הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית של ליטא ובלארוס
הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית של ליטא ובלארוס (בבלארוסית: Сацыялістычная Савецкая Рэспубліка Літвы і Беларусі; בליטאית: Lietuvos ir Baltarusijos socialistinė tarybų respublika; ברוסית: Социалистическая Советская Республика Литвы и Белоруссии) הייתה רפובליקה סובייטית שהתקיימה בתוך שטחי בלארוס וליטא המודרניים במהלך המלחמה הפולנית-סובייטית בשנים 1919–1920. הרפובליקה נוצרה בפברואר כתוצאה ממיזוג הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הבלארוסית והרפובליקה הסוציאליסטית הליטאית בפברואר 1919. מתוארת לעיתים קרובות כמדינת בובה של רוסיה הסובייטית לרפובליקה הייתה שליטה מוגבלת על השטחים שהיא טענה במהלך קיומה הקצר. עד אוגוסט 1919 הרפובליקה איבדה שליטה על כל השטחים שהיא טענה להם לצבא פולין.
| |||
 | |||
| ממשל | |||
|---|---|---|---|
| משטר | רפובליקה סובייטית | ||
| ראש מדינה | יושב ראש הנשיאות של הוועד הפועל המרכזי של הסובייטים: קז'ימייז' צ'יכובסקי | ||
| שפה נפוצה | ליטאית, בלארוסית, רוסית | ||
| עיר בירה | וילנה, מינסק | ||
| גאוגרפיה | |||
| יבשת | אירופה | ||
| היסטוריה | |||
| הקמה | איחוד בלארוס וליטא | ||
| תאריך | 27 בפברואר 1919 | ||
| פירוק | המלחמה הפולנית-סובייטית | ||
| תאריך | 31 ביולי 1920 | ||
| ישות קודמת | .svg){kind=small} הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הבלארוסית  הרפובליקה הסוציאליסטית הליטאית | ||
| ישות יורשת | .svg){kind=small} הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הבלארוסית .svg){kind=small} הרפובליקה הפולנית השנייה | ||
| שליטים בולטים | קז'ימייז' צ'יכובסקי (אנ') | ||
| כלכלה | |||
| מטבע | רובל | ||
היסטוריה
לאחר תום מלחמת העולם הראשונה כוחות רוסיה הסובייטית התחילו להתקדם מערבה במטרה להפיץ את המהפכה העולמית הקומוניסטית. ב-16 בדצמבר 1918 הוקמה הרפובליקה הסוציאליסטית הליטאית וב-1 בינואר 1919 הוקמה הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הבלארוסית. בגלל סכסוכי גבולות בין בלארוס הסובייטית ורוסיה הסובייטית על מוהילב המצב נהיה לא יציב בבלארוס הסובייטית. בעקבות המצב ואיום מצד פולין שתי הרפובליקות התאחדו ב-27 בפברואר 1919. המפלגות הקומוניסטיות של שתי המדינות התאחדו למפלגה הקומוניסטית של ליטא ובלארוסיה (אנ'). כבירה נבחרה וילנה וקז'ימייז' צ'יכובסקי עמד בראש המדינה החדשה. כחלק מהמלחמה הפולנית-סובייטית חיילים פולנים התקדמו לכיוון וילנה והממשלה נאלצה לברוח למינסק ב-21 באפריל. ב-30 במאי צבא פולין התחיל להתקדם לכיוון מינסק והממשלה נאלצה לברוח שוב לבוברויסק. מספר מרידות שאורגנו בידי הצבא הירוק הצליחו להשתלט על אדמות נרחבות. ב-1 ביוני צבא בלארוס וצבא ליטא התאחדו לצבא אחד. ב-17 ביולי בהמלצת סטלין מועצת ההגנה של המדינה התפזרה. בשלב הזה צבא פולין כבש כ-75% מהמדינה. ב-8 באוגוסט מינסק נכבשה. עד ה-20 באוגוסט צבא פולין הגיע עד לנהר ברזינה. הצבא האדום פלש למה שנשאר מהרפובליקה והתבצר על החלק המזרחי של נהר הברזינה. ב-27 באוגוסט העיירה האחרונה של הרפובליקה נכבשה. בספטמבר רוסיה הסובייטית כבר הכירה בעצמאות ליטא. עד אפריל 1920 החל הצבא האדום לכבוש מחדש את בלארוס. ב-11 ביולי הצבא האדום כבש את מינסק. בשלב הזה הוחלט על פירוק בלארוס ליטא, ובטקס רשמי ב-31 ביולי הוקמה מחדש בלארוס הסובייטית. המלחמה הפולנית-סובייטית נגמרה בהסכם ריגה בשנת 1921 שהשאירה את רוב אוכלוסיית בלארוס בצד הפולני אבל מינסק נשארה סובייטית.
ממשל
רשמית, הייתה הרפבוליקה מדינה ריבונית.[1] עם זאת, בפועל, היה תפקיד הממשל מוגבל ביותר. ליטבל הוקמה בהשתתפות פוליטיקאים מקומיים, אך למעשה נשלטה במלואה ממוסקבה. יופה, כנציג מרכז מוסקבה, בחר בעצמו רבים מחברי הממשלה המרכזיים. תהליך הרכבת הממשלה התאפיין במתיחות בין יופה לקומוניסטים מקומיים, מאחר שהראשונים לא קידמו את הנציגים מהאינטליגנציה המקומית והענישו מנהיגים מקומיים שהתנגדו לאיחוד הרפובליקות הסובייטיות של ליטא ובלארוס.
לרפובליקה היו חמש שפות רשמיות; רוסית, בלארוסית, ליטאית, פולנית ויידיש.[2][3] בפועל, רוסית הייתה השפה השלטת בעניינים ציבוריים, בעיקר בהיותה שפתם של חיילי הצבא האדום.[2]
הוועד המנהל המרכזי
ב־27 בפברואר 1919, התקיים כינוס של הוועד המנהל המרכזי של איכרים והפועלים הסובייטים, הו היו חברים 100 נציגים חברים, מתוכם 91 היו קומוניסטים. הוועד הפועל המרכזי בחר נשיאות עם קז'ימייז' צ'יכובסקי (Kazimierz Cichowski) כיושב הראש ואת יוזף אונשליכט (Józef Unszlicht) כסגנו.[4][5]
קומיסרי העם
בזמן ייסוד הרפובליקה נוצרו קומיסריאטים (משרדים) עממיים לענייני חוץ, פנים, חקלאות, תקשורת, חינוך, מימון, מזון, עבודה, משפט, פוסט וטלגרף, לענייני צבא והמועצה העליונה לכלכלת העם.[6][7] למחרת החליטה מועצת הקומיסרים העממיים להקים שני קומיסרים עממיים חדשים; שירותי בריאות והגנה חברתית, על ידי הסרת תחומים אלה מאחריותו של הקומיסריון העממי לענייני פנים.[6] הקומיסריון העממי לענייני חוץ לא היה פעיל.[7] כמה קומיסריטים עממיים אחרים (כגון הקומיסריטים לענייני צבא, מידע, דואר וטלגרף ועוד, נוהלו ישירות על ידי הקומיסריטים העממיים של RSFSR (הרפובליקה הסובייטית הפדרטיבית הסוציאליסטית הרוסית).
חלוקה מנהלית
הרפובליקה ביקשה לשלוט במחוז וילנה, מחוז קובנה, מחוז מינסק, מחוז גרודנה (למעט מחוז בלוסטוקסקי, מחוז בלסקי וסוקולסקי) ומחוז סובלקי – שטחים עם אוכלוסייה כוללת של כשישה מיליון.[7][8][9]
סמלי מדינה
מועצת הקומיסרים העממיים אימצה כדגל של הרפובליקה בד אדום רגיל.[10] יתר על כן, מועצת הקומיסרים העממיים קבעה כי סמל הרפובליקה יהיה זהה לזה של ה-RSFSR, למעט החריג שהסמל יכלול את ראשי התיבות 'SSR L ו-B' בחמש שפות.[10] לפי טיוטת החוקה של הרפובליקה, הסמל יכלול "פטיש זהב ומגל בקרני השמש העולה על רקע אדום, מוקף בזר אוזניים עם הכיתוב בחמש שפות: ליטאית, פולנית, יידיש, רוסית ובלארוסית".[10]
כלכלה
כלכלת הרפובליקה קצרת הימים הייתה במצוקה.[1] מלחמה, כיבוש גרמני ועקירת אוכלוסין שיבשו את הייצור התעשייתי והחקלאי. בשבועות שקדמו להקמת הרפובליקה שרר באזור רעב כבד.[1] בשאיפה להחיות את הייצור, יישמה ממשלת ליטבל SSR LiB מדיניות של קומוניזם מלחמתי.[1] החלו הלאמות של מפעלים עם בעלים נפקדים בינואר-פברואר 1919, בסופו של דבר הולאמו כל הפעילויות הכלכליות.[1]
האיכרים המקומיים דחו את החרמת הרכוש (ההלאמה) והתנגדו לשיתוף פעולה עם השלטונות הסובייטיים.[1] המפלגה הקומוניסטית פרסה כוחות צבאיים וחצי-צבאיים כדי לתפוס תוצרת חקלאית, על מנת להתמודד עם המחסור במזון בערים. בכך החמירה עוד יותר את העוינות בין הממשלה למגזרים החקלאיים.[1] עד יוני 1919 שרר רעב ברפובליקה.[1] למרות המחסור במזון המקומי, נדרשה ליטבל על ידי רוסיה הסובייטית לספק מזון לרוסיה הסובייטית ולצבא האדום, מה שגרם למתיחות בין ההנהגות של שתי הרפובליקות הסובייטיות.[1]
צבא
צבא הכוחות המזוינים של ליטבל הוקם ב-13 במרץ 1919 על בסיס הצבא המערבי הרוסי.[11][12][13] הוא כלל ארבע דיוויזיות (חטיבות) רובאים.[11][13] הצבא הליטאי-בלארוסי היה פעיל מרגע שהוקם, ונלחם נגד כוחות פולנים וגרמנים.[13]
במרץ 1919 פרסמה ממשלת ליטבל צו הקורא לגיוס חובה של כל הגברים בגילאי 18 עד 40, כמו גם חובת עבודה לייצור.[1] גזירת הגיוס נתקלה בהתנגדות מצד אוכלוסיות מקומיות, ולא ניתן היה ליישם אותה במלואה.[1] הצבא הליטאי-בלארוסי סבל מעריקות מסיביות, נכון ליוני 1919 דווח שיש כ-33,000 עריקים מהצבא הסובייטי בנפת מינסק.[1]
תרבות
מעל 10% מאוכלוסיית המדינה היו יהודים דוברי יידיש, ומבחינה תרבותית הייתה השפעתם משמעותית. כשהצבא האדום כבש את וילנה, מרכז מוסקבה הנחה את רוב צוות הקומיסריון היהודי (אנ') לעבור לבירת ליטבל החדשה כדי לגבור על האינטליגנציה היידישיסטית שם.[14] דניאל צ'רני (אנ'), מונה לאחראי פעילויות תרבות בשפת היידיש; ונדרש לארגן מחדש ספריית יידיש סובייטית מרכזית (איסוף חומרים מארכיונים שהופקעו), פרסום כתבי עת חינוכיים ותרבותיים בשפת היידיש וקליטת הלהקה הווילנאית לתיאטרון הממלכתי של ליטבל ביידיש שהיה אמור להיות מוקם[14][15]
היסטוריוגרפיה
מדינת בובות
היסטוריונים שונים סיפקו הסברים שונים מדוע הוקמה ליטבל SSR LiB.[16] בזמן הקונגרס הכל-בלארוסי של הסובייטים בפברואר 1919, נימוק ההצדקה הרשמי היחיד שסיפק את מיזוג הרפובליקות הסובייטיות של ליטא ובלארוס היה פרשנות מעורפלת בהצהרת הקונגרס על "הזהות ההיסטורית של האינטרסים הכלכליים" של ליטא ובלארוסיה., ללא כל אזכור של מוצא אתני או לאום.[16][8]
כמה היסטוריונים ממסגרים את חווית הליטבל כניסיון כושל ליצור מדינת בובות רוסית סובייטית לאורך גבולה המערבי; המונח 'מדינת בובות' שימש את פיוטר לוסובסקי (אנ'), דייוויד ר. מרפלס (אנ'), פר אנדרס רודל (אנ'), ועוד, שכתבו על כך.[1]
הנוסטלגיה של הרפובליקה הרב לאומית והדוכסות הגדולה
מרטלסמן (אנ') טוען כי ביצירת רפובליקה רב-אתנית "ניתן להבין את ליטבל כניסוי ליצירת צורה של ארגון מדינה מעבר לדפוסים לאומיים ישנים", אך למעשה, ניסויים כאלה יהפכו מאוחר יותר לבלתי אפשריים עם עליית גישתו של סטלין השאלה הלאומית (אנ') כמדיניות סובייטית רשמית, לפיה לכל אומה תוקצה מדינה נפרדת.[17]
סוף הרפובליקה
אפילו סוף הרפובליקה הוא מקור למחלוקת בין היסטוריונים. ישנן נקודות מבט שונות לגבי תאריך הסיום של הרפובליקה.[1] כמה היסטוריונים מתייחסים למברק של סטלין ללנין המבקש את פירוק ממשלת ליטבל SSR LiB כסיומה של הרפובליקה.[1] אחרים טוענים כי לנין חיסל את ליטבל SSR LiB ב-17 ביולי 1919 אך הרפובליקה המשיכה להתקיים באופן רשמי עד 1920.[1] לאחר אובדן השטחים שטענה שהם שלה. אין הצהרה רשמית או מסמך דומה מצדו של לנין הדורש לפרק את הרפובליקה.[1] ההיסטוריוגרפיה הסובייטית זיהתה את 31 ביולי 1920 כתאריך הסיום של ליטבל SSR LiB, שהוחלפה בברית המועצות הסובייטית.[18]
לקריאה נוספת
- Eidintas, Alfonsas; Vytautas Žalys; Alfred Erich Senn (September 1999). Lithuania in European Politics: The Years of the First Republic, 1918–1940 (Paperback ed.). New York: St. Martin's Press. p. 66. ISBN 0-312-22458-3
- Kapliyev, Alexey A. (9 December 2020). "The Formation of Authorities of the Soviet Socialist Republic of Lithuania and Belarus on the Example of the People's Commissariat for Health Care at the Beginning of 1919". Lithuanian Historical Studies. 24 (1): 61–74. doi:10.30965/25386565-02401003. The governments were formed with the participation of local politicians, but were in fact fully controlled from Moscow. <...> The statehood of LitBel had mostly a propaganda character, and only formal trappings of an independent state
- "Lietuvos ir Baltarusijos SSR" (in Lithuanian). Universal Lithuanian Encyclopedia. Lietuvõs ir Baltarùsijos SSR, marionetinis valstybinis darinys, gyvavęs 1919 02–09. [Lithuanian and Belarusian SSR, a puppet state formation, which existed between February and September 1919]
