חדשות (תקשורת)

בממלכות קדומות, הייתה הפצת כרוזים, ומהם נודע לעמים השונים על חוקים וכן על אירועים שונים. כמו כן סיפורי תולדות הזמן הונחלו בכתב ובעיקר על פה. על שימוש בהפצת חדשות בכתב, ידוע כבר בממלכה המצרית בידי פרעונים עוד משנת 2400 לפנה"ס.^[2]

בממלכה הפרסית, עוד מימי כורש הראשון, הכרזות המלוכה נקראו פצ'גן, ונשלחו באמצעות שליחים רכובים "חצ'רנים", בדרכים שנוצרו במיוחד לשם כך.^[3] בממלכה הרומית לפחות מימי יוליוס קיסר, הועברו רשומות יומיות (אקטא דיורנא) שנחקקו באבן או בלוח מתכת, ונתלו במקום בולט בכל ערי הממלכה.

שושלת האן שהתקיימה בסין במאות הראשונה והשנייה לספירת הנוצרים, העבירה דפי מידע חדשותי על נייר אורז לפקידי הממשל. דפי המידע נקראו 'דּיבאוֹ' (בסינית 邸報) ונועדו לעיני קבוצת מורשים בלבד. אלו יכלו להשתמש במידע ולהעבירו בכתב או על פה לשאר אוכלוסיית העיר או המחוז.^[4]

בימי הביניים באירופה החלה תנועת סחר נרחבת ביבשת, וב-1556 ידוע דפי הכרזה קבועים שיצאו לאור בידי ממשלת ונציה בשם נוטיצי סקריטה (דף חדשות), אשר עלה מטבע 'גאזט' ונציאני אחד. בהמשך עיתונים רבים נקראו גאזט על שם מטבע זו. באותה עת, נמצא בממלכת סין תחת שושלת מינג אזכור להפצת הודעות פרטית בשנת 1582 בפקינג. אולם העיתון הראשון בעולם נחשב העיתון הגרמני Relation aller Fürnemmen und gedenckwürdigen Historien - קורות העיתים המיוחדים והחשובים, בידי יוהאן קארלוס, בעיר העצמאית שטרסבורג, בממלכה הרומית, החל משנת 1605 כפי שהוכח בשנת 2005 לאחר ויכוחים רבים. עיתונים אחרים החרו החזיקו אחריו. עיתונים אלו הודפסו כספרים, אחת לשבוע. רק בשנת 1618 החלו להופיע עיתונים בתבנית של דף בודד או דפים אחדים, והראשון מביניהם Courante uyt Italien, Duytslandt, &c ההולנדי, באמסטרדם.^[5]

סוכנות החדשות העתיקה ביותר היא AFP (אגנס פרנס פְּרֶס - סוכנות החדשות של צרפת) שנוסדה בשנת 1835 בידי המתרגם שארל לואי הבס.

בעת החדשה החדשות הובאו בידי עיתונאי ל'חדר החדשות' או שהם נמסרו בהודעה טלפונית, שם שודרו בשירות טלגרפי או נערכו ונמסרו לסדר הדפוס, יחד עם סיפורי חדשות אחרים. עם התפתחות שידורי הטלוויזיה במאה ה־20 הפכו מהדורות החדשות המרכזיות בטלוויזיה לפורמט נפוץ לצריכת חדשות.

ברבות השנים, חלו שינויים באופיים של שידורי החדשות. אם בעבר מגיש החדשות היה בדרך כלל גבר, או זוג מגישים של גבר ואישה, ניתן לראות בחלוף השנים יותר ויותר נושאות בתפקיד זה באופן יחידני.^[6]

אופן צריכת החדשות משתנה בעשורים הראשונים של המאה ה־21, עם עלייתם של מדיומים מקוונים דוגמת אתרי חדשות, יישומוני חדשות השולחים התראות עדכונים, רשתות חברתיות ועוד.

לאור עידן המידע והנגישות למידע ולפרשנות בערוצים רבים ובכמות עצומה, הציע פרופ' מיכאל שודסון, מבית הספר לעיתונות באוניברסיטת קולומביה לחשוב מחדש על כל הידוע לנו בעניין עיתונות. עיתונאי יכול להיות כל אדם בעל מחשב ומקלדת (הדברים נכתבו לפני הפצת הטלפונים החכמים) בכל מקום, ובכל רגע נתון, והוא עצמאי וחופשי יותר, ופחות תלוי בממסד. האם המדווח חייב להיות עיתונאי מומחה? האם כל אחד יכול לעסוק בעיתונאות? לדעת שודסון, שאלות אלו מגדירות מחדש את מושג החדשות בפרט והעיתונאות בכלל. הוא זיהה שישה תחומים בהן השתנתה "סביבת החדשות":

• הקו המפריד בין הקורא לכותב טושטש.
• ההבחנה בין ציוץ, הודעה בקבוצת דיון, פרסום באתר חברתי, סיפור עיתונאי, מאמר בירחון, ואפילו כתיבת ספר - טושטשה.
• ההבחנה בין מקצוענים לחובבים טושטש, ונוצרו הרבה מצבי ביניים של חובב-מקצוען.
• הגבולות בין ארגונים פרטיים עם מטרות רווח, ארגונים ציבוריים, ומוסדות ללא כוונת רווח, מיטשטשים והולכים, ואילו שיתוף הפעולה בין סוגי מוסדות אלו הלך והתפתח.
• בסוכנויות החדשות, ניטשטש הקו בין חדר החדשות, והמשרד העסקי.
• ההפרדה בין התקשורת הישנה (הרדיו, הטלוויזיה והעיתונות הכתובה) לתקשורת החדשה (תקשורת במרשתת) וניו מדיה ניטשטשה עד שכיום אינה ניכרת כלל.

לדבריו, שינויים אלו, שלא ניתן להתעלם מהם, מובילים לסוג חדש של עיתונאות, שיש בה חסרונות ויתרונות, אך יש להכיר בקיומה, כעתיד.^[7]

תפיסה מקובלת היא שחשוב לצרוך חדשות באופן קבוע. עם זאת, יותר ממחצית האמריקאים שנשאלו בנושא, טענו שחדשות גורמות להם לתחושת לחץ, ורבים גם ציינו תחושות חרדה, עייפות או אובדן שינה כתוצאה מכך.^[8]

מחקר משנת 2011 של גרהאם דייווי וונדי ג'ונסון הראה שחשיפה של כ-15 דקות לחדשות שליליות משפיעה לרעה על מצב הרוח ומגבירה בקרב הנבדקים דאגות אישיות גם בנושאים שאינם קשורים ישירות לתכנים שנצפו.^[9] מחקר נוסף הראה שלקח זמן ממושך להשפעות שליליות כאלו לחלוף ללא סיוע של טכניקות בפסיכולוגיה דוגמת תרגילי הרפיה.^[10] למרות ההשפעות השליליות על מצב הרוח, צרכני תוכן רבים נוהגים לחזור ולצרוך חדשות באופן קבוע. גרהאם דייווי וחוקרים אחרים משייכים חזרתיות זו להטיה קוגניטיבית בשם הטיה שלילית (אנ'), שהיא נטייה טבעית של מוח האדם לחפש איומים.^[8]

בעשורים הראשונים לקיומה של ישראל, רבים צרכו חדשות באמצעות עיתונים ורדיו, ובהדרגה המדיום המרכזי לצריכת חדשות עבר למהדורות החדשות בטלוויזיה.

בתחילה שודרו מהדורות חדשות ברדיו מספר פעמים ביום, ועם הזמן עלה מספר המהדורות עד לשידורן אחת לשעה, ובערוצים מסוימים גם כל חצי שעה. בטלוויזיה החדשות שודרו בשעת הערב, תחילה בערוץ היחיד בתוכנית שנקראה מבט לחדשות, שהייתה המהדורה המרכזית הראשונה בישראל. כיום חדשות ומבזקי חדשות מגיעים דרך המרשתת, בשפות רבות ובתבניות רבות. כיום יש גם ערוצים רבים, ברדיו, בטלוויזיה במרשתת ואף בעיתונות מודפסת, מקומית,^[11] כלל ארצית וגם עולמית, ביניהם המוקדשים לחדשות בלבד או כמעט רק להן, בעוד אחרים מתעלמים מן החדשות לחלוטין. לאורך השנים התקיימו תוכניות הלועגות למהדורות החדשות, או מחקות אותן. ישנם רשתות חברתיות ואתרי ויקי עם עריכה פתוחה, וכן רשימות מרשתת המוקדשים לחדשות.

אופי החדשות ואופן הצגתן השתנה עם השנים, והרצינות האופפת אותן הלכה ונשחקה.^[12]

בישראל של ראשית המאה ה־21 הולך ופוחת בהדרגה שיעור הצפייה וההאזנה למהדורות החדשות בטלוויזיה וברדיו.^[13]

על פי חוקר התקשורת עקיבא כהן יש לתופעה זו שלושה גורמים מרכזיים. ראשית, מתחזקים התחליפים למהדורות החדשות במדיומים אחרים, דוגמת יישומוני חדשות או פיד ברשתות חברתיות. סיבה משלימה היא שמהדורות החדשות המרכזיות משובצות באופן מסורתי בשעות הפריים טיים בערב, ועד לשעה זו גם הציבור המתעניין בחדשות כבר התעדכן בחדשות המרכזיות לאורך היום במדיומים המיידיים.^[13]

סיבה נוספת שמציע כהן קשורה לעומס המידע, קצב מהיר ובחירות סגנוניות של הגשת המידע במאה ה־21, שיוצרים עבור הצופים קושי לעבד את המידע באופן יעיל, ודורשות ממנו מאמץ מנטלי מתמשך.^[13]

• אקטואליה
• מבזק חדשות (טלוויזיה)

מדיה וקבצים בנושא חדשות בוויקישיתוף

• מארעות שוטפים, דף שער בספרייה הלאומית