בראקל

גזע הבראקל מופיע בשני מופעי צבע: האחד, חום כהה/שחור-לבן (מכונה גם "כסוף") באופן משובץ-מנומר, והשני, חום-כתום (מכונה גם "זהוב") באופן משובץ-מנומר. צווארו של העוף הוא בצבע אחיד (לבן או כתום, בהתאמה) ובעל נוצות ארוכות יותר.

גובהו של הזכר כ-60 סנטימטר, נוצות זנבו גדולות יותר, וכרבולתו אדומה ובולטת יותר. גובה הנקבה כ-35 סנטימטר. התרנגול ניזון מדגנים ומעלים, ומטיל כ־200 ביצים בשנה.

תרנגולת מזן בראקל מטילה בין 150 ל-180 ביצים לבנות בשנה, וביציהן יחסית גדולות במשקל של כ-65 גרם.

הבראקל היא תרנגולת שאינה דוגרת בדרך כלל, ולצורך רבייה משתמשים בתרנגולת מגזע אחר או במדגרה^[1].

מקורו של העוף הוא בבלגיה, שם גידלו אותו במשך מאות שנים והוא מוכר שם כבר משנת 1416. על פי ההערכות^{[דרושה הבהרה]} מקורו הוא בזן הפאיומי (אנ') המצרי, ממנה הגיע לבלגיה על ידי צלבנים^[2].

מייבאיו ומגדליו בישראל בעשור השני של המאה ה־21 טענו כי במאות השנים האחרונות, היה נפוץ בקהילות יהודיות במזרח ובמערב אירופה, במזרח התיכון ובאגן הים התיכון, שהשתמשו בו לאכילת בשרו וביציו^{[דרוש מקור]}, עד שזן זה נדחק בעקבות המהפכה שחוללה תעשיית הפטם והביצים, שפיתחה זני תרנגולים בעלי ערך כלכלי גבוה יותר, המבוססים על הכלאות בין זני תרנגולים שונים מכל רחבי העולם^{[דרוש מקור]}. כיום גזע הבראקל מגודל בעיקר לנוי או לשימור, בייחוד במשקים פרטיים בבלגיה ובסביבתה הקרובה^{[דרוש מקור]}.

בשנת 1968 הזן עמד בפני סכנת הכחדה והחלה פעילות לשימורו, לצורך כך הוקם ב-1971 מועדון ידידי הבראקל^[3], שהצליח לאסוף כמה פרטים בודדים מהזן ולהצילו מהכחדה^[4].

ערך מורחב – סימני כשרות בבעלי חיים#עופות

בשנת 2017 החלה התעניינות סביב הזן לאחר שהוא יובא לגידול מסחרי על ידי חברת 'מסורת טהרת העופות', שהוקמה כדי להשיג עופות שאין עליהם חששות של הכלאה עם זנים אחרים, זאת לאחר שנשמעו טענות אודות הכלאה של עופות הפטם שנשחטו בישראל במשך השנים עם עופות שאינם מותרים באכילה, ויש שאף נמנעו מלאכלם בשל טענות אלו. החברה איתרה עופות אלו שלדבריה הם מגזע טהור ללא הכלאות. בתחילת ההליך קיבלה החברה התחייבות מטעם כשרות בד"ץ העדה החרדית לחייב את המשחטות שבפיקוחם לרכוש רק מהעופות שישווקו שאין בהם חששות אלו, אולם לא ניתן אישור ספציפי על זן הבראקל, וחלק מהרבנים החתומים על התחייבות זו טענו כי לגבי זן זה קיימות חששות כשרות^[5].

אף שלבראקל סימני טהרה של עופות, עם תחילת שיווקו התפתחה מחלוקת הלכתית בשאלת כשרותו למאכל. הדיון נסוב על השאלה - האם מדובר בעוף שנאכל במשך השנים על ידי יהודים שומרי מצוות, דבר המעיד על כך שיש לעוף מסורת אודות כשרותו. תנאי זה כדי להתיר עופות באכילה לדעת הרמ"א^[6][7], מחשש שמא העוף "דורס" ("שנועץ צפרניו בבעלי חיים ודורסן, וכעין דרוסת הנץ"^[8]. הגדרה זו לא חופפת בהכרח למונח עופות דורסים).

המצדדים להתיר את הבראקל^[9],טוענים כי מדובר בזן תרנגול עם שינויים קלים שאינם מצריכים מסורת, אך גם חיזקו את עמדתם בעדויות שוחטים לפיהם עוף זה נשחט בעבר במקומות שונים כעוף כשר, ועל כן ישנה מסורת כשרות עליו^[10]. כמו כן, נטען שהיות שהבראקל גדל בין תרנגולים טהורים, הרי שזה נחשב כמסורת לכשרותו^[11].

המצדדים לאסור את הבראקל^[12] טוענים כי עוף זה לא היה מצוי, והשוחטים המעידים ששחטו "בראקל" מחליפים אותו בזנים אחרים דומים, או ששחטו אותו ללא בירור המסורת שלו, כאשר מדובר היה בזן בלתי מצוי במקומות יישוב יהודים, וגם יהודי בלגיה לא היו רגילים לאוכלו^[13]. כמו כן הצביעו על מאפיינים חיצוניים השונים מזני העופות המקובלים ככשרים^[14], ועל דמיון פיזי בינו לבין עופות דורסים^{[דרוש מקור]} שמצביעים על כך שייתכן ומדובר בעוף טמא.

מדיה וקבצים בנושא בראקל בוויקישיתוף

• יעקב אבוביץ, עוף הבראקל: דעת המתירים, שיטת האוסרים וההשוואה לתרנגול הודו, ט"ו באב תשע"ז, אתר JDN
• הרב יהודה עמיחי, עוף הבראקל, באתר ישיבה