "המרכז החופשי"^[10], ויחד אתה הצטרף לתנועה הדמוקרטית לשינוי (ד"ש). יגורי הוצב במקום העשירי ברשימת ד"ש ונבחר לכנסת. בספטמבר 1977 יגורי היה ממחייבי הכניסה של ד"ש לממשלה של מנחם בגין^[11], אולם בינואר 1978 חבר ליוצאי מפלגת שינוי באיום לפרישה מד"ש^[12]. ביוני 1978 הקים עם עקיבא נוף סיעה ניצית בד"ש^[13].

הוא היה חבר בוועדת הכלכלה, ועמד בראש ועדה שבחנה את עלות רכישת ואחזקת רכב בישראל^[14]. הוועדה המליצה להוריד את המיסים על כלי הרכב ולהעלות את המיסוי על הדלק^[15]. כן היה חבר בוועדת העלייה והקליטה, ועמד בראש ועדת משנה להשבת יורדים^[16].

לקראת פילוג ד"ש, שבוצע ב-14 בספטמבר 1978, עלה שמו של יגורי כמי שעשוי ללכת עם מאיר עמית^[17]. אולם לאחר שעמית הגיע להסכם עם מפלגת שינוי, בחר שלא להצטרף לשתי הסיעות שהתפלגו^[18], אלא להקים סיעת יחיד בשם "יעד". ביולי 1979 הקים את תנועת יעד שנלוותה לסיעה. בין חברי התנועה מנה יגורי את זאב שחם^[19]. בבחירות לכנסת העשירית, רץ ברשימה עצמאית אך לא נבחר.

בשנת 1982 יצא לאור רומן פרי עטו, "פגישה ברוח".

מדיה וקבצים בנושא אסף יגורי בוויקישיתוף

• אסף יגורי באתר "50 שנה למלחמת יום הכיפורים" של ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון
• אסף יגורי, באתר הכנסת
• אסף יגורי, באתר כנסת פתוחה
• עדות אסף יגורי בפני ועדת אגרנט, באתר ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון
• עדות סא"ל יגורי אסף - מג"ד 113, באתר המרכז למלחמת יום הכיפורים
• מנחם תלמי, אסף יגורי מביט אחורה, מעריב, 16 בספטמבר 1974