מפלגת שינוי
מפלגת שינוי (שינוי – התנועה החילונית) הייתה מפלגת מרכז חילונית-ליברלית ישראלית.
 | |
| מדינה |  ישראל |
|---|---|
| שם רשמי | שינוי – התנועה החילונית |
| מנהיגים | אמנון רובינשטיין אברהם פורז יוסף לפיד רון לוינטל |
| תקופת הפעילות | 26 במרץ 1974 – 17 באפריל 2006 (32 שנים) |
| אפיון | מפלגת מרכז חילונית ליברלית |
| אידאולוגיות | ליברליזם ליברטריאניזם אזרחי שוק חופשי שלטון החוק הפרדת דת ומדינה |
| כנסות | 9–16 |
| ממשלות | 21, 22, 25, 26, 30 |
| אותיות | הן, יש |
| שיא כוחה | 15 מנדטים (הכנסת ה-16) |
| שפל כוחה | לא עברה את אחוז החסימה |
| נוצרה מתוך | ד"ש |
| התמזגה לתוך | חלק למרצ ולאחר מכן חלק חזרו למפלגת שינוי |
| מיקום במפה הפוליטית | לאחר 1999 - מרכז |
| www.shinui.org.il | |
היסטוריה
ראשיתה של המפלגה הוא בתנועת המחאה שקמה אחרי מלחמת יום הכיפורים. מייסדה של התנועה היה אמנון רובינשטיין. התנועה התמודדה בבחירות לכנסת התשיעית ב־1977 במסגרת התנועה הדמוקרטית לשינוי (ד"ש). אולם, ד"ש התפרקה במהלך הקדנציה; בכנסות ה־10, ה־11 וה־12 רצה המפלגה לבד, וזכתה בשניים עד שלושה מנדטים.
שנות ה־70
ב־5 במרץ 1974, באולם קטן של החוג לסוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב, נפגשו לראשונה בעלי היוזמה המרכזיים להקמת המפלגה: פרופ' יונתן שפירא, ד"ר אמנון רובינשטיין ועו"ד מרדכי וירשובסקי. הם דנו בהקמת תנועה פוליטית שמטרתה להביא להחלפת השלטון של המערך. למפגש הזה הגיעו כ-100 משתתפים, והוא הפך בסופו של דבר לפגישה הראשונה של הגרעין שממנו צמחה מפלגת שינוי. המשתתפים הדגישו כי המטרה היא להקים מפלגה מדגם אחר ושונה שלא היה קיים עד אז בישראל, מפלגה אשר תשקם את כל מה שנהרס על ידי המפלגות הגדולות. כנס היסוד הרשמי התקיים כשלושה שבועות לאחר מכן, ב־26 במרץ, באולם "בני־ברית" בתל אביב, בפני כמה מאות משתתפים[1]. בכנס זה נקבע גם שמה של המפלגה "שינוי – התנועה לתמורה חברתית ופוליטית"[2]. לקראת סוף 1974 קיימה התנועה בחירות פנימיות למועצה ארצית ולמועצות של סניפים מקומיים[3].
שינוי חיפשה שותפים לריצה משותפת בבחירות ובשנת 1975 ניהלה מגעים בנושא עם תנועת רצ[4]. בסוף 1975 הצהיר רובינשטיין על כוונת שינוי לרוץ בבחירות הקרובות[5]. אולם לאחר שיגאל ידין הודיע על הקמת התנועה הדמוקרטית החלו באמצע 1976 מגעים לאיחוד של שינוי עם תנועתו[6]. בדצמבר אושר האיחוד עם התנועה הדמוקרטית ברוב מוחץ במשאל בין חברי שינוי[7]. שמה של התנועה המאוחדת היה: "ד"ש – התנועה הדמוקרטית לשינוי". כשמונה חודשים מאוחר יותר החליטה תנועת "המרכז־החופשי" בראשות ח"כ ועו"ד שמואל תמיר לפרוש מהליכוד ולצאת לדרך עצמאית, וזו ביקשה אף היא להצטרף לד"ש. אך את התנופה הגדולה ביותר קיבלה התנועה המאוחדת החדשה עם הצטרפותו של מנכ"ל הקונצרן ההסתדרותי "כור", האלוף (מיל') וראש המוסד לשעבר, מאיר עמית.
מאז הקמתה שמה מפלגת שינוי דגש חזק על דמוקרטיה פנימית בתוך מוסדותיה וקידשה את העיקרון של "כולם בוחרים בכולם", כתגובה לוועדת המינויים שתדמיתה השלילית הוציאה שם רע לפוליטיקה המפלגתית באותה תקופה. ראשי התנועה, ששמרו בקנאות על תהליך הדמוקרטיה בתוך תנועתם, עמדו על כך שהיא תתקיים גם בתוך ד"ש בכל מה שקשור לבחירת מוסדות התנועה והרכב הרשימה המשותפת לכנסת.
תוצאות הבחירות לכנסת הביאו לבחירתם של ארבעה נציגים מטעם שינוי במקומות ברשימה: אמנון רובינשטיין במקום השני, סטף ורטהיימר במקום השישי, מרדכי וירשובסקי במקום ה־14 וסטלה לוי במקום ה־17.
ד"ש זכתה בסופו של דבר להישג אלקטורלי חסר תקדים לתנועה פוליטית חדשה שמתמודדת בפעם הראשונה לכנסת – 15 מושבים בכנסת בבחירות של שנת 1977 – אך לא הצליחה להפוך ללשון המאזניים כפי שקיוותה. תוצאות ההצבעה הסופיות לכנסת אפשרו את הקמתה של ממשלת ימין בראשות הליכוד ללא ד"ש. חברי שינוי התנגדו לכניסת ד"ש לממשלתו הראשונה של מנחם בגין, אך כשגובש ההסכם הקואליציוני באוקטובר 1977 החליטו לא לפרוש מהתנועה[8]. שלושה חודשים לאחר מכן ביקשו אנשי שינוי לפרוש מד"ש[9], אך שוכנעו להימנע מכך. בבחירות למועצת ד"ש ביולי 1978 התחזקה שינוי במעט מ־27 ל־31 מקומות מתוך 120[10]. באוגוסט 1978 הגיעה לסופה תנועת ד"ש[11] עם חתימה על הסכם לפירוק התנועה וחלוקתה לשלוש סיעות נפרדות: התנועה הדמוקרטית, קבוצת מאיר עמית ותנועת שינוי שכללה חמישה חברי כנסת[12]. לאחר מספר ימים החליטו בשינוי על מיזוג עם קבוצת מאיר עמית שכללה גם את חבר הכנסת דוד גולומב[13]. הגוף המאוחד נקרא התנועה לשינוי ויוזמה[14]. אולם בתחילת 1980 החלו חברים מד"ש לשוב למפלגת העבודה. בינואר חזר דן ביברו למפלגת העבודה[15] ובאפריל 1980, על רקע דיבורים בשינוי על הקמת מפלגת מרכז עם ל"ע, שבו עמית וגולומב למפלגת העבודה[16]. בעקבות זאת שבה שינוי לשמה המקורי[17].
שנות ה־80
שינוי הגיעה למערכת הבחירות לכנסת העשירית, שהתקיימו בשנת 1981 בתנאים קשים מאוד. היה ספק אם תצליח לעבור את אחוז החסימה, שכן המאבק בין המערך לליכוד עמד בראש מערכת הבחירות. מדגם הטלוויזיה הצביע על מנדט אחד שבו זכתה שינוי, אך מאוחר יותר עם פרסום תוצאות האמת התברר שהמפלגה זכתה לשני מושבים בכנסת עם 29,837 קולות.
מצבה של התנועה לקראת מערכת הבחירות לכנסת האחת-עשרה, שהתקיימו בשנת 1984, התייצב; לאחר שלוש וחצי שנות ישיבה באופוזיציה, מול ממשלת הליכוד השנייה. אומנם המאבק בין המערך לליכוד עמד גם הפעם במרכז מערכת הבחירות, אך הפעם התמודד הליכוד בפעם הראשונה ללא מנהיגם מנחם בגין, אשר פרש מהחיים הפוליטיים. שינוי שהתחייבה במהלך מערכת בחירות זו להצטרף אך ורק לממשלה שתורכב על ידי המערך, זכתה לבסוף בשלושה מנדטים.
בתוך סיעת שינוי בכנסת שכללה את אמנון רובינשטיין, מרדכי וירשובסקי וזיידאן עטשי, נוצרה מחלוקת סביב השאלה האם על שינוי להצטרף לממשלת אחדות לאומית בראשות המערך והליכוד שקמה בעקבות מערכת הבחירות; לאחר דיון סוער, הצביעה מועצת שינוי בעד ההצטרפות, אך היא הוגבלה לתקופת כהונתו של שמעון פרס כראש ממשלה בלבד, ואמנון רובינשטיין מונה לשר התקשורת.
ההשתלבות של המפלגה בתוך הממשלה לא הרגיעה את הרוחות בתוך שינוי; ח"כ וירשובסקי החל במאבק פנימי להוצאת התנועה מתוך הממשלה, וככל שהתקרב מועד ביצוע הסכם הרוטציה, ומינויו של יצחק שמיר לתפקיד ראש הממשלה, החריף המאבק הפנימי בתוך שינוי[18]. חברים בתנועה וביניהן גם יהודית נאות, אז חברת מועצת עיריית חיפה, ניסו לפשר אך ללא הצלחה[19].
שינוי הודיעה על פרישתה מן הממשלה בחודש מאי 1987; הנימוק היה דחיית "הסכם לונדון" על ידי יצחק שמיר, וחזרתו של הרב יצחק פרץ מש"ס לכהונה בממשלה (אחרי שפרש מהממשלה משום שלא רצה לציית לבג"ץ בעניין גיורה של שושנה מילר). לאחר הפרישה מהממשלה החלה שינוי במגעים ליצירת גוש פוליטי ליברלי־יוני בראשותה, במטרה להוות אלטרנטיבה הן למפלגת העבודה ולמפ"ם הסוציאליסטיות, שהיו מזוהות עם ההסתדרות, הן לרצ, שחידדה מאוד את מסריה המדיניים השמאליים. לשם כך חברו לשינוי שתי מפלגות קטנות: ל"ע, שאומנם היה לה ייצוג בכנסת בדמות חה"כ יצחק ארצי במסגרת המערך אולם בסיסה האלקטורלי היה מצומצם (לא הצליחה לעבור את אחוז החסימה בניסיונה העצמאי האחרון, בבחירות לכנסת העשירית), והמרכז הליברלי, מעין חוג רעיוני של פורשי המפלגה הליברלית בליכוד בעלי עמדות יוניות. מרדכי וירשובסקי, שניסה לקדם קו מדיני שמאלי נחרץ, התנגד נחרצות למהלך, ולאחר שהושלם פרש משינוי באוגוסט 1987 הצטרף למפלגת רצ כח"כ חמישי מטעמה (בנוסף לשלושת המנדטים בה זכתה בבחירות וליוסי שריד שחבר לה בעקבות הקמת ממשלת האחדות). הגוש החדש נקרא בתחילה "תנועת המרכז", והיה מיוצג בשלהי הכנסת ה־11 על ידי שלושה ח"כים, רובינשטיין ועטשי משינוי וארצי מל"ע. לקראת הבחירות לכנסת ה־12 שינה את שמו ל"תנועת המרכז־שינוי" במטרה להבליט את הובלתה של שינוי, שאנשיה איישו ארבעה מחמשת המקומות הראשונים ברשימה (מלבד המקום השלישי, שנשמר לנציג ל"ע, צבי ניר).
מסע הבחירות של "המרכז שינוי", שהתמקד בייחודה בתחומי הכלכלה והמנהל התקין בקרב גוש השמאל, לא הניב את התוצאות המקוות, ובבחירות, שנסובו בעיקר על הנושא המדיני בעקבות פרוץ האינתיפאדה הראשונה, זכתה הרשימה בשני מנדטים בלבד, אמנון רובינשטיין ואברהם פורז, שניהם אנשי מפלגת שינוי. בעקבות זאת מיהרה שינוי לפרק את השותפות וחזרה לדרכה העצמאית. נוכח הקמת ממשלת האחדות בראשות יצחק שמיר (ללא רוטציה) נותרה שינוי באופוזיציה, והגבירה את שיתוף הפעולה בכנסת ומחוץ לה עם המפלגות רצ ומפ"ם, כאופוזיציה שמאלית חילונית. בשלהי שנות השמונים ניסתה שינוי לנער את תדמית מפלגת המעמדות העליונים שדבקה בה ולהבליט את פעילותה בשטח. לשם כך מונה בראשונה מזכ"ל בשכר למפלגה (משה עמירב, שעזב את הליכוד בעקבות "פרשת עמירב"), והוקמו חטיבות פעילות סטודנטים ונוער. מאידך, בכנסת עצמה, התבלט עד מהרה אברהם פורז כאחד הח"כים הנמרצים והיעילים בתחומי החקיקה.
שנות ה־90
בראשית 1990, בעקבות התפרקות ממשלת האחדות, ניסיון הנפל של מפלגת העבודה להקים ממשלה צרה (התרגיל המסריח) ותהליך הרכבת ממשלת הימין הצרה בראשות הליכוד, התעורר בציבור גל מחאה כנגד מה שנתפש כתופעות שחיתות ואינטרסנטיות אישית של פוליטיקאים בודדים וכן ככניעת המפלגות הגדולות לתכתיבי המפלגות החרדיות. שינוי כמפלגה שחרתה על דגלה את ערכי היושרה והמנהל התקין וכן את המאבק בכפייה דתית, נטלה חלק בגל המחאה, והייתה ממובילי המגמה לשינוי שיטת הממשל בישראל, בדמות חוק הבחירה הישירה של ראש הממשלה, שאמנון רובינשטיין היה אחד מיוזמיו. כמו כן, התהדק שיתוף הפעולה בין שינוי לבין רצ ומפ"ם בכנסת ומחוצה לה, הן במאבק נגד הכפייה הדתית, לדוגמה בהפעלתן במשותף של "אוטובוס השבת" (שירות הסעה ציבורי בין חיפה לתל אביב בשבת אחה"צ, בעקבות ביטול פעילות קווי נסיעה של אגד לפני צאת השבת בלחץ המפלגות החרדיות), והן במאבק בתחום המדיני, למשל בקריאה לממשלת הימין להיענות לדרישת ארצות הברית להקפאת הבנייה בהתנחלויות כתנאי למתן ערבויות בסך 10 מיליארד דולר לקליטת גל העלייה מברית המועצות.
ברם, פעילותה של שינוי בנושאים השונים שבראש סדר היום הציבורי לא היתרגמו לעלייה בתמיכה ציבורית במפלגה הקטנה, ולקראת הבחירות לכנסת ה־13 התעורר חשש ששינוי לא תעבור את אחוז החסימה עקב העלאתו ל־1.5%. מסיבה זו, בצירוף התחושה של הח"כים של רצ, מפ"ם ושינוי שרב המשותף על המפריד בין שלוש המפלגות, וכן סקרי דעת קהל שהראו שריצה יחדיו בבחירות תביא לעלייה משמעותית בכוחו של הגוש משותף, ומאידך, שריצה בנפרד וכישלון שינוי לעבור את אחוז החסימה עלול למנוע ממחנה השמאל כולו (בצירוף מפלגת העבודה והמפלגות הלא ציוניות) להגיע לכדי גוש חוסם, החליטו שלוש המפלגות על חבירה לרשימה משותפת בשם מרצ – ישראל הדמוקרטית. המהלך צלח, והגוש המשותף הגדיל את כוחו ל־12 מנדטים (מעשרה מנדטים של שלוש המפלגות בכנסת ה־12) תוך שהשמאל משיג לראשונה מאז הכנסת השמינית גוש חוסם, ומרצ מצטרפת כגורם עיקרי בממשלת שמאל צרה בראשות יצחק רבין, כאשר אמנון רובינשטיין מתמנה לשר המדע והאנרגיה. בעקבות משבר קואליציוני עם מפלגת ש"ס, שדרשה את העברת יו"ר מפלגת רצ וראש מרצ שולמית אלוני מתפקידה כשרת החינוך בשל התבטאויותיה הנחרצות בענייני דת, מינה רבין במקומה את אמנון רובינשטיין, שהיה ידוע בהליכותיו והתבטאויותיו המתונות. רובינשטיין שימש כשר חינוך גם בתקופת ממשלת שמעון פרס לאחר רצח רבין, עד לבחירות לכנסת הארבע עשרה.
בעקבות כישלון מחנה השמאל בבחירות לכנסת ה־14, שבהן נבחר בנימין נתניהו לראשות הממשלה והשמאל הציוני התכווץ (העבודה ל־34 מנדטים, מרצ לתשעה) ואיבד כוח גם לשמאל הלא ציוני וגם לגוש המרכז המתהווה, התגברו הקולות בקרב מרכיבי מרצ להתאחד לכדי מפלגה אחת. בתוך שינוי נוצרה יריבות בעניין בין אמנון רובינשטיין לבין אברהם פורז. רובינשטיין היה מחויב לעשייה המדינית כחבר הממשלה שחתמה על הסכמי אוסלו ובה בעת נע שמאלה בענייני כלכלה וחברה בעקבות ניסיונו כשר החינוך, ועל־כן תמך באיחוד. לעומתו, אברהם פורז נותר מחויב לגישה הכלכלית הליברלית־קפיטליסטית, וזיהה פוטנציאל אלקטורלי בגוש המרכז. בהצבעה במועצת מפלגת שינוי בשלהי 1997 הכריע רוב גדול נגד האיחוד, ובעקבות זאת פרשה מהמפלגה קבוצת המיעוט בראשות היו"ר אמנון רובינשטיין וחברה למפלגת מרצ המתאחדת, בעוד קבוצת הרוב ממשיכה לקיים את המפלגה, כעת בהנהגתו של אברהם פורז, שהיה גם נציגה הבודד בכנסת.
בשנת 1998 ובראשית 1999 ניסתה שינוי בראשות פורז למצב את עצמה כמייצגת בעיקר את מעמד הביניים, תוך התמקדות בצימצום המעורבות הממשלתית במשק ואת נטל המס, אולם לניסיון זה לא היה כל ביטוי במשיכת קהלי מצביעים, ולקראת הבחירות לכנסת ה־15 נראה היה שהמפלגה לא תעבור את אחוז החסימה ותיעלם מהמפה הפוליטית. עם זאת, עמדותיו ומאבקיו של אברהם פורז בתחומים השונים, כמו גם זהירותו המדינית והעובדה שלא היה מזוהה בציבור עם הסכמי אוסלו, זכו לתמיכתו של העיתונאי הוותיק והכריזמטי יוסף (טומי) לפיד, שנודע מזה שנים רבות בעמדות מרכז ליברל-קפיטליסטית ואף שימש מזכ"ל מפלגת המרכז הליברלי (שחברה לשינוי בבחירות לכנסת ה־12). לפיד זכה באותה תקופה לחשיפה ניכרת ואהדה ציבורית רחבה בזכות השתתפותו הקבועה כחבר פאנל קולני בתוכנית האקטואליה השבועית "פופוליטיקה" בערוץ 2 (קודם לכן "פופוליטיקה" בערוץ 1). בעקבות מגעים של הרגע האחרון בין פורז ללפיד, הסכימו השניים על שילוב כוחות והתמודדות שינוי בראשות "לפיד ופורז", כאשר לפיד, שאינו חבר מפלגה, במקום הראשון, ופורז, יו"ר המפלגה, במקום השני. כחלק מההסכם, שאושר על ידי רוב מוחץ במועצת שינוי, הורכבה רשימת מועמדים לכנסת המבוססת בעיקר על אנשי שינוי, אולם במקומות הריאליים הוצבו בעיקר אישים מטעמו של לפיד, ובכלל זה חה"כ אליעזר זנדברג, יוצא מפלגת הימין המתפרקת צומת, במטרה למצב את שינוי החדשה כמפלגת מרכז ולא שמאל. הרשימה לכנסת התכנתה "שינוי – התנועה החילונית", וניהלה מסע תעמולה שהתמקד כמעט כולו במלחמה בכפייה דתית, בהקצבות לחרדים ובדרישה לגייסם לצה"ל. היא הבטיחה שלא להצטרף אלא ל"ממשלה בלי חרדים".
המהלך, שמטרתו הייתה להבטיח את מקומה של שינוי בכנסת, הצליח מעבר למצופה, ורשימת שינוי החדשה בראשות לפיד זכתה בשישה מנדטים, מתוכם שניים (אברהם פורז ויהודית נאות) מקרב אנשי מפלגת שינוי הוותיקים. בעקבות ההישג הצטרפו רבים מתומכי שינוי החדשים כחברי המפלגה, וביניהם גם לפיד, שהתמנה ליו"ר המפלגה. מתוך הבנת חשיבות הבטחת המפלגה לבוחריה, בעיקר לאור כישלונן של מפלגות מרכז אחרות בעבר לשרוד יותר מכהונה בודדת, סירבה המפלגה להשתתף בקואליציה של אהוד ברק, שכללה את ש"ס ובראשיתה גם את יהדות התורה. שינוי נותרה באופוזיציה תוך שהיא מעניקה לממשלת ברק רשת ביטחון בנושאים מדיניים (בעיקר על ידי הימנעות בהצבעות קריטיות). השבר שחווה שמאל הישראלי בעקבות כישלון ועידת קמפ דייוויד (2000) ופרוץ האינתיפאדה השנייה, הביא לזינוק משמעותי בתמיכה הציבורית של שינוי, שכמפלגת אופוזיציה לא נתפשה כאחראית למצב, וכמפלגת מרכז הסתמנה לרבים בקרב מאוכזבי השמאל כאלטרנטיבה אלקטורלית יחידה. תרמו לכך גם הישארותה של שינוי באופוזיציה גם לאחר הבחירות המיוחדות לראשות הממשלה בהן ניצח אריאל שרון את אהוד ברק, והקפדתה היתרה על משמעת סיעתית בכנסת בהתאם לעמדותיהם ולמרותם של לפיד ופורז.
הכנסת ה־16
בבחירות לכנסת השש עשרה ב־2003 קיבלה שינוי 15 מנדטים והייתה למפלגה השלישית בגודלה בכנסת. הפעם, צורפה שינוי לקואליציה, ואילו ש"ס ויהדות התורה נותרו בגללה באופוזיציה. בין שינוי לבין המפלגות החרדיות התנהלה מלחמת תעמולה, וחילופי הדברים מעל דוכן הכנסת, בתקשורת ובביטאונים המפלגתיים, היו חריפים מאוד.
כדי לאפשר את חבירתן לקואליציה אחת נאלצו גם שינוי וגם המפד"ל לעשות ויתורים. ההחלטה המשמעותית ביותר שבוצעה לפי ההסכם הקואליציוני היא הקיצוץ הדרסטי בקצבאות הילדים, שהיוו מקור הכנסה חשוב למשפחות חרדיות וערביות מרובות ילדים.
משרד הדתות נסגר, אולם התקציבים שהועברו דרכו למוסדות דת הועברו דרך משרדים אחרים, אם כי חל בהם קיצוץ מסוים. בתי הדין הרבניים הועברו לפיקוחו של משרד המשפטים, שבראשו עמד יוסף לפיד[20]. ביטול חוק טל המאפשר את דחיית גיוס בחורי הישיבות התקדם בעצלתיים, ולבסוף, לאחר חזרת החרדים לקואליציה ופרישת שינוי, ירד מסדר היום כליל. עם זאת, העבודה על חוק ברית הזוגיות, שנועד לאפשר נישואים אזרחיים, הובילה להעלאת הנושא לסדר היום, אף שגם היא לא הניבה פירות. גם חוגים דתיים הביעו תמיכה בהנהגת מסלול של "זוגיות", שיקביל לנישואים ההלכתיים, ויאפשר לפסולי חיתון, ואולי לא רק להם, להקים תא משפחתי המוכר על ידי המדינה.
כחצי שנה לאחר הבחירות לכנסת ה־16 נערכו הבחירות לרשויות המקומיות, וגם בהן זכתה שינוי להצלחה בלתי מבוטלת, כשכמה עשרות מחברי שינוי נבחרו למועצות ערים ולמועצות מקומיות בכל רחבי הארץ. שניים מהם אף נבחרו לתפקיד ממלא מקום ראש העירייה – צבי דהרי בחיפה ואלמוג בורשטיין (שכיהן לפני כן כמנכ"ל המפלגה) בהוד השרון. יחד עם זאת, נכשלה המפלגה במספר מוקדים בהן ביקשה להעמיד מועמד לראשות העיר, כמו בעיר באר־שבע, שם לא הצליח המועמד מטעמה לגבור על ראש העיר המכהן, יעקב טרנר. בשל הניסיון להתפרס בערים רבות ברחבי הארץ וכתוצאה מהשקעה כספית מסיבית במועמדים שלא עמדו בציפיות האלקטורליות מהם, סיימה המפלגה את הקמפיין המוניציפלי בגירעון.
אולם, במשך השנים חל כרסום בהישגי המפלגה: משרד הדתות נפתח מחדש (אם כי סמכויותיו מצומצמות)[21], והתקציבים למוסדות דת ולזרם החינוך החרדי הוגדלו במידה משמעותית. לעומת זאת, קצבאות הילדים לא חזרו למתכונתן הקודמת.
עם תחילת המשא ומתן הקואליציוני עם סיעת יהדות התורה, בעקבות פרישת מפלגות הימין מממשלת שרון עקב תוכנית ההתנתקות, גרמה לכינוס ישיבת מועצת שינוי, שבו נתבקשה להכריע בשאלה האם צריכה שינוי לשבת עם החרדים בממשלה. בתמיכת ראשי המפלגה כולם, קיבלה המועצה את ההחלטה להישאר בממשלה בכל מקרה[22]. בהצבעה שנערכה בכנסת ב־1 בדצמבר 2004 הצביעו שרי "שינוי" נגד הצעת תקציב המדינה לשנת 2005, שכללה תוספות לחרדים, ובעקבות זאת פוטרו מהממשלה, והמפלגה חדלה להיות חלק מהקואליציה[23].
לפני ההצבעה על תקציב שנת 2005 הצהירו ראשי שינוי שוב ושוב כי לא יתנו ידם לחוק התקציב, בשל 290 מיליון שקלים שהופנו לחרדים. אחר לחץ גדול שהופעל עליהם מחוגי השמאל שלא למנוע את יישום תוכנית ההתנתקות ולאחר שהובטחו 700 מיליון שקלים למטרות הקרובות ללבה, הסכימה המפלגה לבסוף לתמוך בתקציב מחוץ לקואליציה[24].
בעקבות החלטה זו הואשמה שינוי ב"זנות פוליטית" ובכך שהיא לא שונה מהמפלגות החרדיות שנגדן היא יצאה על סחיטת תקציבים למטרותיהן הסקטורליות. האשמות אלה לוו בחילופי דברים קשים בין טומי לפיד וחברי מרצ־יחד: בעיקר יוסי ביילין וזהבה גלאון. מנגד, ראשי שינוי הצדיקו את המהלך בטענות שחובתם כמפלגה אחראית היה לתמוך בתקציב כדי לקדם את ההתנתקות, ושאין פסול בכך שהם הפעילו את כוחם על מנת להפנות משאבים ליעדים ראויים[25].
הבחירות לכנסת ה־17
ערך מורחב – הבחירות לכנסת השבע עשרה
המעמד והאמון הציבורי של לפיד ופורז התכרסם. המועמדים הבולטים שיכלו להחליפם לא עשו זאת: אוריאל רייכמן עבר למפלגת קדימה[26], יוסף פריצקי נתפס בקלקלתו והורחק מהמפלגה[27], יהודית נאות נפטרה[28] ואליעזר זנדברג בחר שלא להתמודד נגד לפיד בבחירות הפנימיות, למרות שיד ימינו הפוליטי, נחמיה דורון, התמודד נגד פורז.
הקמתה של מפלגת קדימה בראשות ראש הממשלה אריאל שרון, אשר פנתה לקהל הבוחרים של שינוי, דרדרה את שינוי למצב שהיא עלולה לא לעבור את אחוז החסימה ולהיעלם מהמפה הפוליטית. גורם נוסף לכך היה דחיקתם של נושאי דת ומדינה, בהם התמקדה שינוי, לשולי סדר היום הציבורי עקב הצלחתה היחסית של המפלגה להרחיק את המפלגות החרדיות ממוקדי השלטון, ועקב השינויים במצב הביטחוני־מדיני.
ב־12 בינואר 2006 נערכו בחירות מקדימות בשינוי לקראת הבחירות לכנסת השבע עשרה, בהן הצליח רון לוינטל לזכות במקום השני על חשבון אברהם פורז[29]. תוצאות הבחירות המקדימות גרמו למשבר חמור במפלגה. פורז העדיף שלא להתמודד על מקום בהמשך הרשימה, והחליט לפרוש משינוי יחד עם עוד שישה מחברי הכנסת של שינוי, ולהקים מפלגה חדשה, מפלגת חץ[30]. בנוסף, פרשו גם חברי הכנסת אליעזר זנדברג ונחמיה דורון והקימו את סיעת "הבית הלאומי"[31].
לפיד, אשר נבחר ברוב דחוק למקום הראשון ברשימה, זעם על התוצאות, וב-25 בינואר כינס מסיבת עיתונאים ובה הודיע על התפטרותו מתפקיד היו"ר ופרישתו ממפלגת שינוי[32]. איתו פרשה גם אראלה גולן, שנבחרה למקום החמישי ברשימה[33], ושניהם הצטרפו למפלגת חץ שהקים פורז. מאוחר יותר פרשו גם יגאל יאסינוב, שעבר למפלגת ישראל ביתנו[34] והפעיל המפלגתי המרכזי איקי אלנר, שהיה יד ימינו של לוינטל.
בעקבות זאת, נותרו בסיעת שינוי בכנסת שני חברים בלבד, חברי הכנסת אהוד רצאבי ואילן ליבוביץ'. השניים, בהנהגתו של רון לוינטל החלו בהתארגנות לבחירות לכנסת ה־17, בסיסמה: "שינינו את שינוי - נשנה גם את המדינה". שינוי פתחה במאמצי תעמולה[35], שכללו תשדיר שהוגדר על ידי נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, כ"אחד המקרים החריגים בהם הפרסום מזעזע את אמות הסיפים של הסובלנות ההדדית, כי יש בו דמיון מעורר חלחלה לתעמולה אנטישמית"[36][37] בתשדיר נראים חרדים אשר נתפסים על רגלו של חילוני ומפריעים לו בהליכתו, ונעלמים כלא היו עם שלשול הפתק של שינוי לקלפי. הסקרים שלפני הבחירות ניבאו ששינוי לא תעבור את אחוז החסימה ואכן כך קרה.
בעקבות עזיבת חברי מפלגה רבים, העובדה שהמפלגה לא הצליחה לגייס אישיות מרשימה שתעמוד בראשה, מריבה על המקום הראשון ברשימה שהגיעה לבית המשפט[38] וסירובם של ותיקי המפלגה לקבל את השינוי הפנימי שהכתיבה להם מועצת המפלגה, השיגה שינוי בבחירות רק 4,907 קולות (0.16%) ואיבדה את מקומה בכנסת. היא המשיכה את פעילותה כתנועה חוץ-פרלמנטרית.
מאז 2006
שינוי לא התמודדה מאז בבחירות לכנסת וגם לא ברשויות המקומיות. אולם, כמה סניפים מקומיים שלה התארגנו מחדש להתמודדות בבחירות לרשויות מקומיות מסוימות, כמפלגות עצמאיות. למשל, רשימה בשם "תל אביבים" בראשות יו"ר מפלגת שינוי האחרון, רון לוינטל, לא עברה ב־2008 את אחוז החסימה בבחירות לעיריית תל אביב ורשימת "שינוי" בראשות עו"ד יוסף שמחון רצה ברשימה משותפת עם שלמה גלבוע וקיבלה ב־2008 שני מושבים במועצת עיריית חיפה, שאותם איישו שלמה גלבוע ויגאל מאור, אשר הוחלף בשנת 2009 ביוסף שמחון.
אידאולוגיה
למרות תמורות משמעותיות במסגרות השונות בהן התמודדה המפלגה בבחירות לכנסת, מבחינה אידאולוגית היא שמרה על קו עקבי למדי, ובו ארבעה מרכיבים עיקריים:
- כלכלה חופשית ליברלית־קפיטליסטית, המתאפיינת בצמצום מיסים וסובסידיות, בצמצום כוחו של מנגנון ההסתדרות, בייעול מנגנוני הממשלה, בצמצום הביורוקרטיה ובעידוד ההפרטה.
- חילוניות, חופש דת וחופש מדת, ומלחמה הן בכפייה דתית ברשות הציבור והפרט והן בהתנהלות הפוליטית של המפלגות החרדיות, המנצלות את מעמדן כלשון מאזניים להשגת הסכמים קואליציוניים המיטיבים עם ציבוריהן על חשבון הציבור הכללי כביכול.
- שלטון החוק, תקינות ושקיפות המנהל הציבורי, מחויבות למעמד מערכת המשפט וקידום חוקה לישראל.
- גישה יונית־פרגמטית בתחום המדיני, המשלבת התנגדות לשלטון על עם אחר ונכונות לפשרה טריטוריאלית מרחיקת לכת, עם ספקנות כלפי נציגי העם הפלסטיני ובראשם אש"ף. שינוי נתפשה בארץ ובעולם כשייכת לזרם הליברלי. הייתה חברה באינטרנציונל הליברלי במשך שנים רבות, ומנהיגה אמנון רובינשטיין אף שימש כסגן נשיא הארגון.
נציגי המפלגה בכנסת
ח"כים במפלגה בכנסות שבהן פעלה |
|---|
 |
| כנסת | מנדטים | חברי כנסת | הערות |
|---|---|---|---|
| הכנסת התשיעית (1977)[39] | 7 | אמנון רובינשטיין, סטף ורטהיימר, שמואל טולידאנו, זיידאן עטשי, מרדכי וירשובסקי, מאיר עמית, דוד גולומב, יוסף תמיר, סטלה לוי |
|
| הכנסת העשירית (1981) | 2 | אמנון רובינשטיין, מרדכי וירשובסקי | |
| הכנסת ה-11 (1984) | 3 | אמנון רובינשטיין, מרדכי וירשובסקי, זיידאן עטשי, יצחק ארצי | |
| הכנסת ה-12 (1988)[40] | 2 | אמנון רובינשטיין, אברהם פורז | |
| הכנסת ה-13 (1992) במסגרת מרצ | 2 (מתוך 12 לרשימה כולה) | אמנון רובינשטיין, אברהם פורז | |
| הכנסת ה-14 (1996) במסגרת מרצ | 2 (מתוך 10 לרשימה כולה) | אמנון רובינשטיין, אברהם פורז |
|
| הכנסת ה-15 (1999) | 6 | יוסף לפיד, אברהם פורז, יהודית נאות, יוסף פריצקי, אליעזר זנדברג, ויקטור בריילובסקי |
|
| הכנסת ה-16 | 15 | יוסף לפיד, אברהם פורז, יהודית נאות, יוסף פריצקי, אליעזר זנדברג, ויקטור בריילובסקי, אילן שלגי, מלי פולישוק-בלוך, רשף חן, רוני בריזון, אהוד רצאבי, אתי לבני, אילן ליבוביץ, חמי דורון, יגאל יאסינוב, אראלה גולן |
|
| מועמדי המפלגה לכנסת ה-17 (2006) | רון לוינטל, אהוד רצאבי, אילן ליבוביץ | רשימת מועמדים מלאה ראו כאן |
תוצאות הבחירות
| בחירות | מנהיג | קולות | אחוז | מושבים | +/- | קואליציה/אופוזיציה |
|---|---|---|---|---|---|---|
| הבחירות לכנסת התשיעית | יגאל ידין | 202,265 כחלק מד"ש | 11.6 (#3) | 7 / 120 | קואליציה | |
| הבחירות לכנסת העשירית | אמנון רובינשטיין | 29,837 | 1.5 (#9) | 2 / 120 |  5 | אופוזציה |
| הבחירות לכנסת האחת עשרה | 54,747 | 2.7 (#7) | 3 / 120 |  1 | קואליציה | |
| הבחירות לכנסת השתים עשרה | 39,538 | 1.7 (#12) | 2 / 120 | 1 | אופוזציה | |
| הבחירות לכנסת השלוש עשרה | 250,667 כחלק ממרצ | 9.6 (#3) | 2 / 120 |  | קואליציה | |
| הבחירות לכנסת הארבע עשרה | אברהם פורז | 226,275 כחלק ממרצ | 7.4 (#5) | 2 / 120 | | אופוזציה |
| הבחירות לכנסת החמש עשרה | יוסף לפיד | 125,741 | 5.0 (#6) | 6 / 120 | 1 | אופוזציה |
| הבחירות לכנסת השש עשרה | 135,087 | 12.28 (#3) | 15 / 120 | 9 | קואליציה |
בתרבות פופולרית
על פי דעתם של כמה מחברי כנסת לשעבר של "שינוי", סדרת הטלוויזיה "פולישוק" מתארת את בת דמותה של המפלגה[43][44]. אחד מחברי המפלגה (יוסף פריצקי) אף היה יועץ הסדרה.
