זהא חדיד

חדיד נולדה בבגדאד, למשפחה מהמעמד הגבוה בת שלושה ילדים. אביה, מוחמד אל-חג'ג 'חוסין חדיד, היה תעשיין עשיר ממוסול. הוא הקים את מפלגת אל-אהאלי השמאלית-ליברלית בשנת 1932, והיה מייסד שותף של המפלגה הלאומית הדמוקרטית בעיראק. כיהן כשר האוצר לאחר הפלת בית המלוכה העיראקי בשנת 1958 בממשלתו של עבד אל-כרים קאסם. אמה, ווג'יהא אל-סבונג'י, הייתה אמנית ממוסול. בשנות ה-60 חדיד למדה בפנימיות באנגליה ובשוויץ.

חדיד סיימה לימודיה לתואר במתמטיקה מהאוניברסיטה האמריקנית בביירות לפני שעברה, בשנת 1972, ללונדון כדי ללמוד בבית הספר לאדריכלות של אגודת האדריכלות (AA School of Architecture). עם סיום לימודיה החלה לעבוד עם רם קולהאס, אדריכל הולנדי שהיה מרצה שלה, במשרד האדריכלים "המשרד לאדריכלות עירונית" באמסטרדם. בשנת 1980 הקימה בלונדון משרד עצמאי.

לאחר מכן החלה בקריירה אקדמית בהוראת אדריכלות, תחילה באיגוד האדריכלות, לאחר מכן, בבית הספר לתארים מתקדמים בהרווארד, אוניברסיטת קיימברידג', אוניברסיטת שיקגו, אוניברסיטת אילינוי בשיקגו ובאוניברסיטת קולומביה. היא זכתה למוניטין המוקדם שלה בזכות העיצוב והפרויקטים המוקדמים הצבעוניים והייחודיים שלה, אשר פורסמו רבות בכתבי עת אדריכליים, אך רובם לא נבנו. בין הפרויקטים השאפתניים אך הלא בנויים שלה, תוכנית למגדל בהונג קונג (1983), ותוכנית לבית אופרה בקרדיף, ויילס, (1994). חוויית קרדיף הייתה מייאשת במיוחד עבורה; העיצוב שלה נבחר לטוב ביותר על ידי חבר השופטים בתחרות, אך ממשלת ויילס סירבה לשלם עבורו, והפרויקט נמסר לאדריכל אחר ופחות שאפתני. המוניטין שלה בתקופה זו נשען בעיקר על משנתה האקדמית ועל הציורים המדומים והצבעוניים שהיא עשתה על הבניינים המוצעים שלה. המוניטין הבינלאומי שלה שופר מאוד בשנת 1988 כאשר נבחרה להציג את רישומיה וציוריה כאחד משבעה אדריכלים שנבחרו להשתתף בתערוכה "דקונסטרוקטיביזם באדריכלות", שאצרו פיליפ ג'ונסון ומארק וויגלי במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק. הסיקור עיתונאי על עבודתה החל לא רק להוציא את שמה לעולם האדריכלות, אלא אפשר לאנשים לשייך לה סגנון אדריכלי מסוים.

בשנת 1994 הושלם הבניין הראשון שתכננה, תחנת כיבוי אש במפעל הרהיטים "ויטרה" בוייל אם ריין, שבגרמניה^[2]. בשנות ה-90 תכננה מספר פרויקטים קטנים בעיקר אירופה ולאחר מכן, החל מתחילת שנות ה-2000, נבחרה לתכנן פרויקטים גדולים בכל רחבי העולם. המשרד שלה "זהא חדיד אדריכלים" גדל במהירות תוך שנים ספורות והעסיק כ-350 עובדים. בין העובדים של המשרד בתחילת דרכו היה האדריכל הישראלי רם אהרונוב^[3]. חדיד החלה לעסוק גם בעיצוב מוצר, עיצוב פנים ופיסול^[4].

בשנת 2012, נבחרה לתכנן את הבניין החדש של הבנק המרכזי בעיראק. זהו הבניין הראשון שחדיד תתכנה במולדתה^[5]. אחר כך נבחרה לתכנן גם בניין חדש לפרלמנט של עיראק.

בשנת 2015, הגיעה לפשרה במשפט דיבה נגד המגזין "ניו יורק רוויו אוף בוקס" והמבקר מרטין פילר. על פי הסכם הפשרה, משכה חדיד את תביעתה, והמגזין ופילר התנצלו ושילמו פיצוי כספי. במאמר שפרסם במגזין כתב פילר כי באתר האצטדיון שחדיד תכננה בקטאר, לקראת משחקי המונדיאל ב–2022, מצאו את מותם 1,000 מהגרי עבודה. בכתב־התביעה שהגישה נטען שהעבודות באתר האצטדיון עדיין לא החלו ושום פועל לא נפגע. פילר הודה ששגה והתנצל מיד אחרי פרסום המאמר ואמר פועלים אכן נהרגו, אבל באתרי בנייה אחרים בקטאר. חדיד הודיעה כי תתרום את סכום הפיצוי, שגובהו נותר חסוי, לארגון להגנה על זכויות פועלי בניין^[6].

בשנת 2016, בעקבות התקף לב, נפטרה חדיד בעת שהותה במיאמי, והיא בת 65^[7]. שותפה פטריק שומאכר ממשיך לנהל ולהוביל את משרד "זהא חדיד אדריכלים". מספר פרויקטים שתכננה הושלמו לאחר מותה.

היא זכתה בפרסים אדריכליים רבים, חלקם על מבנים שלא נבנו מעולם כמו "פיק קלאב" (1983) בהונג קונג ובית האופרה של מפרץ קרדיף בוויילס (1994). בשנת 2004 הייתה חדיד לאשה הראשונה שזכתה בפרס פריצקר לאדריכלות. זכתה ב-"פרס סטירלינג" של ארגון האדריכלים המלכותי הבריטי פעמיים ברציפות, על תכנון מוזיאון מקסי ברומא ב-2010^[8] ועל תכנון בית ספר בלונדון ב-2011^[9], בשנת 2012 והוענק לה תואר אבירות של מסדר האימפריה הבריטית על תרומתה לאדריכלות.

בספטמבר 2017, ערכה עמותת אדריכלים מאוחדים בישראל, בשיתוף עם עיריית חולון ומוזיאון העיצוב חולון, כנס שהוקדש למורשתה תחת הכותרת "מעוף ותעוזה - מורשת זאהה חדיד באדריכלות ובעיצוב". בכנס השתתפה האדריכלית שרה קלומפס, שותפה במשרדה של חדיד, וממשיכת דרכה^[10].

מרבית עבודותיה המוקדמות הן קונספטואליות בלבד ולא יצאו אל הפועל. החל משנות ה-2000, תכננה עשרות מבנים בכל רחבי העולם, בין השאר:

• תחנת כיבוי אש במפעל "ויטרה" (1994) - וייל אם ריין, גרמניה
• מוזיאון רוזנטל לאומנות מודרנית (1998) - סינסינטי, ארצות הברית
• מקפצת סקי (2002) - אינסברוק, אוסטריה
• המבנה המרכזי של BMW‏ (2005) - לייפציג, גרמניה
• מרכז פואנו למדע (2005) - וולפסבורג, גרמניה
• מלון פואטרה אמריקה (2006) - מדריד, ספרד
• ביתן נייד עבור חברת שאנל שהוצג ברחבי העולם (2006 - 2008)^[11]
• מגדל החדשנות (2009) - הונג קונג
• מוזיאון לאומנות עכשווית MAXXI (2010) - צפון רומא^[12]
• בית האופרה (2011) - גואנגג'ואו, סין^[13]
• מרכז ספורט המים שנבנה לקראת המשחקים האולימפיים (2012) - לונדון, הממלכה המאוחדת^[14]
• מרכז תרבות על שם היידר אלייב (2013) - באקו, אזרבייג'ן^[15]
• בניין מטה נמל אנטוורפן (אנ') (2016) - נמל אנטוורפן, בלגיה^[16]
• בית מגורים "קפיטל היל רזידנס" (2018) - מוסקבה, רוסיה בהזמנת ולדיסלב דורונין^[17]
• נמל התעופה הבינלאומי בייג'ינג דאשינג (2019) - בייג'ינג, הרפובליקה העממית של סין^[18]
• אצטדיון אל-וכרה שנבנה לקראת מונדיאל 2022, שנערך בקטר^[19]
• גשר מעל נהר טמוסי (בבנייה) - ניו טאיפיי, טאיוואן^[20]

הסגנון האדריכלי של חדיד אינו מסווג בקלות, והיא לא תיארה את עצמה כחסידה של סגנון כזה או אחר. עם זאת, לפני שבנתה בניין מרכזי יחיד, היא סווגה על ידי מוזיאון המטרופוליטן לאמנות כדמות מרכזית בדקונסטרוקטיביזם האדריכלי. עבודתה תוארה גם כדוגמה לנאו-עתידנות ולפרמטריזם^[21].

בתקופה בה הטכנולוגיה השתלבה בתכנון האדריכלי, חדיד קיבלה את השימוש בטכנולוגיה אך עדיין המשיכה בתכנון ועיצוב ידני, לצייר את הבניינים שלה ולעשות דגמים של העיצובים. הסיבה לכך היא שהיא לא רצתה להגביל את עצמה ואת עיצוביה רק למה שהמחשב יכול לעשות. סגנון העבודה העיצובי שלה, כלל צייר של הקונספט האדריכלי, שבה לידי ביטוי בצורות גאומטריות מפשטות. מרישומים אלו פיתחה את הפרטים של העיצוב האדריכלי של הפרויקט שעליו היא עבדה^[22].

כאשר הוענק לה פרס פריצקר בשנת 2004, יו"ר חבר השופטים, לורד רוטשילד, אמר: "במקביל לעבודתה התאורטית והאקדמית, כאדריכלית פעילה, חדיד לא נרתע ממחויבותה למודרניזם. תמיד חידשה, התרחקה מהטיפולוגיה הקיימת, מההיי-טק, והעבירה את הגאומטריה של בניינים למימד חדש"^[23]. מוזיאון העיצוב של לונדון תיאר את עבודתה, בשנת 2016, כבעלת: "צורות נוזליות אקספרסיביות, גורפות של נקודות פרספקטיבה מרובות וגאומטריה מקוטעת, המעוררות את הכאוס והשטף של החיים המודרניים"^[24].

חדיד עצמה, שלעיתים קרובות השתמשה בז'רגון אדריכלי כבד, יכלה גם לתאר את מהות סגנונה בפשטות רבה: "הרעיון הוא שלא יהיו זוויות של 90 מעלות. בהתחלה היה האלכסון. האלכסון בא מהרעיון של הפיצוץ שמגבש מחדש את החלל. זה היה תגלית חשובה"^[25].

• איסבל סנצ'ס וגארה, זהא חדיד (קטנות-גדולות), תל אביב, הוצאת צלטנר, 2019. מתרגמת: אבירמה גולן

מדיה וקבצים בנושא זהא חדיד בוויקישיתוף

• אתר האינטרנט הרשמי של זהא חדיד
• זהא חדיד, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• נועם דביר, כוח דלתא, באתר הארץ, 4 ביוני 2009
• סיימון הטנסטון, הגרדיאן, עכבר העיר, זאהה חדיד: "המלה 'נחמדה' לא בלקסיקון שלי", באתר הארץ, 15 באוקטובר 2010
• נטע אחיטוב, אשת העתיד: זאהה חדיד, באתר Xnet‏, 23 באוקטובר 2011
• זאן ברוקס, גרדיאן, זאהה חדיד - אדריכלית גאונה או רברבנית חצופה?, באתר הארץ, 30 בספטמבר 2013
• מילי טל-שוורץ‏, נעולה על עצמה: גלריה לאמנות וחנות נעליים מטריפה בניצוחה של זהה חדיד, באתר וואלה‏, 8 בנובמבר 2013
• אסתר זנדברג, זאהה חדיד, האדריכלית שפרצה את תקרת הזכוכית, באתר הארץ, 1 באפריל 2016
• האדריכלית זאהה חדיד מתה בגיל 65; "היא הייתה גדולה מהחיים", באתר כלכליסט, 1 באפריל 2016
• זהא חדיד, באתר "Find a Grave" (באנגלית)