בית הדין האינטר-אמריקאי לזכויות אדם

בית הדין הוקם כבית משפט קבוע בשנת 1979, ונוסד מכוח האמנה האמריקאית לזכויות אדם (The American convention on human rights) שהתקבלה על ידי ארגון מדינות אמריקה (Organization of American States, או OAS),^[1][2] ומטרתו לפרש ולאכוף את האמנה האמריקאית לזכויות אדם.^[3]מתוך 35 המדינות החברות בארגון מדינות אמריקה, הכירו 20 מתוכן בסמכות המחייבת של בית הדין: ארגנטינה, ברבדוס, בוליביה, ברזיל, צ'ילה, קולומביה, קוסטה ריקה, הרפובליקה הדומיניקנית, אקוודור, אל סלוודור, גואטמלה, האיטי, הונדורס, מקסיקו, ניקרגואה, פנמה, פרגוואי, פרו, סורינאם ואורוגוואי.^[4]

לבית הדין מוגשות תלונות רק על ידי מדינות המכירות בסמכות בית המשפט או על ידי אזרחים מאותן מדינות ובאמצעות הוועדה האמריקאית לזכויות אדם (Inter American Commission on Human Rights – IACHR) שיושבת בוושינגטון הבירה.^[5] כדי להכיר בסמכות בית המשפט על המדינות לאשרר את האמנה האמריקאית לזכויות אדם, וכן להגיש הצהרה המעידה על הכרתן בסמכות הקבועה של בית הדין בכל הנושאים הקשורים לפרשנות האמנה ולאכיפתה.^[6]

לבית הדין שתי סמכויות עיקריות: סמכות שיפוטית וסמכות מייעצת. הסמכות השיפוטית חלה על מדינות החברות בארגון מדינות אמריקה וכוללת את הסמכות להחליט בענייני הפרה של זכויות האדם המנויות בפרקים 2 ו-3 לאמנה האמריקנית לזכויות האדם, הפרות אלו כוללות הפרה של זכויות דוגמת הזכות לחירות, זכות הגישה לערכאות, הזכות להליך הוגן ועוד.^[7] עניינים החוסים תחת הסמכות השיפוטית של בית הדין מגיעים אליו באחת משתי דרכים: הדרך הראשונה היא בעקבות חקירה שקיימה הוועדה האמריקאית לזכויות אדם, שבסופה הפנתה הוועדה את המקרה לבית הדין. הדרך השנייה היא פניה של מדינות או אזרחים מתוכן כנגד מדינה אחרת לבית המשפט בטענה שזו האחרונה מפרה זכויות אדם.^[8]

הסמכות המייעצת מאפשרת לבית הדין להתייחס לבקשות ייעוץ הנשלחות אליו מסוכנויות של ארגון מדינות אמריקה וממדינות חברות בו, על אודות פירוש חלקים באמנה ובאמנות נוספות המתייחסות לזכויות אדם ביבשת אמריקה. בנוסף, אלו יכולים לבקש ייעוץ בנוגע לחקיקה פנים-מדינתית והאופן בו היא מתיישבת עם עקרונות האמנה. הסמכות המייעצת חלה על כלל המדינות בארגון מדינות אמריקה גם מבלי שאשררו את האמנה או מבלי שהגישו הצהרה על הכרתן בסמכותו של בית הדין.^[9]

כל אדם או ארגון לא מדינתי המוכר במדינה אחת או יותר ממדינות הארגון יכול להגיש תלונה לוועדה האמריקאית לזכויות אדם.^[10] כדי שהוועדה תקבל את בקשת התלונה, על התלונה לעמוד בארבעת התנאים הבאים:

1.מיצוי הסעדים והזכויות בדין הפנימי, זאת בהתאם לעקרון המשלימות במשפט הבינלאומי;^[11]

2. התלונה הוגשה תוך שישה חודשים ממועד האירוע שבגינו הוגשה;

3. העניין אינו מצוי בדיון בטריבונל בינלאומי אחר;

4. צירוף חתימות ופרטים מזהים של הגורמים המגישים את התלונה.

לאחר קבלת תלונה העומדת בתנאי הקדם מצד מדינה או אזרח, הוועדה תקיים בחינה של המקרה ובמסגרתה תבקש מידע מן מהמדינה המפרה על אודות המקרה. לאחר קבלת המידע או לאחר סיום הזמן שהוקצה לקבלת המידע מן המדינה המפרה, הוועדה תקבע אם יש צורך להמשיך לבחון האם התקיימה הפרה של זכויות אדם, או לסגור את התיק. בשלב זה תכלית הוועדה היא להחליט אם לבצע חקירה במקרה הנדון, ולאור ממצאי החקירה תקבע מה נדרש לשפר ותשאף להביא להסדר טרם הגשת המקרה לבית הדין.^[12] הפניית המקרה לבית הדין תתקיים במקרה בו לא מוצה ההסדר. הוועדה תשלח לבית הדין את הדו"ח המסכם שכתבה עם המלצות. במקרה בו הדו"ח לא התקבל בוועדה פה אחד, יוכלו מדינות המסתייגות מממצאיו להוסיף את הסתייגויותיהן לדו"ח.^[13]

בבית המשפט יושבים שבעה שופטים המגיעים מארצות חברות בארגון מדינות אמריקה. השופטים נבחרים על ידי המדינות החברות באמצעות הצבעה סודית. כל שופט נבחר באופן אישי לתקופה של שש שנים, ויכול לכהן על כס השיפוט במשך שתי תקופות בלבד. השופטים המועמדים למינוי, צריכים להיות בעלי ידע נרחב בזכויות אדם, ולהיות במעמד של שופט בערכאת בית המשפט העליון במדינת האם שלהם.^[14]

השופטים עצמם בוחרים את נשיא בית הדין ואת סגנו. שופטים המסיימים את כהונתם, ממשיכים לדון בתיקים פתוחים שבהם לקחו בהם חלק קודם לפרישתם.^[15]

הרכב השופטים בבית המשפט לשנים 2016–2017:

התיק הראשון בו עסק בית הדין היה ולסקז רודריגז נ' הונדורס,^[16] בו נדונה הטענה לפיה ולסקז רודריגז נלקח בשנת 1981 על ידי כוחות הביטחון של הונדורס, שחקרו אותו בעינויים בגין פשעים פוליטיים וגרמו להיעלמותו. הונדורס הכחישה את הדברים מכל וכל. עילות התביעה נגדה היו הפרות של סעיף 4 לאמנת זכויות האדם האמריקאית המגן על הזכות לחיים, סעיף 5 הדן בזכות ליחס הומאני וכולל את האיסור על עינויים, וסעיף 7 המעגן את ההגנה על הזכות לחירות. פסק הדין ניתן ביולי 1988, ובו דחה בית הדין את טענת הונדורס שלא מוצה הדין המקומי, ופסק פה אחד שהונדורס אחראית בכל העילות שיוחסו לה. הוא קבע שהמדינה נדרשת לחקור את מקרי ההיעלמות של אנשים, והטיל על הונדורס קנס של 375 אלף דולר שישולם למשפחתו של ולסקז רודריגז.^[16]

מקרה נוסף, בו נדון אחד מהמקרים הידועים לשמצה בהיסטוריית מדינת קולומביה, הוא המקרה שבו קבוצת הגרילה M-19 השתלטה על בית המשפט העליון במדינה. כוחות הביטחון השתמשו בכוח לא פרופורציונלי כדי לשחרר את המבנה וכתוצאה מכך נהרגו בני ערובה רבים. לאחר שהשתלטו כוחות הביטחון על המבנה, נלקחו בני ערובה משוחררים חפים מפשע לחקירה במתקני כליאה, עונו ולבסוף הוצאו להורג. חלק מההפרות בגינן הואשמה קולומביה היה בעילות של הפרת הזכות לחיים, הזכות לחירות, איסור על עינויים, והזכות להליך הוגן. בית הדין מצא את קולומביה אחראית בעילות שיוחסו לה, והנחה אותה לקיים חקירה יסודית, מקיפה ושיטתית על-מנת לבחון את שאירע בעניין. עוד נקבע שעליה לקיים חיפוש נרחב למציאת מקום בני הערובה המשוחררים שנעלמו, לספק טיפול רפואי, פסיכיאטרי או פסיכולוגי על פי בקשת הניצולים ולשלם על הטיפול בניצולים החיים מחוץ לקולומביה. כמו כן נקבע שעליה לפרסם ולהודות פומבית בפסק הדין, להכין סרט דוקומנטרי על המקרה ולשלם מעל 7 מיליון וחצי דולר כפיצויים והוצאות משפט לניצולים.^[17]

בעניין אחר, בשם גומז לונד נ' ברזיל, נדון המקרה של 70 חברים במפלגה הקומוניסטית בברזיל אשר בין השנים 1972–1975 נעצרו באופן שרירותי, עונו, והועלמו על ידי המשטר הצבאי ששלט בברזיל באותה העת. בית הדין קבע שהמדינה לא חקרה פלילית את המקרה כנדרש ושהחוק והתקנות הפנימיות מגבילים שלא כדין את זכות השיירים למידע. בית הדין הדגיש את הזכות לידיעת האמת, המעוגנת בסעיף 13 של האמנה האמריקאית לזכויות אדם, ובמיוחד כשהדבר נוגע להפרה חמורה של זכויות אדם. בית המשפט קבע שעל ברזיל לקיים חקירה פלילית בעניין, למצוא את הנעדרים, להעניק טיפול רפואי ופסיכולוגי לניצולים, לפרסם את ההחלטה ולקבל אחריות על המעשים באופן פומבי. בנוסף, על ברזיל להטמיע בכוחות הביטחון שלה תכנים העוסקים בזכויות אדם, להתאים את המשפט המקומי לאמנה האמריקאית לזכויות אדם, לפרסם את כל המידע שנוגע להפרת זכויות אדם על ידי השלטון הצבאי, ולזהות את כל הקורבנות שטרם זוהו, וכן לשלם מעל שני מיליון וחצי דולר למשפחות הנפגעים.^[18]

ביקורת מרכזית שנמתחה על בית הדין נגעה לכוחו המוגבל. נטען כי אמנם נדונו בו עניינים הנוגעים לכלל המדינות החברות בו, ואף הורשעו על ידו רבות מהמדינות שהכירו בסמכותו,^[19] אך היישום של החלטותיו במסגרת המדינות לוקה בחסר. כמו כן, נטען כי על בית הדין לפעול בממשק צמוד יותר לארגוני זכויות אדם, כי הם אלה שבכוחם להביא לשינוי מהותי בתוך המדינות.^[20]

ביקורת נוספת נבעה משינויים פרוצדורליים שנעשו בבית הדין. נטען שהשינויים הללו הובילו להפחתת ימי הדיון, וכתוצאה מכך נשמעו בפני בית הדין פחות עדויות, דבר שהוביל באופן ישיר לפגיעה בבירור העובדות. בנוסף, נטען שישנן מדינות המשתמשות בטקטיקה בבית הדין, לפיה הן נוטלות אחריות על מעשיהן, במטרה שתיפסק החקירה בעניינן ושבית הדין לא יפעיל את מלוא סמכויות החקירה שברשותו.^[21] בכך, נטען שישנה פגיעה בחקר האמת במקרים הללו, ולא נראה שבית הדין נוקט בצעדים שימנעו את התופעה.

• בית הדין האירופאי לזכויות אדם
• בית הדין האפריקאי לזכויות אדם
• בית הדין הפלילי הבינלאומי

מדיה וקבצים בנושא בית הדין האינטר-אמריקאי לזכויות אדם בוויקישיתוף

• אתר האינטרנט הרשמי של בית הדין האינטר-אמריקאי לזכויות אדם
• אתר ארגון מדינות אמריקה (באנגלית)
• אתר בית הדין האינטר-אמריקאי (באנגלית)
• מאגר פסקי דין של ביהמ"ש באוניברסיטת לויולה (באנגלית)
• האמנה האמריקאית לזכויות אדם (באנגלית)