התקופה האפיפלאוליתית

התקופה האפיפלאוליתית (Epipaleolithic ביוונית: epi = אחרי; paleo = קדום; lithos = אבן או אחרי תקופת האבן הקדומה) היא תקופה פרהיסטורית מסוף תור הפליסטוקן העוקבת לתקופה הפלאוליתית וקדומה לתקופה הנאוליתית, ומהווה למעשה תקופת מעבר בין חברות הציידים-לקטים של הראשונה והחברות החקלאיות של האחרונה. התקופה האפיפלאוליתית מוגדרת בעיקר באגן הים התיכון, לפי עדויות ארכאולוגיות לחברות מורכבות יחסית של ציידים-לקטים, אשר ייצרו מיקרוליתים (להבוני צור מסותתים) בצורות אחידות (למשל סהרון, טרפז ומשולש). בסוף התקופה קיימות עדויות לישיבת קבע וככל הנראה גם לניצני ביות הצמחים, המבשרים את המעבר לאורח חיים חקלאי.

המונח מקביל מכמה בחינות לתקופה המזוליתית, המאוחרת יותר, של צפון אירופה. המונח מזוליתית כלל בעבר גם את התרבויות שהיום מוגדרות כאפיפלאוליתיות. לראשונה ניתן שם התקופה לשורה של תעשיות כלי צור במגרב של צפון אפריקה, על ידי חוקרים צרפתים, משום שהממצא לא תאם את ההגדרות האירופיות לתקופה המזוליתית. בסופו של דבר נעשה המונח מקובל מאוד מחוץ לאירופה גם במזרח התיכון, באנטוליה ובקפריסין.

בארץ ישראל החלה התקופה האפיפלאוליתית לפני כ-23 אלף שנה והסתיימה לפני כ 11,700 שנה. התקופה כוללת מספר תרבויות ארכאולוגיות המתאפיינות בעיקר במיקרוליתים מסותתים לצורות מסוימות, כגון התרבות הכבארית, התרבות הכבארית הגאומטרית, התרבות הרמונית, התרבות המושאבית והתרבות הנאטופית. לפחות האחרונה כבר משקפת שינויים מרחיקי לכת במבנה הכלכלי-חברתי של אוכלוסיות פרהיסטוריות, לפי העדויות לישיבה בכפרי קבע.^[1]

כיום מקובל לחלק את התקופה האפיפלאוליתית לשלוש תקופות:^[2]

• התקופה האפיפלאוליתית המוקדמת בין השנים 23,000 ועד 18,000.
• התקופה האפיפלאוליתית התיכונה בין השנים 18,000 ועד 14,500.
• התקופה האפיפלאוליתית המאוחרת בין השנים 14,500 ועד 11,500.