הרפובליקה העממית של אוקראינה

הרפובליקה העממית של אוקראינה (באוקראינית: Українська Народна Республіка) או הרפובליקה העממית האוקראינית הייתה רפובליקה בחלק מהשטח של אוקראינה המודרנית לאחר המהפכה הרוסית. לקראת סופה מנהיגה היה סימון פטליורה.

הרפובליקה העממית של אוקראינה
Українська Народна Республіка

דגל סמל
הרפובליקה העממית של אוקראינה, 1919
ממשל
משטר	רפובליקה
ראש מדינה	Chairman of the Directorate of Ukraine
Chairman of the Directorate of Ukraine	סימון פטליורה
ראש הרשות המבצעת	Head of the council of people’s ministers of the Ukrainian People’s Republic
Head of the council of people’s ministers of the Ukrainian People’s Republic	Vyacheslav Prokopovych
שפה נפוצה	אוקראינית
עיר בירה	קייב
גאוגרפיה
יבשת	אירופה
היסטוריה
הקמה	הקמת הרפובליקה
תאריך	7 בנובמבר 1917
פירוק	הסכם ריגה
תאריך	21 במרץ 1921
ישות קודמת	האימפריה הרוסית האימפריה הרוסית אוקראינה הרפובליקה העממית של מערב אוקראינה
ישות יורשת	אוקראינה הסובייטית (1919-1927) הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האוקראינית

ה"צנטרלנה רדה" (המועצה המרכזית) הוקמה ב-17 במרץ 1917, זמן קצר לאחר מהפכת פברואר. בזמן הקרבות בקייב בין תומכי ממשלת המעבר הרוסית והבולשביקים, תמכה המועצה בבולשביקים^[1][2]. לאחר סילוק כוחות הממשלה, ב-22 בנובמבר 1917, הכריזה המועצה על רפובליקה אוקראינית אוטונומית, עדיין כחלק מרוסיה. לאחר מכן, בחרקוב, הכריזו הבולשביקים על הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האוקראינית, מה שהוביל לתסיסה בקרב האוקראינים. מיד אחר כך נכנס הצבא האדום לאוקראינה.

באוקטובר 1917 התקיימה ועידת ציוני אוקראינה, בפעם הראשונה מהכרזת העצמאות של אוקריאנה^[3]. באותה שנה הוכרזה האוקראינית כשפה רשמית ברפובליקה, ולצדה הפולנית, הרוסית והיידיש^[4]. ברוח האוטונומיה הפרסונלית, הוענקו לפולנים, לרוסים וליהודים לא רק זכויות פרט אלא הכרה כמיעוטים לאומיים, עם שרים שייצגו אותם בממשלה.

ב-22 בינואר 1918 ערכה המועצה את הקונגרס הרביעי שלה. שלושה ימים מאוחר יותר, ב-25 בינואר, הודיעה על שבירת הקשרים עם רוסיה הבולשביקית והכריזה על מדינה אוקראינית עצמאית, בעקבות האיחוד עם הרפובליקה העממית של מערב אוקראינה.

הבולשביקים תקפו את המדינה שאיבדה שטח רב לצבא האדום והייתה חייבת לבקש עזרה חיצונית; בעקבות כך, ב-9 בפברואר 1918 חתמה על חוזה ברסט-ליטובסק כבעלת בריתה של האימפריה הגרמנית. גרמניה הדפה את הבולשביקים אל מחוץ לאוקראינה, אך בו בזמן החלה האוכלוסייה האוקראינית להתנגד למועצה. בגלל ויכוחים פנימיים רבים ואי יכולת לשלוט במדינה, ב-29 באפריל 1918 פירקו הגרמנים את המועצה המרכזית.את המועצה החליפה ממשלה שמרנית בראשות פבלו סקורופדסקי ואת הרפובליקה העממית של אוקראינה החליפה "המדינה האוקראינית" (Ukrayins’ka derzhava). סקורופדסקי, גנרל לשעבר בצבא האימפריה הרוסית, הוביל שלטון שהעדיף בעלי אדמות וריכז את הכוח בצמרת, למרות שבפועל היה ממשלת בובות של גרמניה. לממשלה הייתה תמיכה מועטה מפעילים אוקראינים, אך בניגוד למועצה המרכזית, היא השכילה ליצור מערכת אדמיניסטרטיבית יעילה שיצרה קשרים דיפלומטיים עם מדינות רבות ואף חתמה על הסכם שלום עם ברית המועצות. תוך מספר חודשים, הממשלה הדפיסה מיליוני ספרים בשפה האוקראינית והקימה בתי ספר אוקראינים רבים, שתי אוניברסיטאות ואת האקדמיה האוקראינית למדע.

כמו כן, תמכה הממשלה בנתינת אדמות איכרים שהולאמו לבעלי נכסים עשירים. מעשים אלו הובילו למתיחות, הוקמה תנועת איכרים פרטיזנים ונעשו שורה של התקוממויות חמושות. נעשה משא ומתן כדי לקבל תמיכה מחברי המועצה המרכזית לשעבר סימון פטליורה ו-וולודימיר קירילוביץ' ויניצ'נקו, אך הם רצו להפיל את סקורופדסקי לבדם.

לאור הפסד גרמניה ואוסטרו-הונגריה במלחמת העולם הראשונה, הקים סקורופדסקי קבינט חדש שהורכב ממלוכנים רוסים במטרה להתאחד בעתיד עם רוסיה לא-בולשביקית. בתגובה, ב-14 בנובמבר 1918 הכריזו הסוציאליסטים האוקראינים על ממשלה מהפכנית חדשה, ה"דירקטורט".

הדירקטורט קיבל זכה לתמיכה עממית ואף תמיכה מצד כמה יחידות מצבאו של סקורופדסקי. צבא המרד כיתר את קייב והגרמנים התפנו, יחד עם סקורופדסקי.

ב-1919, באוקראינה שרר תוהו ובוהו מכיוון שצבא הרפובליקה האוקראינית, הבולשביקים, הלבנים, פולין, וקבוצות אנרכיסטיות כמו זאת של נסטור מאכנו התחרו על השלטון במלחמה הסובייטית-אוקראינית.

כתוצאה מהמלחמה הפולנית-סובייטית נחתם הסכם ריגה במרץ 1921 בגליציה; חלקה המערבי של אוקראינה כמו גם חלק גדול מהווהלין סופח לפולין. החלקים הגדולים יותר במרכז אוקראינה וחלקה המזרחי הפכו לחלק מברית המועצות כרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האוקראינית.