בית הדין הפלילי הבין-לאומי

הקמת בית דין בין-לאומי לצורך העמדה לדין של מנהיגים פוליטיים שהואשמו בפשעים בין-לאומיים הוצעה לראשונה כחלק מוועידת השלום בפריז (במסגרת ועדת האחריויות) בשנת 1919 בעקבות מלחמת העולם הראשונה. הנושא נדון שוב בוועידה שהתקיימה בז'נבה בחסות חבר הלאומים בשנת 1937, שבדומה לוועידה הראשונה, קבעה כי יש לייסד בית משפט בין-לאומי קבוע כדי למנוע ולשפוט מעשי פשיעה בין-לאומיים. אמנת חבר הלאומים נחתמה בז'נבה על ידי 13 מדינות, אך אף מדינה לא אשררה אותה והיא מעולם לא נכנסה לתוקף.

לאחר מלחמת העולם השנייה הקימו בעלות הברית שני בתי דין אד הוק כדי להעמיד לדין את מנהיגי מדינות הציר שהואשמו בפשעי מלחמה. בית הדין הצבאי הבין-לאומי, שישב בנירנברג, העמיד לדין את מנהיגי גרמניה הנאצית, בעוד שבית הדין הבין-לאומי הצבאי למזרח הרחוק בטוקיו היה אחראי לשפיטת מנהיגי יפן. ב-1948 הכירה לראשונה העצרת הכללית של האו"ם בצורך בבית משפט בין-לאומי קבוע להתמודדות עם זוועות מלחמת העולם השנייה.^[2] לבקשת האספה הכללית גובשה ועדת המשפט הבין-לאומי (ILC) בשני חוקים בתחילת שנות החמישים, אך אלה נגנזו בגלל המלחמה הקרה, שמנעה הקמת בית משפט פלילי בין-לאומי.^[3]

בנג'מין פרנץ, חוקר פשעי המלחמה הנאציים לאחר מלחמת העולם השנייה, והתובע הראשי מטעם צבא ארצות הברית במשפט האיינזצגרופן, היה פעיל נמרץ למען חוק בין-לאומי ובית משפט פלילי בין-לאומי. עמדה זו הוא ביטא בספרו הראשון, שפורסם ב-1975 תחת הכותרת "הגדרת תוקפנות בין-לאומית: החיפוש אחר שלום עולמי" (Defining International Aggression: The Search for World Peace).^[4] תומך נוסף היה רוברט קורט ווצל, שערך בשיתוף ספר בשם "לקראת בית משפט פלילי בין-לאומי אפשרי" (Toward a Feasible International Criminal Court) ב-1970 וייסד את הקרן להקמת בית דין פלילי בין-לאומי ב-1971.

ביוני 1989, ראש ממשלת טרינידד וטובגו, רובינסון, הציע להקים בית משפט פלילי בין-לאומי קבוע כדי להתמודד עם סחר בלתי חוקי בסמים.^[5][6] בעקבות ההצעה, ביקשה מליאת העצרת הכללית מועדת המשפט הבין-לאומי פעם נוספת לנסח חוקה שתתווה כללי בסיס עבור בית משפט קבוע.^[7] בעוד הטיוטה מתגבשת, מועצת הביטחון של האו"ם הקימה שני בתי דין אד הוק בתחילת 1990. בית הדין הפלילי הבין-לאומי ליוגוסלביה לשעבר הוקם בשנת 1993 בתגובה לזוועות שבוצעו על ידי כוחות מזוינים במהלך מלחמות יוגוסלביה, ובית הדין הפלילי הבין-לאומי לרואנדה שהוקם בשנת 1994 בעקבות רצח העם ברואנדה. הקמת בתי דין אלה הדגישה אף יותר את הצורך בבית משפט פלילי בין-לאומי קבוע.^[8]

ב-1994 הציג ה-ILC את הצעתו לחוק עבור בית דין פלילי בין-לאומי בפני העצרת הכללית והמליץ על כינוס ועידה שתדון בניסוח חוקת בית המשפט.^[9] לבחינת סוגיות מפתח מהותיות בטיוטת החוק, הקימה האספה הכללית ועדה להקמת בית דין פלילי בין-לאומי, שנועדה פעמיים בשנת 1995. לאחר בחינת דו"ח הוועדה, הקימה האספה הכללית את הוועדה המכינה להקמת בית הדין הפלילי הבין-לאומי לכתיבת טיוטה מגובשת. בשנים 1996–1998 התקיימו שישה כנסים של הוועדה המכינה במטה האו"ם בניו יורק, שבמהלכם ארגונים לא ממשלתיים נתנו משוב והשתתפו בפגישות תחת ארגון הגג של הקואליציה לבית הדין הפלילי הבין-לאומי (CICC). בינואר 1998 התכנסו הלשכה ומרכזי הוועדה המכינה לאספה בזוטפן בהולנד, כדי לארגן מחדש ולאחד את טיוטות הכנסים השונים לטיוטה אחת שלמה.

לבסוף יזמה העצרת הכללית ביוני 1998 כנס ברומא, במטרה לגבש באופן סופי את חוקת בית המשפט. ב-17 ביולי 1998, חוקת רומא של בית הדין הפלילי הבין-לאומי התקבלה בהצבעה של 120 בעד, 7 מתנגדים, ו-21 מדינות נמנעות. שבע המדינות שהצביעו נגד החוקה היו סין, עיראק, ישראל, לוב, קטר, ארצות הברית ותימן.^[10] הצבעת הנגד של ישראל נבעה מהכללת "פעולה של העברת אוכלוסייה לשטח כבוש" ברשימת פשעי המלחמה, בחשש שהוא ישמש בסיס להאשמתה העתידית בעניין ההתנחלויות.^[11]

לאחר שהחוקה אושררה על ידי 60 מדינות, היא נכנסה לתוקף ב-1 ביולי 2002 ובית המשפט הפלילי הבין-לאומי הוקם רשמית.^[12] ההרכב הראשון של 18 שופטים נבחר על ידי מועצת המדינות החברות בפברואר 2003. הם הושבעו בבית המשפט הראשון של בית המשפט ב-11 במרץ 2003.^[13]

הפעלת סמכות השיפוט של בית הדין מותנית בכך הפשעים הם בסמכותו המהותית ושהם בוצעו בעת שחוקת בית הדין הייתה בתוקף לגבי המדינות הרלוונטיות. תנאי מקדמי לכך שבית הדין יפעיל את סמכותו הוא שהפשעים לכאורה בוצעו בשטח מדינה שהסכימה לקבל את סמכות בית הדין (על ידי הצטרפות לחוקה או אד הוק), או על ידי אזרח של מדינה שהסכימה לקבל את סמכות בית הדין (על ידי הצטרפות לחוקה או אד הוק), או שהעניין הופנה לבית הדין בהחלטה של מועצת הביטחון.

אמנת רומא קובעת ארבע קטגוריות שיפוט שלבית הדין יש את הסמכות לשיפוט לגביהן. אנשים יכולים לעמוד לדין רק על פשעים המפורטים בחוקה. בסעיף 5 בחוקה מופיעות ארבע קטגוריות של פשעים המפורטים בהמשך החוקה: רצח עם (סעיף 6), פשעים נגד האנושות (סעיף 7), פשעי מלחמה (סעיף 8) ופשע התוקפנות (סעיף 8 bis).^[14] בנוסף, סעיף 70 מגדיר "עבירות נגד מערכת החוק", המהווה קטגוריה חמישית של פשעים שעליהם אינדיבידואלים יכולים לעמוד לדין.

רצח עם

ערך מורחב – אמנה בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת עם

סעיף 6 מגדיר פשע רצח עם כפי שמופיע באמנה בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת עם. האמנה מגדירה חמישה מעשים הנעשים "מתוך כוונה להשמיד קבוצה לאומית, אתנית, גזעית או דתית או חלק ממנה":^[15]

1. הריגה חברי קבוצה;
2. גרימת נזק חמור, בגוף או בנפש, לחברי הקבוצה;
3. העמדת חברי הקבוצה, בכוונה תחילה, בתנאי-חיים שיש בהם כדי להביא לידי השמדתם הגופנית, כולה או מקצתה;
4. שימוש אמצעים שכוונתם למנוע את הילודה. מניעת המשכיות בכפייה;
5. העברת ילדי הקבוצה לקבוצה אחרת אחר בדרך כפייה.

פשעים נגד האנושות

ערך מורחב – פשע נגד האנושות

סעיף 7 לאמנת רומא, מגדיר פשעים נגד האנושות כמעשים "שבוצעו במסגרת התקפה נרחבת או שיטתית המכוונת נגד כל אוכלוסייה אזרחית".^[16] הסעיף מפרט 11 פשעים בודדים:^[17]

1. רצח.
2. השמדה.
3. שעבוד.
4. הגלייה או העברה כפויה של אוכלוסייה.
5. כליאה או שלילה חמורה אחרת של חירות פיזית בניגוד לכללי היסוד של המשפט הבין-לאומי.
6. עינויים.
7. אונס, שעבוד מיני, זנות כפויה, היריון כפוי, סירוס או עיקור בכפייה, או כל צורה אחרת של אלימות מינית בעלת חומרה דומה.
8. רדיפת קבוצה או קולקטיב מסוים/ת המבוססת על שיוך פוליטי, גזעי, לאומי, אתני, תרבותי, דתי, מגדרי בהתאם להגדרת מונח זה בפסקה(3) של סעיף זה, או על בסיס אחר אשר הוכר באופן אוניברסלי כאסור על פי המשפט הבין-לאומי, כאשר הרדיפה מבוצעת בקשר לאחד המעשים המנויים בפסקה זו או לאחד הפשעים בתחום סמכות השיפוט של בית המשפט.
9. העלמה כפויה של אנשים.
10. פשע האפרטהייד.
11. מעשים אחרים בלתי אנושיים בעלי אופי דומה המכוונים לגרום לסבל רב, או לחבלה חמורה לגוף או לבריאות נפשית, פסיכולוגית או פיזית.

פשעים נגד האנושות יכולים להתבצע לא רק בזמן מאבק מזוין. למשל, פגיעה משטר רודני באזרחים. ב-2011 נערכו הפגנות במספר ערים בלוב של מתנגדי השלטון. סייף אל־אסלאם קדאפי, שהיה אז ראש ממשלה בפועל, הורה לפעיל כח קטלני נגד המפגנים. חלקם נרצחו, נכלאו ונפצעו.^[18] הוא הואשם על ידי בית הדין בפשעים נגד האנושות מסוג רצח ורדיפה.^[19]

פשעי מלחמה

ערך מורחב – פשע מלחמה

סעיף 8 מגדיר פשע מלחמה וכולל מספר קטגוריות לפי הישויות הנלחמות וחומרת העבירה. הלחימה מובחנת בין מדינות, בין גופים לא-מדינתיים, כגון קבוצות מורדים, או בין מדינה לגופים לא-מדינתיים. בסך הכל ישנם 74 פשעי מלחמה הרשומים בסעיף 8. חומרת העבירה נעה בין חמורה לרצינית. הפרה חמורה של אמנת ז'נבה, למשל, חטיפת בני ערובה והרג מכוון של אזרחים. הפרה רצינית של דיני מלחמה הנוגעים לסכסוכים בין-לאומיים, כדוגמת שימוש בנשק הגורם סבל יותר לאנשים, התקפה על אוכלוסייה אזרחית, או גירוש אוכלוסייה אזרחית משטח כבוש. הפרות רציניות של דיני מלחמה כוללות פגיעה באנשים שלא לוקחים חלק פעיל במאמץ המלחמתי ובלוחמים שנפצעו או נכנעו. הפרות רציניות אחרות של המשפט בין-לאומי בסכסוכים שאינם בין-לאומיים, למשל גיוס נערים מחת לגיל 15 להילחם.^[20] פשעי המלחמה מחולקים לארבע קבוצות: שתי הקבוצות הראשונות בלחימה בין-לאומי והשתיים הנוספות בעימות שאינו בין-לאומי.^[19]

בקבוצה הראשונה נכללות הפרות חמורות של אמנות ז'נבה:^[21]

1. הרג מכוון
2. עינויים
3. יחס לא אנושי כולל ניסויים ביולוגיים
4. גרימת סבל בכוונה או פגיעה חמורה בגוף או בבריאות
5. הרס וביזה נרחבת של רכוש
6. כפייה על שבויי מלחמה ואחרים לשרת בכוחות של מעצמה עוינת
7. שלילה בכוונה תחילה של זכויוית משפט הוגן מאסירי מלחמה ואחרים
8. גירוש, הגליה או כליאה בלתי חוקית
9. לקיחת בני ערובה

בקבוצה השנייה נכללות הפרת חמורות המבוססות על המשפט המנהגי בסכסוך מזוין בין-לאומי, במסגרות הקיימות של המשפט הבין-לאומי:

1. התקפה מכוונת נגד אוכלוסייה אזרחית או נגד אזרחים בודדים שאינם לוקחים חלק בלחימה
2. תקיפה מכוונת נגד מטרות אזרחיות
3. תקיפה מכוונת נגד בני אדם, מבנים או ציוד של המעורבים בסיוע הומניטרי או שמירת שלום
4. תקיפה מכוונת שתגרום ביודעין לפגיעה בגוף או בנפש, או לנזק ליעדים אזרחיים, או לנזק נרחב, ארוך טווח וחמור לסביבה הטבעית
5. תקיפה או הפצצה של ערים, כפרים או מבני מגורים שאינם מוגנים ואינם יעד צבאי
6. הריגה או פציעה של לוחם שנכנע
7. שימוש לא נאות בדגל שביתת נשק, או בסמלים ובמדים הצבאיים של האויב או של האומות המאוחדות
8. העברת אוכלוסייה אזרחית על ידי הכוח השולט לתוך שטח בשליטתו או הגליה לשטח כבוש
9. תקיפה מכוונת של מבני דת, חינוך, אמנות, דת ורפואה
10. שימוש בבני אדם בצד היריב בניסויים רפואיים או מדעיים
11. הריגה או פציעה חמורה של אנשים השייכים לצבא או מדינת היריב
12. הצהרה שלא יינתנו מגורים
13. השמדה או לקיחה של רכוש האויב אלא אם כן הוא נדרש באופן חיוני לצורכי מלחמה
14. הודעה כי אזרחים ממדינת האויב לא יוכלו לקבל הגנה משפטית
15. חיוב אזרחים ממדינת אויב לקחת חלק בפעולות מלחמה נגד ארצם
16. ביזה
17. שימוש ברעלים
18. שימוש בגזים רעילים ומחניקים
19. שימוש בקליעים מתפשטים
20. שימוש בכלי מלחמה שמטבעם גורמים פציעה עודפת או סבל מיותר
21. ביצוע מעשי זוועה, בעיקר יחס משפיל ומבזה
22. אינוס, עבדות מינית, זנות כפויה והיריון כפוי
23. שימוש באנשים כמגן אנושי מפני פעילות צבאית
24. תקיפה מכוונת נגד מבנים, חומרים, יחידות ואמצעי תובלה רפואיים, וכוח אדם המשתמש בסמלים של אמנות ז'נבה
25. הרעבת אזרחים כשיטת לחימה
26. גיוס צעירים מתחת לגיל 15 ללחימה

הקבוצה השלישית של פשעים מתייחסת למקרים של לחימה בין גופים לא-מדינתיים. היא כוללות הפרות חמורות של כל אחת מהפעולות הבאות שבוצעו נגד אנשים שאינם לוקחים חלק פעיל בפעולות לחימה, לרבות חברי כוחות מזוינים שהניחו את נשקם, פצועים, עצורים או מי שאינו לוחם מכל סיבה אחרת:^[21]

1. אלימות קשה, רצח, עינויים, יחסי אכזרי והטלת מום
2. פגיעה חמורה בכבוד האדם, בפרט יחס משפיל ומביש
3. לקיחת בני ערובה
4. מתן גזר דין וביצוע הוצאות להורג

קבוצה רביעית כוללת הפרות חמורות אחרות של חוקים ומנהגים החלים בסכסוכים מזוינים שאינם בעלי אופי בין-לאומי. ישנה חפיפה חלקית עם קבוצה שתיים. רשימת הפשעים שבקבוצה זו התעדכנה במהלך השנים ונוספו לה עבירות הנוגעות לשימוש בכלי נשק, וכן עבירה של הרעבה מכוונת של אזרחים כשיטת לחימה שלפני כן התייחסה רק לעימות בין-לאומי:^[21][19]

1. התקפה מכוונת נגד אוכלוסייה אזרחית או נגד אזרחים בודדים שאינם לוקחים חלק בלחימה
2. תקיפה מכוונת של מבנים רפואיים, מערכות תחבורה ומבנים ייחודים על פי אמנת ז'נבה
3. תקיפה מכוונת של מי שעוסק בסיוע הומניטרי או שמירת שלום
4. תקיפה מכוונת של מבני דת, חינוך, אמנות, דת ורפואה
5. בזיזת רכוש לאחר כיבוש ישוב
6. אינוס, עבדות מינית, זנות כפויה והיריון כפוי
7. גיוס צעירם מתחת לגיל 15 ללחימה
8. הוראה על עקירת האוכלוסייה האזרחית שלא מסיבות של שמירת ביטחון האזרחים
9. פגיעה או הריגה של בוגדים
10. הצהרה שלא יינתנו מגורים
11. הטלת מום או ניסויים רפואיים כפויים בבני אדם
12. פגיעה מכוונת ברכוש

פשע התוקפנות

ערך מורחב – פשע נגד השלום

פשעי תוקפנות או פשע נגד שלום הוא תכנון, ייזום או ביצוע של מעשה תוקפנות רחב היקף וחמור תוך שימוש בכוח צבאי של מדינה ריבונית. הגדרתו והיקפו של הפשע שנויים במחלוקת. אמנת רומא מכילה רשימה של מעשי תוקפנות העלולים להוליד אחריות פלילית אינדיבידואלית, הכוללים פלישה, כיבוש צבאי, סיפוח באמצעות שימוש בכוח, הפצצות, ומצור ימי. מעשה התוקפנות מהווה, מעצם טבעו, חומרתו או היקפו, הפרה ברורה של מגילת האו״ם. פשעי תוקפנות הם, בדרך כלל, פשעים היכולים להתבצע רק על ידי בעלי הכוח המעצבים את המדיניות, ולא על ידי אלה המבצעים אותה.

הגדרת פשע תוקפנות לא נכללה באמנת רומא במקור בשל חילוקי דעות בין המדינות בנוגע לנוסח. הגדרת פשע תוקפנת נדונה במשך שבע שנים, בין השנים 2003 ל-2010, והנוסח הוסכם בוועידה שנערכה בקמפלה, אוגנדה ביוני 2010. התיקון שמכליל את הגדרת פשע התוקפנות באמנה נכנס לתוקף ב־17 ביולי 2018.^[19] פשע התוקפנות מחייב רק את המדינות שאישרו את התיקון לאמנה הכולל פשע זה. נכון לספטמבר 2022, 43 מדינות אשררו את התיקון.^[19]

בהתאם לסעיף 15 של אמנת רומא, כל אדם, קבוצה או ארגון יכולים לשלוח מידע על פשעים לכאורה או פשעים פוטנציאליים למשרד התובע (OTP) של בין הדין. לאחר בחינת התלונה, משרד התובע בודק האם היא בסמכות השיפוט של בית הדין. בשלב הבא, נבדק האם יש מספיק ראיות, חומרת הפשעים ואת אינטרס הצדק. במידה ונפתחת חקירה, התובע חייב לאסוף ולחשוף ראיות מפלילות ומזכות כאחד.

בישיבת קדם-משפט, השופטים בוחנים אם הראיות שנאספו מספקות על מנת להוציא צו מעצר ולנהל משפט. במידה ויוצא צו מעצר, החשוד מובא להאג, מקום שמשכנו של בית הדין. במשפט, שופטי בית הדין שומעים את הראיות מהתובע, ההגנה ועורכי הדין של הקורבנות ואז פוסקים. במידה והחשוד נמצא אשם, הקבע גזר הדין והחלטה על פיצוי הקורבנות.^[22]

• כרים קאן 2021 – עד היום
• פאטו בנסודה 2012 –^[23]2021
• לואיס מורנו אוקמפו 2003 –^[24]2012

בית המשפט הוציא את צווי המעצר הראשונים שלו ב-8 ביולי 2005,^[25] והדיונים הראשונים התקיימו בשנת 2006.^[26]

להלן חלק מהחקירות הבולטות שנעשו על ידי בית הדין.

חקירת בית הדין הפלילי הבין-לאומי ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו

חקירת בית הדין בקונגו עסקו בפשעים שתבצעו במלחמת קונגו השנייה ואחריה, הסכסוך באיטורי והסכסוך בקיוו (אנ'). המלחמה החלה ב-1998 ולמרות הסכם שלום בין הלוחמים ב-2003, הסכסוך נמשך בחלקים המזרחיים של קונגו במשך מספר שנים.^[27] באפריל 2004 פנתה ממשלת קונגו לבית הדין, וביוני 2004, התובע לואיס מורנו אוקמפו פתח רשמית בחקירה. צווי מעצר הוצאו לשישה מפקדים.

• תומאס לובנגה דיילו (אנ') מנהיג המורדים הקונגואי, מהרפובליקה הדמוקרטית של קונגו הואשם והורשע בביצוע פשע מלחמה של שימוש צבאי בילדים ובנערים.^[28] הוא נדון ל-14 שנות מאסר.
• בוסקו נטגנדה (אנ'), מנהיג מורדים מקונגו. הוא פיקד על הזרוע הצבאית של מיליציית "איחוד הקונגולזים הפטריוטים". רוב חברי המיליציה היו משבט המה. הם רצחו בבני הלנדו במזרח קונגו, ונלחמו איתם על השליטה באזור איטורי שעשיר במינרליים.^[29] הוא הואשם והורשע ב–18 סעיפים של פשעים נגד האנושות ופשעי מלחמה. הכוללים בין היתר, רצח, אינוס, עבדות מינית. גיוס נערים מתחת לגיל 15. נדון ל-30 שנות מאסר.^[30]
• ז'רמן קטנגה היה מפקד בחזית ההתנגדות הפטריוטית של איתורי. ב-2003 הוביל מתקפה בכפר בפרובינציית איטורי בקונגו שבמהלכה נהרגו לפחות 200 אזרחים, ניצולי המתקפה נכלאו בחדר מלא בגופות, ונשים ונערות שועבדו מינית.^[31] הוא הואשם בפשעים נגד האנשות ופשעי מלחמה.^[32] נדון ל-12 שנות מאסר.
• מתיו נגודג'ולו צ'וי (Mathieu Ngudjolo Chui) היה קונול בצבא קונגו ולפני כן מפקד בכיר בחזית הלאומית והאינטגרציונית ובבחזית ההתנגדות הפטריוטית של איתורי. ב-2003 נגודג'ולו הורה על תקיפה בכפר בוגורו שבקונגו. במתקפה נהרגו 200 בני אדם. על פי דיווחים, הקורבנות נשרפו חיים, נשים נאנסו ונלקחו כשפחות מין, ותינוקות הוטחו על קירות.^[33] הוא הואשם בפשעים נגד האנשות ופשעי מלחמה. נגודג'ולו נעצר בתחילת 2008 ובדצמבר 2012 הוא זוכה מהאשמות בפשעי מלחמה על ידי הרכב של שלושה שופטים בראשותו של ברונו קוט בטענה שהתביעה לא הוכיחה מעבר לספק סביר שהוא אחראי לפשעים שבוצעו.^[34]
• Callixte Mbarushimana בן שבט ההוטו ברואנדה שנחשד שהשתתף ברצח העם ברואנדה ב-1994. בספטמבר 2010, הוא הועמד לדין על פשעים נגד האנושות ופשעי מלחמה וכשנה לאחר מכן שוחרר משום שבית הדין לא מצא מספיק ראיות להעמידו לדין.^[35]
• סילבסטר מודקמורה (Sylvestre Mudacumura) היה מפקד הכוחות הדמוקרטיים לשחרור רואנדה מאז הקמתה. מודקמורה היה סגן מפקד המשמר הנשיאותי של הכוחות המזוינים של רואנדה במהלך רצח העם ברואנדה ב-1994. מודקמורה היה מבוקש על ידי בית הדין הפלילי הבין-לאומי מאז 2012 בגין פשעי מלחמה ובהם רצח, הטלת מום, יחס אכזרי, אונס, עינויים, הרס רכוש, ביזה והתקפות מכוונות על אזרחים – פשעים שבוצעו, לפי הנטען, במזרח קונגו בין השנים 2009–2010. בספטמבר 2019, צבא קונגו הכריז כי כוחותיו הרגו את סילבסטר מודקמורה וכמה מפקודיו.^[36]

חקירת בית הדין הפלילי הבין-לאומי באוגנדה

חקירת בית הדין באוגנדה היא חקירת פשעים שבוצעו על ידי צבא ההתנגדות של האל בעת התקוממות שהתרחשה בצפון אוגנדה ובאזורים שכנים מאז 1987.^[37] מפקדי צבא ההתנגדות מואשמים במעשי טבח, חטיפת אזרחים, שימוש בילדים כחיילים, שעבוד מיני, עינויים וביזה.^[38] ממשלת אוגנדה פנתה לבית הדין בשנת 2003, וב-2005 הוצאו צווי מעצר המעצר נגדי מפקדי צבא ההתנגדות.

• ג'וזף קוני מנהיג "צבא ההתנגדות של האל", ארגון גרילה שניסה לכונן באוגנדה משטר תיאוקרטי המבוסס על עשרת הדיברות. על פי מקורות שונים, קוני הורה על חטיפתם של עשרות אלפי ילדים וילדות מבתיהם, והפיכתם לחיילים או לשפחות מין בארגונו. בשנת 2005 הוציא בית הדין הבין-לאומי צו מעצר נגד קוני בגין ביצוע, לכאורה, של פשעי מלחמה ובפשעים נגד האנושות, אך הוא עדיין לא נתפס.^[39]
• אוקוט אודהיאמבו (Okot Odhiambo) היה מפקד בכיר בצבא ההתנגדות של האל באוגנדה. הוא נחשד כי תכנן הרג של כ-300 אזרחים במהלך מתקפה בפברואר 2004 על מחנה העקורים ברלוניו בצפון אוגנדה. המתקפה נחשבת אחד ממעשי הטבח הגדולים ביותר בהיסטוריה האכזרית של צבא התנגדות האל. ב-2005 הוציא בין הדין צו מעצר על שמו בגין, לכאורה, פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות, אולם לא נעצר. הוא נהרג באוקטובר 2013.^[40][41]
• ראסקה לוקווייה (Raska Lukwiya) נחשב לשלישי בהיררכיה בצבא ההתנגדות של האל. הואשם ביחד עם מנהיגים אחרים של צבא ההתנגדות בפשעים נגד האנושות. ביוני 2005 הוצא נגדו צו מעצר מבית הדין. באוגוסט 2006 הוא נהרג בקרב עם כוח ההגנה העממי של אוגנדה (Uganda People's Defence Force).^[42]
• וינסנט אוטי (Vincent Otti) שימש כסגנו של ג'וזף קוני בצבא. ביולי 2005 הוציא בין הדין צו מעצר על שמו. הוא הואשם ב-21 סעיפים של פשעי מלחמה ו-11 סעיפים של פשעים נגד האנושות.^[43] בנובמבר 2007 דווח כי קוני הוציא להורג את אוטי.^[44]
• דומיניק אונגוון (Dominic Ongwen) היה מפקד בצבא ההתנגדות של האל וגויס כילד להילחם. אונגוון נחטף על ידי הצבא בגיל עשר והוכשר כחייל. הוא נחשב לחייל נאמן והתקדם בארגון. בגיל 18 קיבל דרגת מייג'ור וכעשור לאחר מכן קודם לבריגדיר. בתחילת שנות האלפיים פיקד, על פי החשד, על קרבות בצפון אוגנדה, שבהם נרצחו ונחטפו אלפי בני אדם.^[45] ביולי 2005 הוציא בית הדין צו מעצר על שמו. הוא הואשם בפשעים נגד האנושות ופשעי מלחמה ובהם אונס, רצח וחטיפת ילדים.^[46] בינואר 2015 אונגוון הסגיר את עצמו לבית הדין.^[45] הוא הועמד לדין ונשפט ל-25 שנות מאסר.^[47]

חקירת בית הדין הפלילי הבין-לאומי ברפובליקה המרכז-אפריקאית

חקירת בית הדין הפלילי הבין-לאומי ברפובליקה המרכז-אפריקאית היא חקירת פשעים שבוצעו על ידי חייליו של סגן נשיא הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו לשעבר, ז'אן-פייר במבה (אנ'). הוא אחת מהדמויות הפוליטיות הבכירות ביותר שהועמדה לדין בבית המשפט.^[48] הוא וחמישה מפקדים הואשמו בפשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות.

באוקטובר 2002, שלח במבה את חייליו לרפובליקה המרכז אפריקנית, בעקבות בקשת הנשיא, פוסטן-ארקאנז' טואדרה, לסיע בדיכוי מרד שהוביל מפקד הצבא לשעבר, פרנסואה בוזיזה. בדיכוי המרד, ביצעו אנשיו רצח המוני, אונס וביזה.^[49] בסופו של דבר נכשל במבה בניסיונות דיכוי המרד וטואדרה הודח מתפקידו.^[48] בשנת 2008, הוא נעצר בבלגיה והוסגר לבית הדין הפלילי. ב-2016, הוא הורשע בפשעים נגד האנושות ופשעי מלחמה וכן בניסיון לשחד עד במשפט.^[50]

פסקי הדין נחשבו לנקודת ציון משפטית, מכיוון שזו הייתה הפעם הראשונה שבית הדין הפלילי הבין-לאומי הרשיע נאשם באונס או "מטיל אחריות על מעשי חייליו". הוא נידון ל-18 שנות מאסר. במבה ערעור על גזר הדין ופסקי הדין. בערעור הוא טען כי לא הייתה לו יכולת לשלוט ב-1,500 החיילים וכי אין תיעוד המראה שהוא הורה לחייליו כיצד לנהוג. בדעת רוב שנתמכה על ידי שלושה מתוך חמשת השופטים, לשכת הערעורים של בית הדין קיבל את טענתו של במבה.^[49] שאר הנאשמים במשפט ריצו עונשים קצרים ושילמו קנסות.^[51]

חקירת בית הדין הפלילי הבין-לאומי בדרפור

חקירת בית הדין הפלילי הבין-לאומי בדרפור היא חקירת פשעים שבוצעו במהלך רצח העם בדרפור. החקירה נפתחה לבקשת מועצת הביטחון של האו"ם ב-2005.^[52] נכון ליוני 2019, חמישה חשודים נטרם נתפסו והועמדו למשפט: אחמד הארון (Ahmed Haroun), עלי קושייב (אנ'), עומר אל-בשיר, עבדאללה בנדה ועבד אל רחים מוחמד חוסיין.

הארון מואשם ב-20 פשעים נגד האנושות ו-22 פשעי מלחמה ובהם רצח, עינויים, פגיעה באוכלוסייה אזרחית ואונס. מעבר לכך, הוא מואשם על תפקידו בגיוס, מימון וחימוש מיליציית הג'נג'וויד.^[53] המיליציה תקפה אזרחים ובזזה ערים וכפרים במהלך התקפות.^[54]

אל-באשיר מאושם בחמישה פשעים נגד האנושות ושני פשעי מלחמה ובניהם ביזה, העברה בכוח של אוכלוסייה, פגיעה באוכלוסייה אזרחית ורצח.^[55]

עלי קושייב מאושם ב-31 פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות כמנהיג, לשעבר, של הג'נג'וויד.^[56] בפברואר 2007 הוצא נגדו צו מעצר וביוני 2020 הוא הסגיר את עצמו לבית המשפט.^[57] משפטו של עלי קושייב החל באפריל 2022.^[56]

באמצע אפריל 2019, הארון, אל-בשיר וחוסיין נכלאו בסודן בעת תפיסת המשטר על ידי צבא סודאן.^[58] בתחילת נובמבר 2019, כוחות החופש והשינוי, (קואליציה של ארגונים ומיליציות שהובילו את הפיכה בסודן, FFC) וראש ממשלת סודאן עבדאללה חמדוכ הצהירו כי אל-בשיר יועבר לבין הדין הפלילי.^[59] אולם, נכון לאפריל 2023, ממשלת סודאן טרם העבירה את אל-בשיר לידי בית הדין ולא ברור האם הוא נמצא במעצר.^[60] הארון ברח מהכלא בסודאן.^[61]

חקירת בית הדין הפלילי הבין-לאומי בקניה

חקירת בית הדין הפלילי הבין-לאומי בקניה היא חקירת פשעים שבוצעו במהלך המשבר בקנייה בין השנים 2007–2008. בדצמבר 2007, פרץ משבר פוליטי, כלכלי והומניטרי אלים בקניה לאחר שהנשיא לשעבר, מוואי קיבאקי, הוכרז כמנצח בבחירות לנשיאות שנערכו ב-27 בדצמבר 2007. תומכי יריבו המרכזי של קיבאקי היה ריילה אודינגה ממפלגת התנועה הדמוקרטית הכתומה, טען שנערכה, לכאורה, מניפולציה אלקטורלית. עמדה זו זכתה לאישור נרחב על ידי משקיפים בין-לאומיים, אך הם טענו ששתי המפלגות בבחירות ערכו מניפולציות.^[62] ועדת הבחירות של קניה הכריזה רשמית כי הנשיא המכהן מוואי קיבאקי נבחר מחדש אולם תומכיו של מועמד האופוזיציה ריילה אודינגה האשימו את הממשלה בהונאת בחירות ודחו את התוצאות.^[63] הפגנות ומהומות התרחשו שהתפתחו ללחימה – בעיקר לאורך קווים שבטיים^[64] – הובילו לפי הערכות לכ-1,200 הרוגים ולמעלה מ-500,000 בני אדם שהפכו לעקורים פנימיים.^[65]

ב-31 במרץ 2010, רוב שופטי בית הדין הפלילי הבין-לאומי בקדם משפט, אישרו את בקשת התובע של ICC לפתוח בחקירה על הפשעים נגד האנושות שבוצעו בעקבות משבר הבחירות ב-2007. זוהי הפעם הראשונה שנפתחת חקירה שתובע יזם.^[66]

שישה בכירים בממשל בקנייה הואשמו בפשעים נגד האנושות, כולם בכירים בממשל הקנייתי. ביניהם נשיא קניה, שרים ואנשי צבא. ב-15 בדצמבר 2010 נפתחו נגדו אוהורו קניאטה, וויליאם רוטו ובכירים נוספים כחשודים בפשעים נגד האנושות משום שתכננו, עודדו ומימנו את האלימות באזורי נאיוואשה ונאוקורו אחרי הבחירות לנשיאות ב-2007. בשנת 2012.^[67][68] בעקבות זאת, הוא התפטר מתפקידיו המיניסטריאליים פרט מתפקיד סגן ראש הממשלה.^[69] ב-5 בדצמבר 2014 הודיע בית הדין הבינלאומי כי ביטל את כתב האישום נגד קניאטה.^[70] התובעת פאטו בנסודה הסבירה כי אין בידיה מספיק ראיות כדי להוכיח מעבר לכל ספק סביר את אחריותו הפלילית של קניאטה. התובעת ציינה, אינה מוציאה מן הכלל פתיחת המשפט מחדש אם תימצאנה עילות חדשות לאשמה נגדו. בית הדין הבין-לאומי הוקיע "שורה של מכשולים ניכרים" שהועלו בפני החקירה, במיוחד יוזמות רחבות מתוזמרות שהפעילו הטרדות, הפחדות ואיומים על העדים. כמו כן, ממשלת קניה לא העבירה לידי בית הדין ראיות (הכוללות תדפיסי חשבונות בנק והקלטות של שיחות טלפון) ועל כן שיבשה את החקירה.^[71]

ויליאם רוטו שכיהן כסגן הנשיא, הואשם כי לקח חלק בתכנון וארגון פשעים נגד תומכי מפלגת האחדות הלאומית וביניהם מתקפה של המון חמוש על מאמינים שברחו לכנסייה בכפר קימבה. הכנסייה הועלתה באש וחלק מהמאמינים מתו.^[68] רוטו טען שהשריפה קרתה "בטעות".^[72] באפריל 2016, בית הדין הודיע על ביטול כתב האישום בעקבות "שכיחות מטרידה של התערבות [בעדויות] העדים והתערבות פוליטית בלתי נסבלת".^[73]

חקירת בית הדין הפלילי הבין-לאומי בלוב

ערך מורחב – חקירת בית המשפט הבין-לאומי הפלילי בעניין לוב

הסכסוך בלוב, כחלק מהאביב הערבי, היווה קרקע פורייה לשיתופי פעולה בין-לאומיים מצד תומכי קדאפי ומתנגדיו כאחד. פעולות רבות בוצעו במסגרת זו בכלל ומשפטיות-דיפלומטיות בפרט. במאי 2011 הגיש תובע בית הדין בקשה לערכאת קדם-משפט להוצאת צווי מעצר לנשיא לוב מועמר קדאפי, לבנו סייף אל-אסלאם ולראש המודיעין הלובי בשל פשעי מלחמה, פשעים נגד האנושות והשמדת עם שבוצעו לאחר 15 פברואר 2011.^[74] הצווים הוצאו זמן קצר לאחר מכן.^[75] צווי המעצר הוצאו בחשד לתכנון התקפות לא חוקיות, פיקד עליהן והשתתפו בביצוען. התקפות נרצחו ונפצעו אזרחים לא חמושים.^[74] חרף ההאשמות הכבדות כנגד קדאפי החליט בית הדין לסגור את התיק נגדו לאחר שנרצח בידי כוחות המורדים בעיר סירת.

דווח כי המהירות שבה בקשת הצווים נעשתה משקפת את המטרה העיקרית והיא לייצר דה-לגיטימציה להתקפותיו של הנשיא הלובי על אוכלוסייה אזרחית שמתקוממת נגדו, ולמשוך עריקים מהממשלה והצבא לכוחות האופוזיציה^[76] ואף לשיתוף פעולה עם הגורמים הבין-לאומיים. הצווים התקבלו בשבחים ושיתוף פעולה באכיפתם הובטח כמעט על ידי כל מדינות המערב^[77] וחלק ממדינות אפריקה. האכיפה המדוברת עתידה הייתה להתבטא בסנקציות כלכליות, ניתוק קשרים דיפלומטיים עם ההנהגה בראשות קדאפי, שיתוף פעולה מודיעיני ותמיכה צבאית וכלכלית באופוזיציה. האיחוד האפריקאי, לעומת זאת, כינה את פעולת בית הדין הפלילי "מפלה", וקרא לחבריו להתעלם מהצווים. לאחר מכן עתר האיחוד האפריקאי למועצת הביטחון כדי להשהות את החקירה של בית הדין הפלילי.^[78]

חקירת בית הדין הפלילי הבין-לאומי בחוף השנהב

ערך מורחב – מלחמת האזרחים השנייה בחוף השנהב

מלחמת האזרחים השנייה בחוף השנהב התרחשה בין התאריכים ב-28 בנובמבר 2010 ל-11 באפריל 2011. הלחימה הסלימה בחודש מרץ 2011, זאת בעקבות החרפת המשבר הפוליטי במדינה. בעקבות המשבר הפוליטי טענו שני נשיאים שונים לנשיאות המדינה: אלאסן ואטארה, שהוכר על ידי הקהילה הבינלאומית, ולורן גבאגבו שעמד בראש המדינה. במהלך המלחמה נהרגו כ-3,000 אנשים וארגונים בין-לאומיים דיווחו על הפרות זכויות אדם בהיקפים נרחבים.

במספר ערים, בעיקר במערב המדינה, אזרחים הותקפו והתבצע הרג מכוון. בדואקואה, נערך טבח ומעל ל-1,000 איש נהרגו.^[79] המקרה נחקר בידי האו"ם ונמצא שכוחות שני הצדדים היו מעורבים בהרג.^[80] ארגוני סיוע ובניהם הצלב האדום דיווחו על מאות הרוגים ועל האכזריות הרבה של ההרג, כולל דיווחים על מציאת גופות ועל שריפת אנשים בחיים.^[81] עשרות גופות נמצאו גם בערים סמוכות – בלולקין (Blolequin) וגיגלו (Guiglo), הנמצאות במערב המדינה, סמוך לגבול עם ליבריה.^[79] מקרי הרג רבים נוספים היו במדינה, ורבבות אנשים ברחו מהאזור. מעבר לכך, מעל 100,000 איש ברחו לליבריה, גאנה ומדינות נוספות.^[82] בנוסף לנהירת הפליטים מחוף השנהב למדינות הסמוכות, היו עשרות אלפי עקורים במחנות בחוף השנהב עצמה, בעיקר בחלקה המערבי. במחנה סמוך לדואקואה, למשל, היו כ-28,000 איש.^[83] מחנה הוצת ביולי 2012.^[84]

באוקטובר 2011 פתח בית הדין פתח בחקירה אודות מעשי אלימות שבוצעו במהלך מלחמת האזרחים ובהמשך הוציא בית הדין צו מעצר נגד גבאגבו, שמאשים אותו באחריות לסדרה של פשעים נגד האנושות שלכאורה ביצע בין דצמבר 2010 לאפריל 2011. בין הפשעים בהם הואשם גבאגבו: רצח חפים מפשע, רדיפה, מעשי אונס וסוגים נוספים של אלימות מינית. הוא נלקח במטוס לבית הדין הבין-לאומי בהאג ב-29 בנובמבר 2011.^[85]

משפטו של לורן גבאגבו בבית הדין הבין-לאומי בהאג נפתח ב-28 בינואר 2016, לאחר מספר ערעורים וניסיונות לדחייה או ביטול של המשפט. כבר בתחילת התהליך הכחיש גבאגבו את כל המיוחס לו. כדי לסכל ניסיונות בריחה של גבאגבו, הורה בית הדין כי הוא יישאר במעצר לכל אורך המשפט.^[86] במרץ 2015 נידונה סימון, אשתו של לורן, ל-20 שנות מאסר על חלקה באלימות.^[87] בינואר 2019 זיכו שופטי בית הדין את גבאגבו והורו על שחרורו המיידי.

חקירת בית הדין הפלילי הבין-לאומי במאלי

חקירת בית הדין הפלילי הבין-לאומי במאלי היא חקירת פשעים שבוצעו במהלך מלחמת האזרחים במאלי. המלחמה בין צפון לדרום מאלי החלה בינואר 2012. התנועה הלאומית לשחרור אזוואד (MNLA) (אנ') מרדה בשלטון המרכזי במטרה לקבל עצמאות לאזור הצפוני של המדינה, המכונה אזוואד, אזור מושבם של טוארג. באפריל 20212 MNLA הכריזה באופן חד-צדדי על הקמת מדינה לאחר שמרד הוביל לסילוק צבא מאלי מהמדינה.^[88]

במרץ 2012 נשיא מאלי, אמדו טומני טורה, הודח כחודש לפני הבחירות נשיאותיות על ידי קבוצה שכינתה את עצמה הוועדה הלאומית להשבת הדמוקרטיה והמדינה, תפסה את השלטון.^[89] כתוצאה מחוסר היציבות בעקבות ההפיכה, שלוש הערים הגדולות בצפון מאלי, קידל (אנ'), גאו וטימבוקטו נכבשו על ידי המורדים.^[90]

בדצמבר 2012 טענו כי ארגוני זכויות אדם שלאחר כיבוש ערים גאו וטימבוקטו על ידי התנועה הלאומית לשחרור אזוואד, נערך אונס שיטתי של נשים, גוייסו ילדים חיילים לאנצאר א-דין והוצאו להורג ללא משפט של 153 חיילים מצבא מאלי.^[91] Human Rights Watch דיווח שכמה מאות ילדים גויסו כחיילים לתנועה לאחדות וג'יהאד במערב אפריקה ולאל-קאעדה במגרב האסלאמי.^[92] אמנסטי אינטרנשיונל פרסמה דו"ח במאי 2012 ובו טענה כי המצב במאלי הוא הגרוע ביותר מזה חמישים שנה.^[93]

ביולי 2012 פנתה ממשלת מאלי לבית הדין הפלילי בבקשה לחקור פשעים נגד האנושות שלכאורה שהתרחשו במאלי החל מינואר 2012.^[94] בינואר 2013 נפתחה חקירה רשמית.^[95] ב-18 בספטמבר 2015, בית המשפט הוציא צו מעצר לאחמד אל-פאקי אל-מהדי, שהואשם בפשע המלחמה – תקיפה מכוונת של תשעה מבני דת, במיוחד מאוזוליאומים ומסגדים ממוקמים בטימבוקטו. הם הושמדו על ידי חברי אנצאר א-דין וקבוצות איסלאמיסטיות אחרות. ב-26 בספטמבר 2015 הוא נעצר וב-27 בספטמבר 2016, אל-מהדי נידון לתשע שנות מאסר בגין הרס של אתרי מורשת עולמית תרבותית בעיר טימבוקטו.^[96] ב-27 במרץ 2018 בית המשפט הוציא צו מעצר נגד אל-חסן אג עבדול עזיז שהואשם בפשעים נגד האנושות שכללו כפייה של מאות נשים לעבדות מינית, אונס ונישואים כפויים.^[97] הוא נעצר והועמד לדין. נכון לאפריל 2024 טרם הסתיים משפטו.^[98]

חקירת בית הדין הפלילי הבין-לאומי ברפובליקה המרכז-אפריקאית (חקירה שניה)

חקירת בית הדין הפלילי הבין-לאומי במאלי היא חקירת פשעים שבוצעו במהלך מלחמת האזרחים ברפובליקה המרכז-אפריקאית שהחלה ב-2012 ונמשכת עד היום (אפריל 2024). המלחמה היא המשך של מלחמת האזרחים שהתרחשה במדינה בין השנים 2004 ל-2007. הסכסוך הנוכחי התלקח כאשר קואליציה חדשה של קבוצות מורדים מוסלמים שונות, הידועה בשם סלקה (Séléka), האשימה את הממשלה באי-עמידה בהסכמי השלום,^[99] כבשה ערים ב-2012 ואת הבירה ב-2013.^[100] מישל דג'וטודיה קיבל לידיו את השלטון. קרבות מחודשים החלו בין סלקה למיליציות נוצריות המתנגדות להן, אנטי-בלקה (Anti-balaka).^[101] במסגרת הלחימה לוחמי סלקה שרפו כפרים וכנסיות, אנסו נשים ורצחו.^[102] ולוחמי אנטי-בלקה השתמשו בילדים כחיילים וביצוע רצח, עינויים והשמדה.

בית הדין הפלילי הוציאו צווי מעצר נגד מפקדים משני הצדדים הלוחמים.^[103] מקסים מוקום (Maxime Mokom), לשעבר שר וממנהיגי אנטי-בקה הואשם בדצמבר 2018, במספר רב של סעיפים בפשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות וביניהם רצח, העברת אוכלוסיה אזרחית, פגיעה במבני דת ועוד.^[104] ב-14 במרץ 2022 הוא הסגיר את עצמו לבית הדין הפלילי הבין-לאומי (ICC) על ידי השלטונות בצ'אד והועבר להאג.^[105] באוקטובר 2023, הודיע בית הדין על שחרורו של מוקום עקב ביטול האישומים על ידי התביעה, בעקבות בשל חוסר זמינותם של עדים.^[103][106] נורדין אדם (Noureddine Adam) הוא מנהיג קבוצת המורדים המרכז אפריקאית מוסלמית, החזית העממית לתקומה מחדש של הרפובליקה המרכז אפריקאית (Popular Front for the Rebirth of Central African Republic). החל משנת 2013, הוא היה מספר שתיים בשרשרת הפיקוד של קואלציית סלקה.^[107] ביולי 2022 בין הדין הפלילי הוציא נגדו צו מעצר בחשד לפשעים נגד האנושות ופשעי מלחמה וביניהם עינויים, מאסר, רדיפה, העלמה בכפייה וטיפול אכזרי בעצורים.^[108] נכון לאפריל 2024 הוא טרם נעצר.

מחמאת סעיד עבד אל-קאני (Mahamat Said Abdel Kani) הוא גנרל לשעבר של החזית העממית לתקומה מחדש של הרפובליקה המרכז אפריקאית והיה פקודו של נורדין אדם.^[109] בינואר 2021 הוצא נגדו צו מעצר על ידי בית הדין הפלילי. הוא נעצר על ידי כוחות האו"ם ברפובליקה המרכז אפריקנית והועבר להאג. הוא מואשם בפשעים נגד האנושות ובפשעי מלחמה כשהיה אחראי על שני בתי מעצר. אל-קאני הורה והשתתף בכליאה בלתי חוקית ובעינויים של מי שהיה חשד בתמיכה בנשיא לשעבר פרנסואה בוזיזה.^[110] נכון לאפריל 2024 משפטו עדין מתקיים.

באוקטובר 2016, לאחר טענות חוזרות ונשנות כי בית המשפט מתנהל באופן מוטה נגד מדינות אפריקה, בורונדי, דרום אפריקה וגמביה הודיעו על נסיגתן מחוקת רומא.^[111] עם זאת, בעקבות הבחירות לנשיאות של גמביה מאוחר יותר באותה שנה, שהביאו את שלטונו הארוך של יחיא ג'אמה לקצו, ביטלה גמביה את הודעת המשיכה שלה.^[112] בית המשפט העליון של דרום אפריקה קבע בתחילת 2017 כי פרישתה של המדינה בלתי חוקתית, ולפיכך ממשלת דרום אפריקה הודיעה במרץ 2017 כי גם היא מבטלת את החלטתה הקודמת לפרישה.^[113]

ב-2018 הודיעה ה-ICC כי תפתח חקירה ראשונית כנגד ממשלת הפיליפינים בשל אופייה האלים של המלחמה בסמים במדינה. בעקבות כך פרשה המדינה מבית הדין ב-17 במרץ 2019.^[114] עם זאת, בית הדין הצהיר כי הסמכות השיפוטית על הפיליפינים בתקופה שבה הייתה המדינה חלק מחוקת רומא, מנובמבר 2011 ועד מארס 2019 נותרה ברשותו.

137 מדינות חתומות על חוקת רומא. מתוכן, חברות 124 אשררו את החוקה; בהן כל מדינות אמריקה הדרומית, כמעט כל מדינות אירופה, רוב מדינות אוקיאניה וכמחצית ממדינות אפריקה.^[115]

ארצות הברית חתמה על החוקה בשנת 2000 אך לאחר מכן משכה את חתימתה.

בחודש נובמבר 2016 הודיעה ממשלת רוסיה כי אין בכוונתה לפעול לאשרור החוקה ואין היא רואה עצמה עוד כמחויבת להוראותיה,^[116] זאת לאחר פרסום דו"ח של בית הדין הבין-לאומי הרואה בסיפוח חצי האי קרים על ידי רוסיה פעולת כיבוש.

ישנן מדינות שאינן חברות בחוקת בית הדין, אך הכריזו על כך שהן מכירות בסמכותו לחקור פשעים שבוצעו בשטחן. בין המדינות הללו, אוקראינה אשר בפברואר 2014 הודיעה כי היא מקבלת עליה את כללי בית הדין הפלילי הבין-לאומי.^[117]

בית הדין והסכסוך הישראלי-פלסטיני

ישראל חתמה על חוקת רומא בשנת 2000, ובעת חתימתה הצהירה כי "בהיותה תומכת פעילה ועקבית של הרעיון של בית דין פלילי בין-לאומי, ושל מימושו באמצעות חוקת רומא, ממשלתה של מדינת ישראל גאה להביע את הכרתה בחשיבות, ויותר מכך — ההכרחיות, של בית דין יעיל לאכיפת שלטון החוק ומניעה של התחמקות מעונש. כאחת מהוגות הרעיון של בית משפט פלילי בין-לאומי, ישראל, באמצעות עורכי הדין והמדינאים הבולטים שלה, השתתפה, מאז תחילת שנות החמישים, באופן פעיל ביצירתו של בית דין כזה. נציגיה, תרמו לכל שלבי ההכנה של חוקת רומא כשהם נושאים בליבם ובמוחם זיכרונות קולקטיביים, ולעיתים אישיים, של השואה — הפשע הנורא ביותר שאי פעם בוצע בהיסטוריה של בני האדם. הם עשו זאת בהתלהבות, בתחושות עמוקות של כנות ורצינות".^[118] ב-28 באוגוסט 2002 ישראל הודיעה שלא תאשרר את החוקה. בין הסיבות לכך היא ציינה את הכללתו בחוקה של פשע הקובע כי העברתה של אוכלוסיית הכובש לשטח הכבוש במישרין או בעקיפין תיחשב פשע מלחמה.^[119]

ב-2009 ניסתה הרשות הפלסטינית להקנות לבית הדין סמכות בהסכמה אד הוק כאמור בס' 12(3) לחוקת בית הדין, בשם מדינת פלסטין. באפריל 2012 קבע התובע של בית הדין, שלא בשלו התנאים להכיר במדינת פלסטין.^[120] בעקבות החלטת העצרת הכללית של האומות המאוחדות בנובמבר 2012, שהכירה בפלסטין כמדינה משקיפה בארגון האומות המאוחדות, הודיעה "פלסטין" על הצטרפותה לחוקת רומא ב-2 בינואר 2015. בעקבות זאת הודיעה התובעת על פתיחת חקירה לגבי "המצב בפלסטין".^[121] בתגובה הקפיאה מדינת ישראל חצי מיליארד שקלים מכספי מיסים שמועברים לפלסטינים.^[122]

בשנת 2019 נפתחה חקירת בית המשפט בעניין פשעי המלחמה בעניין פלסטין ובתחילת 2021, קבעו שופטי בית הדין, שסמכות בית הדין חלה בגדה המערבית, רצועת עזה ומזרח ירושלים.^[123]

בעקבות מתקפת הפתע על ישראל (2023) הגיש הפורום המשפטי הבינלאומי תלונה נגד חמאס לבית הדין הפלילי הבין-לאומי, וביקש מהתובע הראשי לפתוח בחקירה דחופה באישומים של פשעי מלחמה, רצח עם ופשעים נגד האנושות.^[124] ארגון עיתונאים ללא גבולות הגיש תלונה לבית הדין וביקש לחקור את מותם של עיתונאים במהלך מלחמת חרבות ברזל. בתלונה נמנו שמונה עיתונאים פלסטינים שנהרגו בהפצצות על רצועת עזה, וכן עיתונאי ישראלי שנהרג במהלך מתקפת הפתע של חמאס. לדברי הארגון נהרגו 34 עיתונאים במהלך העימות.^[125][126]

• סמכות שיפוט אוניברסלית
• עקרון המשלימות
• תלונת משפחות החטופים נגד חמאס

מדיה וקבצים בנושא בית הדין הפלילי הבין-לאומי בוויקישיתוף

• בית הדין הפלילי הבין-לאומי, ברשת החברתית פייסבוק
• בית הדין הפלילי הבין-לאומי, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
• בית הדין הפלילי הבין-לאומי, ברשת החברתית אינסטגרם
• בית הדין הפלילי הבין-לאומי, ברשת החברתית LinkedIn
• בית הדין הפלילי הבין-לאומי, סרטונים בערוץ היוטיוב
• בית הדין הפלילי הבין-לאומי, באתר פליקר
• הנוסח הרשמי של חוקת רומא
• בית המשפט הפלילי הבין־לאומי - סמכויות שיפוט, מאמר לימוד באתר עלמ"ה - עמותה לקידום המשפט הבינ"ל ההומניטרי
• תרגום חוקת רומא לעברית, באתר עלמ"ה - עמותה לקידום המשפט הבינ"ל ההומניטרי
• אתר האינטרנט הרשמי של בית הדין הפלילי הבין-לאומי (באנגלית)
• אתר האינטרנט הרשמי של בית הדין הפלילי הבין-לאומי (בצרפתית)
• בית המשפט הפלילי הבין-לאומי (האג, הולנד), דף שער בספרייה הלאומית
• מדריך לאזרח\ית: בית המשפט הפלילי הבין־לאומי, באתר הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל, מאי 2014
• דן להב, ‏בית הדין הפלילי הבינלאומי הקבוע, באתר מרכז המחקר והמידע (ממ"מ) של הכנסת, 7 ביוני 2002
• דן להב, ‏בית הדין הפלילי הבינלאומי הקבוע - עדכון, באתר מרכז המחקר והמידע (ממ"מ) של הכנסת, 24 במרץ 2005
• שביט מטיאס ומירי שרון, בית הדין הפלילי הבינלאומי, המשפט, כרך ט', עמ' 23–50
• אלן בייקר, ‏בית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC), משפט וצבא 16, התשס"ג
• טליה איינהורן, ישראל ובית המשפט הפלילי הבין־לאומי, מרכז אריאל למחקרי מדיניות
• בית הדין הפלילי הבין-לאומי: סמכויות ומגבלות, פרלמנט ‏36, 15 במאי 2002
• שלמה שמיר, ‏ביה"ד הבינ"ל לפשעי מלחמה ביוגוסלביה נסגר. אך מה הוא השיג?, באתר מעריב אונליין, 28 בדצמבר 2017
• Daniel Benoliel & Ronen Perry, Israel, Palestine and the ICC, Michigan Journal of International Law, Vol. 32, no. 1, pp. 73–127
• אורי וייס, המדריך להאג: מה יהיו ההשלכות? כיכר השבת, 2014.
• אוריה בר מאיר ויפתח בריל, ‏המועדון שלא כדאי להיכנס אליו: כל נאשמי בית הדין הפלילי בהאג, באתר גלובס, 27 בדצמבר 2019
• בית הדין הפלילי הבין-לאומי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• יעל רונן, "חקירה יוצאת לדרך: החלטת בית הדין הבין־לאומי הפלילי על פלסטין ושטחה", באתר הפורום לחשיבה אזורית, 8 בפברואר 2021
• יעל רונן, "בית הדין הפלילי: פנינו לאן?" באתר הפורום לחשיבה אזורית, 13 במארס 2021