ג'יין ג'ייקובס
ג'יין ג'ייקובס (אנגלית: Jane Jacobs; 4 במאי 1916 - 25 באפריל 2006) הייתה עיתונאית וסופרת אמריקנית-קנדית, מגדולי המבקרים של תכנון הערים המודרני, שהשפיעה רבות על לימודי עירוניות, סוציולוגיה וכלכלה. ג'ייקובס ידועה בעיקר בזכות ספרה "מותן וחייהן של ערים אמריקאיות גדולות".
 | |
| לידה | 4 במאי 1916 סקרנטון, בפנסילבניה ארצות הברית |
|---|---|
| פטירה | 25 באפריל 2006 (בגיל 89) טורונטו קנדה |
| מדינה | קנדה, ארצות הברית  |
| מקום מגורים | ניו יורק, טורונטו |
| פעילות בולטת | תאורטיקנית, פעילה בתחום שימור עירוני, סופרת |
| ידועה בשל | ספרה:"מותן וחייהן של ערים אמריקאיות גדולות" מאבק לשימור גריניץ' וילג', ניו יורק |
| השכלה |
|
| מקצוע | תאורטיקנית, עיתונאית וסופרת |
| מעסיק | Amerika, Architectural Forum |
| בן זוג | רוברט ג'ייקובס |
| פרסים והוקרה |
|
  | |
ג'ייקובס הייתה ידועה בפעילותה הציבורית כנגד כשלים בנושאי תכנון ובנייה. בכתביה מתחה ביקורת על מגמות הפרבור של הכרך האמריקאי, הפרדת השימושים (Zoning), עידוד השימוש ברכב פרטי והירידה בצפיפותן של ערים הנגרמת כתוצאה מכך. מגמות אלו, טענה ג'ייקובס, מובילות להתפוררות הקהילות העירוניות, לניכור אורבני וכתוצאה מכך להידרדרות הביטחון האישי ואיכות החיים בכרך העירוני. לתפיסתה, ערים טובות הן ערים בהן מתקיימות אינטראקציות בין אנשים ברחובות ויש העדפה להולכי רגל, רוכבי אופניים ותחבורה ציבורית על פני מכוניות פרטיות. תמה שכיחה בעבודתה הייתה השאלה האם אנחנו בונים ערים לאנשים או למכוניות?
שנים מוקדמות
ג'ייקובס נולדה בשם ג'יין בוצנֶר בסקרנטון שבפנסילבניה. בתם של בס רוביסון בוצנר, מורה לשעבר ואחות וג'ון דקר בוצנר, רופא. הם היו משפחה פרוטסטנטית בעיר עם רוב קתולי מובהק[1]. אחרי סיום לימודיה בתיכון היא עבדה כעוזרת עורכת, ללא תשלום, בעיתון המקומי בסקרנטון במוסף הנשים[דרוש מקור].
בשנת 1935 עברה לניו יורק עם אחותה בעקבות השפל הגדול. בוצנר מצאה את גריניץ' וילג' במנהטן כחלק החביב עליה ביותר בניו יורק משום שלא תאם את המבנה הרשתי של מנהטן והאחיות עברו לגור שם מברוקלין[2]. החיים בוילג' וכן העבודה במגוון רחב של עבודות שונות, השפיעו על תפיסתה של ג'ייקבוס על שימושים מגוונים של אנשים במרחב הציבורי[3]. היא למדה באוניברסיטת קולומביה זואולוגיה, גאולוגיה ומדע המדינה[4].
קריירה
לאחר שנתיים של לימודים בבית הספר ללימודים כלליים של אוניברסיטת קולומביה, החלה בוצנֶר לעבוד במגזין "איירון אייג'". ב-1943 פורסם מאמר שלה על המצב הכלכלי הקשה בסקרנטון. המאמר עורר הדים רבים ואף תאגיד חלקי הרכב Murray Corporation of America העביר לשם את חלק מפעילותו גם בעקבות הכתבה. מעודדת מהשפעתה של הכתבה, בוצנר פנתה למועצת הייצור המלחמתית על מנת שזו תעודד עוד פעילות כלכלית בעיר[5].
המשרד האמריקאי למידע על המלחמה
לאחר שכתבה על ממשלת ארצות הברית, ג'ייקובס החלה לעבוד במשרד המידע המלחמתי של ארצות הברית (The United States Office of War Information) שעסק בין היתר בתעמולה. היא עבדה שם כעשור, החל מסתיו 1943, וכתבה מאמרים על היסטוריה אמריקאית, תעשייה ופוליטיקה אמריקאית שהתפרסמו בעיתונים ברחבי העולם. אחרי המלחמה, היא הצטרפה למחלקת המדינה והחלה לעבוד ככתבת בכתב העת Amerika[6][7], מגזין תעמולה בשפה הרוסית שפורסם במהלך המלחמה הקרה במטרה להאדיר את ארצות הברית. היא כתבה על ידוענים אמריקאיים, אופנה, אמנות עכשווית ועוד[6].
אחת הכתבות שכתבה ב-Amerika עסקה באדריכל פרנק לויד רייט. כתגובה לכתבה, כתב האדריכל הרוסי ו. קוסאקוב, מכתב תגובה בעיתון הרוסי איזבסטיה בו התייחס לכתבה של ג'ייקובס, שנכתבה בעילום שם, וטען שהיא מאדירה את האדריכלות האמריקאית אך מתעלמת מהתוצאות ההרסניות של הקפיטליזם האמריקאי כפי שהן באות לידי ביטוי בשכונות העוני בערים הגדולות בארצות הברית[8]. ג'ייקובס למדה את הנושא וכתבה כתבת תגובה בה הציעה פתרון לבעיה שקוסאקוב העלה, פינוי שכונות העוני ובניית מגדלי דירות רבי קומות[6]. פתרון, שלימים תתנגד אליו.
ב-1948 התבקשה ג'ייקובס למלא שאלון לתחקיר ביטחוני. בעקבות צו מנהלי לבדיקת נאמנות ומניעת השפעה קומוניסטית על עובדי הממשלה הפדרלית של ארצות הברית, חקירתה נמשכה ארבע שנים. קשריה עם אלג'ר היס, שהיה המנהל הישיר שלה וכוונתה לנסוע לרוסיה עוררו את חשדם של אנשי ה-FBI שחקרו אותה ומעל עשרה אנשים אודותיה. ב-1952 מחלקת המדינה הודיעה שמחלקת הפרסומים תעבור מניו יורק לוושינגטון די. סי. ומרבית העובדים התנגדו למעבר וסירבו לעבור. ג'ייקובס בחרה להתפטר[9].
Architectural Forum
ג'ייקובס החלה לעבוד בכתב העת Architectural Forum ב-1952, ונחשבה לעיתונאית מוערכת. לאחר תקופה קצרה החלה לסקר תכנון ובלייה עירונית. על מנת להתמקצע בתחום התכנון והארכיטקטורה, בו לא הייתה לה השכלה פורמלית, היא למדה בערבים ביחד עם בעלה, האדריכל רוברט ג'ייקובס. פיטר פלק, העורך של המגזין ביקש ממנה להתמחות בתחום של מבני ציבור - בתי ספר ובתי חולים[10]. ב-1954 נשלחה ג'ייקובס לסקר פרויקט פיתוח לבני המעמד הבינוני של האדריכל אדמונד בייקון בפילדלפיה. בייקון תכנן אזורי תעשייה ומגורים נפרדים ויצר מרחבים ציבוריים לא נוחים ולא מזמינים. אף על פי שהעורכים ציפו לכתבה חיוביות, ג'ייקובס ביקרה את הפרויקט וטענה שהתכנון פוגע באוכלוסיית האפרו-אמריקאיים העניים ומעקר את המרחב הציבורי כמקום מפגש לרעיונות ואנשים. כאשר בייקון הגיב לטענותיה והציג דוגמאות לבניינים שעברו פיתוח, היא השיבה שנראה ש"פיתוח" הורס את חיי הקהילה במרחב בציבורי[4][6].
בתחילת 1956 הגיע למערכת כתב העת ויליאם קירק, כומר אפיסקופלי, פעיל קהילתי ומנהל איגוד הבתים החברתיים במזרח הארלם והזמין את ג'ייקובס לסיור בשכונה. מזרח הארלם באותה התקופה הייתה שכונת עוני צפופה אליה הגיעו מהגרים רבים מפוארטו ריקו. כאשר החלו להגיע כספי שיקום לעיר ניו יורק, הם הופנו להארלם המזרחית. החל מתחילת שנות הארבעים, נבנו פרויקטי דיור רבי קומות בשכונה. לטענת קירק, מבנים אלו שבאו לשפר את מצבם של תושבי השכונה, רק הרעו את מצבם משום שהאזורים הציבוריים נותרו ללא שימוש ולא היה נעים ואף מסוכן להסתובב בהם ובנוסף לא הורחבו שירותים ציבוריים נלווים כמו בית ספר, מרפאות וכו' בעקבות הגידול באוכלוסייה[11]. בעקבות הסיורים בהארלם החלה להתגבש אצל ג'ייקובס ההבנה שרעיונות תכנוניים נפוצים, שכללו הריסת בתים נמוכים בשכונות עניות ובניית בנייני דירות גבוהים, מוקפים בחלל הפתוח, פוגעים במרקם הקהילתי[6][1].
באפריל 1956 Architectural Forum שלח את ג'ייקובס להרצות באוניברסיטת הרווארד בנושא תכנון עירוני. היא הסכימה להרצות בתנאי שתוכל להציג את רעיונותיה על מזרח הארלם. ההרצאה הייתה בפני מתכנני ערים, אדריכלים ויזמים ובה טענה כי בהארלם היו 1,100 חנויות שנעלמו, אך נוספו 50,000 דיירים שזקוקים לשרותי מסחר, לא רק על מנת לקבל שירותים וטובין, אלא משום שחנויות יוצרות סביבן מרחבים קהילתיים. היא קראה למאזינים לחשוב על היבטים רחבים יותר של תכנון עירוני, מעבר לבניית מבני מגורים. בסיום ההרצאה, להפתעתה, נשמעו מחיאות כפיים רמות למרות קריאת התיגר על מתכננים עירוניים, בעלי נדל"ן ומפתחים. Architectural Forum הדפיס את הנאום בשילוב תמונות של הארלם המזרחית[12][13].
מותן וחייהן של ערים אמריקאיות גדולות
ערך מורחב – מותן וחייהן של ערים אמריקאיות גדולות
אחרי ההרצאה בהרווארד הוזמנה ג'ייקובס לכתוב מאמר בכתב העת Fortune. ב-1958 פורסם מאמרה "מרכז העיר שייך לאנשים" (Downtown Is for People)[14] שנחשב לביקורת הציבורית הראשונה של ג'ייקובס על תפיסת העולם שייצג רוברט מוזס. מוזס היה אחראי על פרויקטים לפיתוח ובינוי רחבים מטעם עיריית ניו יורק, שגררו ביקורת נוקבת של ג'ייקובס. במאמר טענה, שמאמצי הפיתוח של מרכזי הערים ברחבי ארצות הברית מוטעים ומוכיחים כי אין הם מבוססים על ההבנה ביחס לדרך בה אנשים מתנהגים בערים[15]. בעקבות המאמר ב-Fortune, העניקה קרן רוקפלר מענק מחקר לג'ייקובס על מנת שתערוך מחקר ביקורתי מקיף על תכנון עירוני והחיים העירוניים בארצות הברית. במשך שלוש שנים היא חקרה בניו סקול, וב-1961 היא פרסמה את הספר מותן וחייהן של ערים אמריקאיות גדולות[13]. הספר הוא אחד הספרים המשפיעים ביותר בהיסטוריה של התכנון[16]. ג'ייקובס טבעה את המונחים "עירוב שימושים" ו"עיני הרחוב" והרחיבה את המשמעויות למושג הון חברתי.
אחרי פרסום הספר, התפטרה ג'ייקובס מעבודתה בכתב העת Architectural Forum והקדישה את זמנה לכתיבה ולמשפחתה. במקביל היא ורוברט ג'ייקובס לקחו חלק בתנועת המחאה בארצות הברית למלחמת וייטנאם[17].
מאבקים תכנוניים במנהטן
.jpg)
ג'ייקובס התנגדה להקמתו של מרכז הסחר העולמי במנהטן תחתית. המרכז נבנה על שטח בן 16 אקר בו פעלו עסקים קטנים שכללו בין היתר חנויות למוצרי אלקטרוניקה, מכשרי רדיו וחלפים. האזור כונה שדרת הרדיו (Radio Row)[18]. ג'ייקובס טענה שיש מספיק מבני משרדים במנהטן וכי בניית המגדלים תשנה את המרקם העירוני בתחתית מנהטן ותפגע בתושבים החלשים של האזור[19].
בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20 התגוררה ג'ייקובס עם משפחתה בגריניץ' וילג' שהשתנתה והתרחבה בעקבות בניית דיור ציבורי, יוזמות בינוי פרטיות, הרחבת אוניברסיטת ניו יורק, ותוכניות התחדשות עירונית שהוביל רוברט מוזס. התוכנית של מוזס כונתה "פינוי שכונות" והתבססה על חוק השיכון הפדרלי משנת 1949. התוכנית כללה הריסה של בלוקים ובנייה של גורדי שחקים. התוכנית המקורית דרשה פינוי של 132 משפחות מבתיהן וסגירה של כאלף עסקים קטנים. ג'ייקובס התנגדה לכך בתקיפות[20]. היא לקחה חלק במאבקי התושבים באזור ונחשבה לגיבורה מקומית. באפריל 1968 נעצרה ג'ייקובס על ידי קצין משטרה בלבוש אזרחי במהלך הפגנה. היא הואשמה בהסתה, פגיעה ברכוש ציבורי הפרעה לפעילותו של עובד ציבור. אחרי מספר חודשים של התדיינות בבית המשפט, הופחתו ההאשמות נגדה להאשמה של הפרעה לסדר הציבורי. בזמן המשפט כבר התגוררה ג'ייקובס בקנדה[1][21].
מעבר לטורונטו
בשנת 1968, לאחר מעצרה, היגרה ג'ייקובס ומשפחתה לקנדה. המשפחה היגרה, בין היתר, בגלל התנגדותם למעורבות האמריקאית במלחמת וייטנאם[22] וכדי למנוע את גיוס בניה לצבא. גם בטורונטו הייתה מעורבת ג'ייקובס במאבקים עירוניים, שהידוע בהם היה הרחבת הכביש המהיר, אלן רוד, בטורונטו.
ג'ייקובס לקחה חלק בדיון הציבורי על פרישת קוויבק מקנדה ותמכה בהיפרדות[23]. היא כתבה את ספרה השלישי בנושא, שאלת ההפרדות: קוויבק והמאבק על הריבונות[22]. הספר בוחן את הסוגיות של ריבונות ואוטונומיה לאורך ההיסטוריה.
ביקורת
מבקריה הבולטים של ג'ייקובס היו מתכנני ערים, יזמי פיתוח ואדריכלים שטענו שהיא חסרה השכלה פורמלית בתחומים בהם פעלה ובכתביה לא התייחסה לתשתיות עירוניות ועל כן פתרונותיה הם שטחיים ופופוליסטיים[24][25]. אחד התוצרים המשמעותיים של מאבקיה של ג'ייקובס, אותו לא חזתה, היה ג'נטריפיקציה. לא רק שאופיו של גריניץ' וילג' לא נשמר אלא השכונה הפכה לאחד מאזורי הנדל"ן היקרים בניו יורק. הבית של ג'ייקובס נמכר בשנות האלפיים תמורת יותר משלושה מיליון דולר[26].
מורשת
ברחבי העולם ובישראל מצוינת מורשתה של ג'ייקובס בסיורים רגליים בכרך העירוני, באירוע המכונה "הליכות ג'יין" ("Jane's Walk"). הסיורים מתקיימים בסוף השבוע הראשון של מאי בכל שנה, במאות ערים ברחבי העולם. הליכות ג'יין מעודדות אנשים לחלוק סיפורים על השכונות שלהם, להכיר את הקהילות בסביבתם, ולהשתמש בהליכה כדרך להתחבר עם שכניהם[27].
כמחווה לג'ייקובס, קרן רוקפלר, שהעניקה לה מענקי מחקר בשנות ה-50 וה-60, הכריזה בפברואר 2007 על מדליית ג'יין ג'ייקובס, שתוענק לאנשים שתרמו תרומה משמעותית לחשיבה בתחום העיצוב העירוני, במיוחד בעיר ניו יורק[28]. המכון הקנדי לעירוניות מחלק את פרס ג'יין ג'ייקובס למפעל חיים (Jane Jacobs Lifetime Achievement Award) ליחידים שפעילותם למען הקהילה בה הם חיים עולה בקנה אחד עם תפיסתה של ג'ייקובס: ערים מוצלחות הן ערים השמות במרכז את רווחתם של התושבים[29].
ספריה
- 2008 (1961): מותן וחייהן של ערים אמריקאיות גדולות[30]
- 1969: The Economy of Cities
- 1980: The Question of Separatism: Quebec and the Struggle over Sovereignty
- 1985: Cities and the Wealth of Nations
- 1992: Systems of Survival
- 2000: The Nature of Economies
- 2004: Dark Age Ahead
קישורים חיצוניים
ג'יין ג'ייקובס, ברשת החברתית Goodreads- אתר לזכרה של ג'ייקובס
- על ספריה של ג'ייקובס, באתר "מכונת קריאה"
- הלית ינאי, ג'יין ג'ייקובס - הסופרת שהשפיעה על התכנון האמריקני, באתר גלובס, 7 בנובמבר 2010
- ג'יין ג'ייקובס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- ג'יין ג'ייקובס, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
