המופתי של ירושלים
המופתי של ירושלים הוא הפוסק מזרם האסלאם הסוני האחראי לאזורים הקדושים לאסלאם של ירושלים.[1]המופתי החנפי הוא החשוב מבין המופתים של ארבע האסכולות (החנפית, השאפעית, המאליכית והחנבלית),[2] והמופתי של ירושלים היה תפקיד שנשא יוקרה רבה בשל חשיבותה ומרכזיותה של ירושלים באסלאם.
.jpg) | |
| איוש נוכחי | מוחמד אחמד חוסיין |
|---|---|
| תאריך כניסה לתפקיד | 2006 |
| דרכי מינוי | מינוי נשיא הרשות הפלסטינית |
| תחום שיפוט | ירושלים |
| משך כהונה קצוב | לכל החיים |
  | |
המופתי הנוכחי של ירושלים הוא מוחמד אחמד חוסיין.
היסטוריה
האימפריה העותמאנית
במחצית השנייה של המאה ה-16 כיהן מוחמד בדר א-דין אל-ג'מאעי אל-כנאני כמופתי ירושלים.[3] בתחילת המאה ה-17 כיהן עבד אל-קאדר בן כרים א-דין אל-ופאי אל-חוסייני. הוא נותר ככל הנראה ללא בנים, ולכן ניטלה המשרה ממשפחתו, ובמאה ה-18 כיהנו במשרה בני משפחת אל-עלמי ולאחר מכן בני משפחת ג'אראללה. אף על פי כן, דניא, בתו של אל-חוסייני, נישאה לבנו של יחיא שרף א-דין, אימאם מסגד אל-אקצא, ובזכות מעמדה זה, נשמר הייחוס השריפי והתואר "אל-חוסייני" לצאצאיה. המופתי של ירושלים וה"נקיב אל-אשראף" של ירושלים היו שתי המשרות הגבוהות ביותר במנהל העות'מאני המקומי שבני המקום יכלו להגיע אליהן, משום שירושלים הייתה כפופה לשלטון עות'מאני ישיר. במאה ה-18 ניטל תפקיד נקיב אל-אשראף מידי משפחת חוסייני ונמסר למשפחת עלמי, וייתכן שזו הסיבה שתפקיד המופתי ניטל ממנה ונמסר למשפחת ג'אראללה.[4]
ב-1789 נתמנה חאג' חסן אל-חוסייני, בן למשפחת אל-חוסייני, ל"מופתי של ירושלים". כשנפטר ב-1809, היו ילדיו עדיין קטנים, ולכן עברה משרת המופתי לטאהר אל-חוסייני (הראשון). בשל מעורבותו במרד הפלאחים ב-1834 נגד אבראהים פאשא, הוגלה טאהר על ידי מוחמד עלי לקהיר, שם נשאר עד לנסיגת אבראהים פאשא מסוריה. הגלייתו גרמה לירידה במעמד המשפחה בירושלים ולעליית כוחן של משפחות אל-ח'אלדי, אל-עלמי וג'אראללה, שקיבלו את משרות הדת החשובות.[5]
באותה תקופה, משרת המופתי של ירושלים לא נחשבה לבכירה מבין המופתים באימפריה העות'מאנית, משום שירושלים הייתה אז עיר שדה ולא בירת פרובינציה ("איאלת" ומאוחר יותר "ולאית"). רק במחצית המאה ה-19, עם השינוי בחשיבות הבינלאומית של העיר והפיכתה למחוז הקשור ישירות לבירה איסטנבול, גדלה חשיבותם של ממלאי התפקידים בה.[4]על פי המסורת, היה המופתי של ירושלים הדמות המרכזית בניהול חגיגות נבי מוסא.[6]
ב-1856 נפטר המופתי מוחמד פצ'ל ג'אראללה, ובסיוע המושל העות'מאני והודות לקשרי חיתון בין משפחת חוסייני לבין משפחת ג'אראללה, הצליחו החוסיינים להחזיר לעצמם את משרת המופתי. מוסטפא אבן טאהר אל-חוסייני היה המופתי מאותה שנה ועד פטירתו בשנת 1893/4, אז עברה המשרה לבנו, טאהר אל-חוסייני (השני). ב-1908 נפטר טאהר, ואת התפקיד ירש בנו הבכור, כאמל אל-חוסייני.[5]
כאשר כבשו הבריטים את ירושלים ב-1917, המופתי היה כאמל אל-חוסייני, והוא היה מקובל גם עליהם. אולם במהרה החלו להשמע קולות מכיוון העותמאנים שחוסייני הוא שליט בובה של הבריטים, ובין השנים 1914–1918, מינו העות'מאנים את אסעד שוקיירי כמופתי (בנו, אחמד שוקיירי, היה ממייסדי אש"ף והיו"ר הראשון שלו).
המנדט הבריטי
כאשר היה האזור תחת שליטה בריטית, היה המופתי של ירושלים, משרה שממונית על ידי הרשויות הבריטיות.כבר מתחילת הכיבוש הבריטי של ירושלים, סייע כאמל אל-חוסייני לשלטונות הבריטיים ביצירת הקשרים עם האוכלוסייה והקל על הציבור המוסלמי את הסתגלותו לשלטון מעצמה נוצרית.[7]בתקופת השלטון הצבאי הבריטי, שרר בירושלים שקט יחסי, במידה רבה הודות למדיניותו המרגיעה של אל-חוסייני.[8] הבריטים גמלו על כך וכינו אותו בתואר "המופתי הגדול", תואר שלא היה קיים לפני כן בארץ ישראל, וראו בו את "נציג האסלאם בפלשתינה".[7]על פי החוק, סמכותו של מופתי ירושלים לא עלתה על זו של כל מופתי אחר בארץ ישראל (שהיו בה בין 5 ל-8 מופתים), והתואר "המופתי הגדול" או "המופתי של ארץ ישראל", אין לו בסיס במשפט השרעי. אך עם זאת, מופתי ירושלים תמיד היה החשוב ביותר, בהיותו יושב בעיר הראשית בארץ.[9] קציני הממשל הצבאי הבריטיים עשו זאת על פי דוגמת מצרים, שגם שם נקבעה ההירארכיה באופן בלתי תלוי באימפריה העות'מאנית, ובראשה עמד "מופתי מצרים".[10]
עם מותו של כאמל במרץ 1921, העמידה משפחת ג'אראללה כמועמד לתפקיד המופתי את השייח' חסאם אל-דין ג'אראללה, "עאלם" - בוגר אוניברסיטת אל-אזהר ומפקח על בתי הדין השרעיים. מולו התמודדו ח'ליל אל-ח'אלדי, חוקר דת מוסלמי ידוע ונשיא בית הדין לערעורים השרעי בירושלים, מוסא אל-בדירי, גם הוא בוגר "אל-אזהר" ושופט דתי, וחאג' אמין אל-חוסייני, אחיו למחצה של כאמל, שהיה צעיר מהם (בן 26) ובעל השכלה דתית מוגבלת. הרברט סמואל, הנציב העליון של ארץ ישראל, ירש את הסמכויות של המותצרף העותמאני של ירושלים, שעל פי החוק העותמאני היה צריך למנות את המופתי מתוך שלושת הראשונים שיבחרו על ידי גוף שמורכב מהעולמא של ירושלים, מהאימאמים של המסגדים ומהנציגים המוסלמים של המועצה האזורית ושל העירייה. הבחירות נערכו ב-12 באפריל 1921 ואל-חוסייני נבחר למקום הרביעי בלבד. משפחת אל-חוסייני הציפה את משרדי הממשלה במחאות ותזכירים ובעזרת מנהיגים דתיים רבים, הפעילה לחץ על הנציב העליון למנות את אמין למשרה. פקידים בכירים בממשל הבריטי תמכו במסירת המשרה לאל-חוסייני, מאחר שהתרשמו שמשפחתו עשויה לגמול לממשלה על המינוי בשמירה על השקט בירושלים. ארנסט ריצ'מונד, העוזר הפוליטי למזכיר הראשי, ורונלד סטורס, מושל מחוז ירושלים, נעזרו בראש עיריית ירושלים, ראע'ב נשאשיבי, ובעלי ג'אראללה, שופט בית הדין לערעורים השרעי ואחיו של המועמד שנבחר במקום הראשון, שפנו אל חסאם בבקשה שיתפטר מהרשימה, והוא הסכים. ב-8 במאי 1921 הודיע הנציב העליון לאמין אל-חוסייני בעל פה על מינויו לתפקיד. אל-חוסייני היה לאומן מוסלמי שזמן קצר לפני כן קיבל חנינה על חלקו במאורעות תר"פ (אפריל 1920), שבעקבותיהם זכה לאהדה רבה בקרב ערביי ארץ ישראל, מאחר שנתפסו בתודעתם כהתרסה נגד השלטון הבריטי. בנסיבות היותו סמל לאומי, קיבלה המשרה הדתית של המופתי של ירושלים משמעות פוליטית מובהקת.[8] חאג' אמין כמופתי של ירושלים היה החשוב ביותר מבין המופתים של ארץ ישראל, במיוחד לאחר שמשרתו נקשרה אל משרת ראש המועצה המוסלמית העליונה.[9] הרברט סמואל סירב להעניק לו את התואר "המופתי הגדול", כפי שניתן לאחיו כאמל, וסירב גם לתת לו כתב מינוי רשמי או להודיע על המינוי בעלון הרשמי של ממשלת המנדט, "The Palestine Gazette".[11] אולם בינואר 1922 נענתה הממשלה לדרישתו והעניקה לו את התואר "המופתי הגדול".[12]
בעקבות רצח מושל הגליל לואיס אנדרוס ב-26 בספטמבר 1937, הודח אל-חוסייני מכל תפקידיו, ובאופן רשמי הוא נותר עם התואר "מופתי" בלבד, שעל פי הנוהג העות'מאני ניתן לכל החיים.[13] עם זאת, משרת המופתי של ירושלים נותרה פנויה עד סיומו של המנדט הבריטי.[9][14]
שלטון ירדן
ב-1948 חידשו השלטונות של ירדן את המשרה.[14]בסוף מלחמת העצמאות, עם כיבוש מזרח ירושלים בידי ירדן, מינה עבדאללה הראשון, מלך ירדן את חוסאם א-דין ג'אראללה למופתי של ירושלים. עם מותו ב-1952, מונה סעד א-דין אל-עלמי (אנ'), שמילא את התפקיד עד מותו ב-1993.שניהם לא נשאו עוד את התואר "המופתי הגדול".[14]
הרשות הפלסטינית
ב-1993, עם תחילת העברת השליטה על האזורים הקדושים לאסלאם מידי ישראל לרשות הפלסטינית, החליט יו"ר אש"ף יאסר ערפאת למנות את סולימאן ג'עברי לתפקיד. כאשר ג'עברי מת ב-1994, ערפאת מינה את עכרמה צברי. צברי הוסר מתפקידו ב-2006 על ידי נשיא הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס. עבאס מינה את מוחמד אחמד חוסיין, אשר נתפס כמתון יותר מקודמו מבחינה פוליטית. למרות בחירות אלו, זמן קצר לאחר היבחרו, התבטא חוסיין בזכות פיגועי התאבדות כטקטיקה לגיטימית לשימוש כנגד ישראל, התבטאות שזכתה לביקורת רבה, ואף גרמה לחקירתו[15].
רשימת חלקית של הקאדים והמופתים של ירושלים
- חסן אל-חוסייני, 1789–1809
- טאהר אל-חוסייני (הראשון), 1809–1834
- מוחמד סליח אל אימם, מת ב-1828.[דרוש מקור]
- מוחמד פדיל ג'אראללה, מת ב-1856.
- מוסטפא אבן טאהר אל-חוסייני, 1856–1893/4[5]
- טאהר אל-חוסייני (השני), בנו של מוסטפא, 1869 או 1893/4–1908[16]
- כאמל אל-חוסייני, 1908–1921 (בזמן מלחמת העולם הראשונה, טענה האימפריה העות'מאנית שאסעד שוקיירי היה המופתי של ירושלים, עד נפילתה).
- אמין אל-חוסייני, 1921–1937 (פוטר מתפקידו על ידי הבריטים עקב מעורבותו במרד הערבי הגדול, אך שמר על התואר בעולם הערבי עד ל-1948).
- חוסאם א-דין ג'אראללה, 1948–1954.
- אין איוש לתפקיד, 1954–1993.
- סולימאן ג'עברי, 1993–1994.
- עכרמה (סעיד עבדאללה) צברי, 1994–2006.
- מוחמד אחמד חוסיין, מאז 2006, נוכחי.
לקריאה נוספת
- יהושע בן אריה (עורך), ירושלים בתקופת המנדט: העשייה והמורשת, יד יצחק בן צבי ומשכנות שאננים:ירושלים, תשס"ג, גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר"