סוגה ספרותית

סוגה ספרותית (סוגה בלועזית: זָ'אנֶר) היא קבוצה של יצירות ספרותיות שלהן מאפיינים משותפים: מטרה משותפת, תוכן משותף, סגנון כתיבה משותף או מאפיינים משותפים אחרים. נהוג ליחס לאריסטו, שספרו פואטיקה נחשב לספר-יסוד בתורת הספרות, גם את החלוקה הראשונית של הז'נרים. ב"פואטיקה" קבע אריסטו סכמה של שלושה זָ'נֶרים (נקראים גם "מודלים") בסיסיים: אפוס, שירה ודרמה.

האפוס, המזוהה בעת החדשה עם המושג פרוזה, הוא טקסט כתוב על-ידי מספר, ויש בו נטייה לתיאור אובייקטיבי וריאליסטי.

השירה מקורה בתרבות האוראלית, כלומר בביצוע של פרפורמר מול קהל. יש בה דגש על צליל, תמונה ודימוי.

הדרמה מעלימה את המספר ואף על פי שהיא מבוססת על טקסט כתוב, היא מעמידה מציאות ישירה באמצעות הסצנה, העלילה והשחקנים.^[1]

הקושי בחלוקה לסוגות

עצם הגדרתו של ז'נר איננה דבר פשוט. במחקר נהוג לסמן את היצירה שבה מתקיימים כל מאפייני הז'נר אותו באים להגדיר, ועל פיה ניתן לשפוט יצירות נוספות האם הן עומדות בהגדרת הז'נר. פעולה זו בעייתית, שכן קשה למצוא בעולם שני ספרים אשר מכילים בדיוק אותם מאפיינים. לרוב, יצירות מכילות בתוכן חלק מתכונות הז'נר שהן נכתבות בו; חלקן מכילות מאפיינים של יותר מז'נר אחד. כלומר, ניסיון להגדיר ז'נרית יצירה הוא תהליך רדוקציוני, אשר לעולם אין הוא מושלם. אף על פי כן, החלוקה הז'נרית קיימת באקדמיה, במחקר, בתקשורת ובציבור הרחב, ועל כן יש לתת עליה את הדעת, ולו רק כנקודת מוצא בניסיון למפות את עולם היצירה הספרותי.

תחום הספרות הוא תחום נרחב, אשר במהלך השנים התפתח לסוגות שונות ומסועפות, חלקן כתוצאה מאבולוציה פנימית בספרות עצמה (למשל, צמיחתו של הרומן הריאליסטי מתוך הרומנסה של ימי הביניים), וחלקן הן תוצאה של עבודת חוקרים, המנסים למפות את הז'נרים הקיימים (למשל, הגדרת חלק מהחוקרים את הספרות של אמריקה הלטינית כספרות מז'נר ריאליזם מָגִי).