הראשון לציון

החל מראשית התקופה העות'מאנית, קיימות עדויות על רבנים ששימשו בראשות העדה בירושלים וכונו בשם "הרב הכולל" או "חכם הקהל", כמו הרלב"ח והרדב"ז שכיהנו באמצע המאה ה-16. השימוש בכינוי "ראשון לציון" נתקבל במהלך הדורות. יש שייחסו תואר זה כבר לרב משה גאלנטי שכיהן באמצע המאה ה-17, אך יש עדויות מבוססות שלפיהן מדובר בתפקיד רשמי המוכר על ידי השלטונות^{[דרוש מקור]}, קיימות רק מתקופת המאה ה-19, ובעיקר מאמצע המאה ה-19, שאז הפך הרב הכולל של ירושלים לחכם באשי^[1].

בשנת 1839 התפרסמו הרפורמות העות'מאניות, ועל פיהן קיבלו כל הרבנים בערי המחוז הגדולות באימפריה העות'מאנית, את התואר חכם באשי. כתב המינוי ניתן מטעם השלטון המרכזי בקושטא, ולאחר המלצת החכם באשי של קושטא. הרב חיים אברהם גאגין היה הראשון שקיבל בשנת 1841 את התואר חכם באשי, שכלל בתוכו גם סמכויות נרחבות מטעם השלטון. מבין כל הרבנים שכיהנו אחריו רק שניים (הר"מ פאניז'יל וה"ישא ברכה") קיבלו את התואר חכם באשי, והשאר כיהנו כממלאי מקום החכם באשי או שקיבלו רישיון מטעם השלטונות המקומיים בלבד. כפי הנראה הסיבה העיקרית הייתה רצון הקהילה להימנע מתשלום המס הגדול הנדרש לשם מתן הפרמאן.

עד להקמת הרבנות הראשית לישראל כיהנו בתפקיד 30 רבנים. לאחר פטירתו של הרב יעקב שאול אלישר ב-1906, התחלפו הרבנים בתדירות גבוהה בעקבות מאבקים בתוך הציבור סביב נושא הרבנות^[2].

בשנת ה'תרפ"א (1921) הוקמה הרבנות הראשית, ואל משרת הראשון לציון, שמכהן כרב הראשי הספרדי, הוספה גם משרת רב ראשי אשכנזי. הרבנות הוכרה על ידי ממשלת המנדט ובכך ניתן לראשונה מעמד חוקי לרבנות ולבתי הדין האשכנזיים בארץ ישראל.

טקס ההכתרה מתקיים בבית הכנסת רבן יוחנן בן זכאי שבעיר העתיקה.

על פי המסורת הספרדית, לובש הראשון לציון גלימה בצבע כחול כהה או שחור. הגלימה מקושטת מלפנים בריקמה בדוגמת עלים ופרחים בצבע זהב או כסף. על ראשו חובש הראשון לציון מצנפת כחולה כהה המעוטרת בפס תכול-לבן.

בטרם הוקמה הרבנות הראשית

(בסוגריים - שנת מינויים)

• הרב משה גלנטי - (ה'תכ"ד, 1664)
• הרב משה בן שלמה אבן חביב - (ה'תמ"ט, 1689)
• הרב אברהם רוויגו - (ה'תס"ב, 1702)
• הרב אברהם בן דוד יצחקי - (ה'תע"ה, 1715)
• הרב בנימין הכהן מעלי - (ה'תפ"ב, 1722)^{[דרושה הבהרה]}
• הרב אליעזר נחום - (ה'ת"ץ, 1730)^{[דרושה הבהרה]}
• הרב ניסים חיים משה מזרחי - (ה'תק"ה, 1745)
• הרב יצחק הכהן רפפורט - (ה'תק"ט, 1749)
• הרב ישראל יעקב אלגאזי - (ה'תקט"ו, 1754)
• הרב רפאל מיוחס - (ה'תקט"ז, 1756)
• הרב חיים רפאל בן אשר - (ה'תקל"א, 1771)
• הרב רפאל משה בולה - (ה'תקל"ב, 1772)
• הרב יום טוב אלגאזי - (ה'תקל"ג, 1773)^[3]
• הרב משה יוסף מרדכי מיוחס - (ה'תקס"ב, 1802)
• הרב מרדכי הלוי - (ה'תקס"ו, 1805)
• הרב יעקב משה עייאש - (ה'תקס"ו, 1806)
• הרב יעקב קוראל - (ה'תקע"ז, 1817)
• הרב רפאל יוסף חזן - (ה'תקע"ח, 1818)
• הרב יום טוב דנון - (ה'תקפ"א, 1821)
• הרב שלמה משה סוזין - (ה'תקפ"ד, 1824)
• הרב יונה משה נבון - (ה'תקצ"ו, 1836)
• הרב יהודה נבון (ה'תר"א, 1841)
• הרב חיים אברהם גאגין - (ה'תר"ב, 1841)
• הרב יצחק קוב'ו - (ה'תר"ח, 1848)
• הרב חיים נסים אבולעפיה - (ה'תרט"ו, 1854)
• הרב חיים דוד חזן - (ה'תרכ"א, 1861)
• הרב אברהם אשכנזי - (ה'תרכ"ט, 1869)
• הרב רפאל מאיר פאניז'יל - (ה'תר"ם, 1880)
• הרב יעקב שאול אלישר - (ה'תרנ"ג, 1893)
• הרב יעקב מאיר - (ה'תרס"ו, 1906) - כהונה ראשונה
• הרב אליהו משה פאניז'יל - (ה'תרס"ז, 1907)
• הרב נחמן בטיטו - (ה'תרס"ט, 1909)
• הרב משה יהודה בן רבי יוסף פרנקו - (ה'תרע"ב, 1912)
• הרב נסים יהודה דנון - (ה'תרע"ה, 1915)
• הרב חיים משה אלישר - (ה'תרע"ט, 1919)

במסגרת הרבנות הראשית

מס'	דיוקן	שם (תקופת חיים)	תאריך מינוי
			תאריך עברי	תאריך לועזי
1		הרב יעקב מאיר (תרט"ז-תרצ"ט)	ט"ז באדר א' ה'תרפ"א	24 בפברואר 1921
2		הרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל (תר"ם-תשי"ג)	י' בתמוז ה'תרצ"ט	27 ביוני 1939
3		הרב יצחק נסים (תרנ"ו-תשמ"א)	כ"ט בשבט ה'תשט"ו	11 בפברואר 1955
4		הרב עובדיה יוסף (תרפ"א-תשע"ד)	ז' בחשון ה'תשל"ג	15 בנובמבר 1972
5		הרב מרדכי אליהו (תרפ"ט-תש"ע)	א' בניסן ה'תשמ"ג	18 במרץ 1983
6		הרב אליהו בקשי דורון (תש"א-תש"ף)	א' בניסן ה'תשנ"ג	22 במרץ 1993
7		הרב שלמה משה עמאר (תש"ח-)	י"ב בניסן ה'תשס"ג	2 באפריל 2003
8		הרב יצחק יוסף (תשי"ב-)	י"ז באב ה'תשע"ג	24 ביולי 2013

• אברהם אלמליח, הראשונים לציון תולדותיהם ופעולתם, ירושלים: הוצאת ראובן מס, תש"ל
• מרדכי אליאב, ארץ-ישראל ויישובה במאה הי"ט, 1917-1777, ירושלים: הוצאת כתר, 1978
• אודי (יהודה) מזרחי-צורף, "'גושפנקא דמלכא' חותמות הראשונים לציון באמצע המאה ה-19", עת־מול 234 (תשע"ד), עמ' 9–12
• גאולה בת יהודה, "ראשונים לציון הנה הינם", מוסד הרב קוק

• יעקב ברנאי, ‏מעמדה של 'הרבנות הכוללת' בירושלים בתקופה העות'מנית, קתדרה 13, אוקטובר 1979, עמ' 69-47
• רבקה פלסר, ‏למעמדו של הראשון-לציון בירושלים (תרל"ג - 1873), קתדרה 52, יולי 1989, עמ' 130-125
• רחל שרעבי, ‏המאבקים על הרבנות הספרדית ונושאי המשרה, תרס"ו-תרע"ד (1914-1906), קתדרה 37, ספטמבר 1985, עמ' 122-95