הערוץ הראשון

ציר הזמן של ערוצי הברודקאסט בישראל

24/3/1966 - פתיחת הטלוויזיה הלימודית 1/5/1968 - סגירת הטלוויזיה הלימודית 2/5/1968 - פתיחת הערוץ הראשון 3/5/1968 - פתיחת חינוכית 1 7/10/1986 - פתיחת ערוץ 2 הנסיוני 3/11/1993 - סגירת ערוץ 2 הניסיוני 4/11/1993 - פתיחת ערוץ 2 וחינוכית 2 22/2/1994 - פתיחת ערוץ 33 6/6/1995 - פתיחת חינוכית 23 28/1/2002 - פתיחת ערוץ עשר וחינוכית 10 31/10/2003 - סגירת חינוכית 10 29/10/2005 - סיום שידורי טלעד בערוץ 2 30/6/2014 - פתיחת ערוץ 20 10/5/2017 - סגירת ערוץ 33 14/5/2017 - סגירת הערוץ הראשון וחינוכית 1 15/5/2017 - פתיחת כאן 11 ומכאן 33 4/6/2017 - פתיחת חינוכית 11 3/8/2017 - סגירת חינוכית 11 31/10/2017 - פיצול וסגירת ערוץ 2 וחינוכית 2 31/10/2017 - השידור האחרון של ערוץ עשר באפיק 10 1/11/2017 - פתיחת קשת 12 ורשת 13 1/11/2017 - תיחלת שידורי ערוץ עשר באפיק 14 4/3/2018 - פתיחת חינוכית עשר 14/8/2018 - סגירת חינוכית 23 וחינוכית עשר 15/8/2018 - פתיחת כאן חינוכית 15/1/2019 - סגירת ערוץ עשר 28/11/2021 - מעבר ערוץ 20 לעכשיו 14

1966 - תכנון והקמה

תכנון מפורט להקמתה של הטלוויזיה הישראלית החל בשנת 1966 בעזרת ייעוץ של ג'ו שטרן, סגן נשיא CBS האמריקנית.^[5]הטלוויזיה הישראלית נוסדה ב-2 במאי 1968, לאחר שנים רבות של ויכוח ציבורי בנושא, ולאחר שהטלוויזיה החינוכית החלה בשידוריה ב-24 במרץ 1966. הקמת הטלוויזיה, שתוכננה מלכתחילה לשנות ה־70, הוחשה בעקבות מלחמת ששת הימים, והסברה כי באמצעות שידורי טלוויזיה ניתן לשפר את ההסברה הישראלית למדינות ערב ולתושבי השטחים.

1968 - תחילת השידורים הסדירים

השידור הראשון של התחנה היה שידור חי של מצעד צה"ל ביום העצמאות, שנערך במאי 1968, בירושלים. תדר השידור שהוקצה לתחנה היה אותו תדר שעליו שידרה הטלוויזיה החינוכית, ולכן שתי התחנות חלקו מאז את שעות השידור בערוץ.

לאחר מספר שידורים חד-פעמיים החלו לשדר באוגוסט 1968 שידורי ניסיון סדירים, תחילה שלושה ערבים בשבוע,^[6] שבהמשך הורחבו לארבעה. בתקופה זו שודרו בכל יום שעה בערבית ושעתיים בעברית. התחנה שידרה בשחור לבן, למרות העובדה שבתקופה זו כבר היו תחנות ששידרו בצבע. ב-1 באוגוסט באותה שנה שודרה מהדורת מבט לחדשות הראשונה.^[7] תוכנית זו שודרה בערוץ הראשון עד ה-9 במאי 2017, ובמשך שנים רבות הוגשה על ידי המנחה חיים יבין שכונה "מר טלוויזיה". באותה שנה, ב-13 באוגוסט 1968, שודרה לראשונה בערוץ גם מהדורת החדשות בערבית, בהגשת גלוריה סטיוארט.^[8][9][10]

בשנת השידורים הראשונה פעלה הטלוויזיה הישראלית כיחידה עצמאית במסגרת של "צוות הקמה" שבראשו עמד פרופ' אליהוא כץ מהחוג לקומוניקציה באוניברסיטה העברית, והשתתפו בו כמה אנשי אמנות ותקשורת, בהם האמנית עדה המאירית (שוורץ). שידוריה הראשונים של הטלוויזיה הישראלית הוגדרו כשידורי ניסיון. כץ היה למעשה המנהל הראשון של הטלוויזיה הישראלית. לאחר מכן התמזגה הטלוויזיה הישראלית עם תחנת הרדיו הממלכתית, "קול ישראל", שפעלה כבר במסגרת רשות השידור (שנוסדה כשלוש שנים לפני כן).

1969 - שידורים בימי שבת

ב־1969 התחוללה סערה ציבורית סביב שידורי הטלוויזיה בשבת, כאשר מליאת רשות השידור החליטה להרחיב את שעות השידור היומיות ולעבור לשדר מארבעה ימי שידור לשידורים יומיים, כולל ימי שישי ושבת, החל מחודש נובמבר באותה שנה. במסגרת המשא ומתן להרכבת הממשלה לאחר הבחירות לכנסת השביעית שנערכו באוקטובר באותה שנה, דרשו נציגי המפלגות הדתיות להקפיא את פתיחת השידורים המתוכננים לליל שבת. בשבוע הראשון של נובמבר, בו החלו השידורים היומיים, התחוללה מהומה סביב הסוגיה. בסופו של דבר החליטה ראש הממשלה גולדה מאיר להיענות באופן זמני לדרישת הדתיים, ולהקפיא את פתיחת השידורים בליל שבת. ביום שישי באותו שבוע, בשעות אחר הצהרים, פנו שני עורכי דין, יהודה רסלר ועדי קפלן, לבג"ץ. השופט התורן צבי ברנזון הוציא צו על תנאי והשידורים נפתחו כבר באותו ערב.

שנות ה-70 וה-80

כיוון שהערוץ הראשון שודר על אותו תדר של הטלוויזיה החינוכית, זמני השידור שלו היו מוגבלים. הערוץ החל את שידוריו ב-17:30. כאשר השעה הראשונה הוקדשה לתוכניות ילדים, בין שש וחצי לשמונה בערב לשידורים בערבית (שיש הטוענים שמטרתם הייתה תעמולה^[11]). ורק ארבע שעות לשידורי טלוויזיה למבוגרים בין שמונה בערב לחצות^[12]

רוב שעות השידור בעברית בשנות השבעים למבוגרים, הוקצו להקרנתם של סרטים זרים, תכנים דוקומנטריים, וסדרות רכש בעיקר מארצות הברית ובריטניה. כאשר תוכניות המקור העבריות שאינן תוכניות אקטואליה היו בעיקר תוכניות ראיונות (כמו עלי כותרת), תוכניות על זמר עברי (כמו שרתי לך ארצי), וכן שעשועונים שחלקם יובאו מארצות הברית (כמו זה הסוד שלי ותשע בריבוע). תוכניות האקטואליה הבולטות היו מבט לחדשות ששודרה בשעה 9 בערב שההערכות לגביה היו שצפו בה באופן יומיומי כ-70% מבעלי מקלטי הטלוויזיה, השבוע-יומן אירועים שסיכמה את חדשות השבוע, ומוקד ששודרה פעם בשבוע ובה רואיין פוליטיקאי בכיר. תכנים מתוסרטים מקוריים כמעט ולא הופקו, כאשר הבולטים ביניהם בשנות השבעים היו תוכנית המערכונים לול, תוכנית הסאטירה ניקוי ראש וסדרת הדרמה חדווה ושלומיק.

מלחמת יום הכיפורים שפרצה באוקטובר 1973 הייתה המלחמה הראשונה שבה יכלו הישראלים לצפות במשדרי החדשות היומיים בתמונות חיות מזירת הקרבות, סמוך להתרחשויות עצמן. מה שהעלה את חשיבותו של המדיום הטלוויזיוני בתחום האקטואליה.

ב-19 בנובמבר 1977 נחת נשיא מצרים אנוואר סאדאת לביקור בן שלושה ימים בישראל והערוץ הראשון סיקר את מהלך הביקור לראשונה בצבעים. בשנת 1979 שודרה תחרות האירוויזיון מבנייני האומה בירושלים בשידור חי בצבעים לרחבי העולם וגם בהפצה מקומית. בשנים הבאות תבצע הטלוויזיה הישראלית שידורים נוספים בצבעים במסגרת מצומצמת ולא סדירה. ורק בפברואר 1983 החלו שידורים סדירים בצבע. בשלהי שנות השבעים ובתחילת שנות השמונים הצטרפו ללוח המשדרים בעברית בערב שבת תוכניות אירוח בעלי אופי בידורי: שעה טובה וסיבה למסיבה בדומה לתוכנית הלילה המשודרת בארצות הברית מאז שנות החמישים.

בשנת 1985 זכתה הטלוויזיה הישראלית בערבית בפרס ישראל על תרומתה המיוחדת לחברה ולמדינה.

שנות ה-90

ב-15 במאי 1990 החל הערוץ הראשון להפיץ את שידוריו באופן סדיר וקבוע גם באמצעות לוויין תקשורת^[13] וזאת כתוספת לשימוש במשדרים קרקעיים שהייתה נהוגה מאז תחילת פעילותו של הערוץ.

כניסת הטלוויזיה בכבלים והערוץ השני לישראל בתחילת שנות התשעים ערערו את המונופול של הערוץ הראשון. התוכניות הבולטות ששודרו בשנות התשעים בערוץ הראשון היו פופוליטיקה והחמישייה הקאמרית, ששודרה בתחילת הערוץ השני.

המאה ה-21

במאה ה-21 הערוץ איבד את תדמיתו. המדרוג שלו צנח, נוצרה לו תדמית של ערוץ "מבוגר", והביקורת עליו עלתה לאור העובדה שתקציבו היה נרחב ושולם דרך אגרת הטלוויזיה.^[14]

ב-6 במאי 2012 שונה לוח השידורים של הערוץ. בלוח החדש נעשה ניסיון להתחרות בערוצים המסחריים בשעות ה"פריים טיים". במסגרת השינויים, מהדורת מבט לחדשות הועברה ל-8 דקות לשמונה וקוצרה ל-38 דקות. אחרי "מבט" שידר הערוץ את התוכנית "המוסף" בהנחייתה של גאולה אבן. בכל ערב שודרה ב-19:00 תוכנית המציאות "בואו לאכול איתי" ומיד אחריה "היום בספורט" - מגזין ספורט יומי.

התוכנית "מהיום למחר" בוטלה ובמקומה הוצבה מהדורת חדשות שמסכמת את אירועי היום. הערוץ חזר לשדר תוכנית אירוח: בכל יום שישי שודרה אחרי היומן התוכנית "שישי עם טל ברמן".

במהלך 2012 עברו מרבית תוכניות הערוץ להיות משודרות בפורמט HD. המהלך הושלם בינואר 2013, עת עבר הערוץ להיות ערוץ הטלוויזיה הישראלי הראשון בו מתקיים שידור מלא ברזולוציית שידור גבוהה זו. בתחילת שנת 2014 מינתה ההנהלה את אדי אהרונוף לתפקיד ראש חטיבת החדשות בערוץ.

ב-9 במאי 2017, לקראת סגירתה של רשות השידור, שודרה מהדורת "מבט" האחרונה בהגשתה של המגישה מיכל רבינוביץ', המהדורה לוותה במחאה של עובדי רשות השידור על הסגירה. לאחר מכן לא שודרו יותר תוכניות אקטואליה וחדשות בערוץ והוא החל לשדר במתכונת שידורים מצומצמת, שכללה בעיקר שידורים חוזרים. הערוץ היה יכול לסיים את שידורו כבר באותו הערב אילולא תחרות האירוויזיון לשנת 2017 שהתקיימה באותם ימים, והערוץ היה מחויב לשדר אותה.

יום שבת, 13 במאי 2017, היה יום השידורים האחרון של הערוץ הראשון. אלי בבא מנהל הטלוויזיה הודיע במכתב פרידה לעובדים על לוח השידורים המתוכנן ללילה ועל סיום השידורים. גמר האירוויזיון לשנת 2017 היה התוכנית האחרונה ששודרה בערוץ, והיא הסתיימה בשעה 01:50 אחרי חצות, בסיומו שודר קליפ של השיר "הבלדה על חדווה ושלומיק" בביצוע מארינה מקסימיליאן,^[15] כשבמהלכו מופיעים קטעים שונים מהיסטוריית השידורים של הערוץ (קליפ שליווה את מאבקם של אנשי רשות השידור לאורך חודשים), ולאחר מכן, הוקרן קטע סיום התוכנית האחרונה של "מבט", בו עובדי התחנה שרים את "התקווה" ועם תום השירה, הופיעה שקופית בה נכתב "שידורינו הסתיימו 1968–2017 הערוץ הראשון".

ב-14 במאי 2017, לאורך כל היום, השידורים היחידים שהועברו בערוץ היו שידורי הטלוויזיה החינוכית, בזמני השידור שהוקצו לה ובפעם האחרונה. "החינוכית" חתמה את שידוריה בערוץ הראשון עם שידור התכנית האחרונה של "ערב חדש" במתכונתה הוותיקה.^[16]

ב-15 במאי 2017 החל "כאן" לפעול באפיקי השידור אשר שימשו את הערוץ הראשון.

עם הקמתו שידר הערוץ בשידור אנלוגי, בשיטת PAL. בשנת 1979 החלה התחנה מעבר לשידורי צבע בתהליך הדרגתי, שהושלם בפברואר 1983, כשגם שידורי החדשות צולמו בצבע. בשנת 1981 הופסקה פעילות מחיקת הצבע מתוכניות צבעוניות.

ב-25 במאי 2010 שידר הערוץ הראשון בפעם הראשונה שידור בהפרדה גבוהה (HDTV), באפיק 511 בהוט וביס. הייתה זו הפעם הראשונה שבה ערוץ ציבורי בישראל משדר בהפרדה גבוהה - עד אז היו שידורים כאלה רק בערוצים ייעודיים של הוט ושל יס, בתשלום. השידור היה של חצי הגמר הראשון של תחרות האירוויזיון. למרות היות הערוץ ציבורי, המתבסס על גביית אגרה, עד אז רק מנויי הלוויין והכבלים, בעלי ממירי HD, יכלו לצפות בשידור בהפרדה גבוהה. במקביל הועבר השידור בערוץ הרגיל, באיכות רגילה ובמסך רחב שנדחס לפורמט הרגיל.

המונדיאל של 2010 היה אירוע הספורט הראשון ששודר באופן מלא ב-HD. במסגרת בדיקות ההכנה, הגיע למסקנה מנהל אגף ההנדסה בערוץ 1, משה מושקוביץ, כי הפתרון הפשוט והזול ביותר הוא לחבר ניידת שידור HD שתשמש כחדר בקרה וחדר שידור. על כן, הוצא מכרז, אליו ניגשו שתי חברות: "מזמור הפקות", בעלת ניידת HD היחידה בארץ באותה עת, וחברה מחו"ל שהציעה ניידת טורקית, שבחינה שלה בערוץ הראשון כללה נסיעה לטורקיה. לבסוף הניידת הטורקית ירדה מהפרק בגלל העלויות וכך נבחרה הניידת של "מזמור הפקות". לצורך תפעול ערוץ ה-HD, הוקם אולפן ובו שבע מצלמות HD של חברת סוני מדגם HSC-300 עם עדשות של Fujinon ומצלמת הגשה אחת באולפן שנמצא בתל אביב, שחוברה לניידת באמצעות סיב אופטי. כל מקורות הווידאו נותבו משולחן ניתוב מדגם MVS-6000, ומהניידת הועברו להוט, יס ולמרכז הבקרה.^[17]

ב-10 ביוני 2010 החל הערוץ בשידור משחקי גביע העולם בכדורגל תוך שימוש בהפרדה גבוהה. באותו ערב שודרה מהדורת החדשות "מבט" בפורמט ה-HD ולמעשה הייתה מהדורת החדשות הראשונה בישראל שמשודרת באיכות הזו. לקראת סוף חודש יוני, פורסם^[18] כי שר האוצר שטייניץ הסכים להעביר מקדמה על סך עשרה מיליון ש"ח לערוץ הראשון, במסגרת הרפורמה ברשות השידור, על מנת להמשיך עם שידורי ההפרדה הגבוהה גם לאחר תום משחקי המונדיאל. בערוץ הראשון הביעו שביעות רצון והודיעו כי גם לאחר סיום המשחקים ימשיכו לשדר את מהדורות החדשות בטכנולוגיית ה-HD מהאולפן המיוחד שנבנה לצורך שידורי המונדיאל. בכך יהיו לערוץ הישראלי הפתוח לכל הראשון שפועל בדרך זו.

באוגוסט 2010 החל הערוץ לשדר גם את המשחק המרכזי של ליגת העל בכדורגל בשיטת ה-HD.

לקראת חג הפסח באפריל 2011, הערוץ החל לשדר בשיטת 16:9 באפיק 11, שיטה המתאימה למסכי ה-LCD הרחבים. בתקופה זו תוכניות האולפן של הערוץ לא שודרו ב-HD או במסך רחב ורק סדרות ותוכניות שצולמו מראש ב-HD שודרו בפורמט ה-16:9.

הערוץ שידר את תחרויות אולימפיאדת לונדון בלעדית ב-HD ועבר לשידורים מלאים ב-HD מיום הבחירות לכנסת התשע עשרה.

מיוני 2013 שידורי הערוץ באיכות HD הועברו באפיק 11 בממירים התומכים.

בשנת 1974 פנה מנהל מחלקת החדשות, דן שילון, למעצב בני לוין וביקש ממנו כי יכין סמל למחלקת החדשות, אשר ישמש את מבט לחדשות וגרסאות שלו ישמשו את מבט שני, מוקד, יומן השבוע ומבט ספורט. לוין הכין את הסמל הבסיסי באמצעות שימוש בעיפרון ומחוגה. הסמל הבסיסי העגול משלב בין מנורת שבעת הקנים לבין תיאור של גלי שידור. לתוכנית "מבט שני" עוצב סמל דומה דמוי עין, ל"מוקד" - ריבוע, למבט ספורט - אליפסה של אצטדיון וליומן השבוע - משושה כנגד ששת ימי השבוע החולף.^[19]

הסמל יצא מרשות מחלקת החדשות ואומץ על ידי הטלוויזיה ללא החלטה מסודרת והפך לסמלה הרשמי. במהלך השנים עוצבו לו גרסאות תלת מימד, אחת הידועות שבהן היא תפאורת אירוויזיון 1979.

מקורות כספיים

תקציבה של הטלוויזיה הישראלית היה מבוסס על אגרת הטלוויזיה הנגבתה מכל משקי הבית שברשותם מקלט טלוויזיה (ללא קשר לכמות השימוש במכשיר). סידור זה מיועד היה לשמור על עצמאות השידורים ועל אי־תלות במפרסמים מצד אחד ובפוליטיקאים מצד שני. בפועל גובה האגרה נקבע על ידי ועדת הכספים של הכנסת והטלוויזיה הישראלית נעזרת בגורמים מסחריים המעניקים "חסות" לשידורים. בתקופת האינפלציה הדוהרת בתחילת שנות ה־80 הייתה חשיבות רבה למועד שבו נקבע גובה האגרה בגלל הירידה המתמדת בערך המטבע. לא אחת נדחה הדיון בוועדת הכספים כדי ללחוץ על הטלוויזיה להתאים את שידוריה לציפיות של פוליטיקאים.

מבנה ניהולי

המוסדות שניתבו את דרכה של הרשות היו: הוועד המנהל הכולל שבעה חברים, ומליאה שבה חברים 31 נציגי ציבור, שמונו על ידי הכנסת ובפועל משקפים את חלוקת הכוח הפוליטי, פחות או יותר. בתחילת דרכה של רשות השידור ושל הטלוויזיה הישראלית, עד לסוף שנות ה־70, היו מרבית חברי המליאה אנשים בעלי רקע תרבותי וחינוכי (ד"ר אליהו לנקין שהיה מוותיקי האצ"ל, נתן שחם הסופר שישב במליאה מטעם מפ"ם). לאחר מכן הפכה מליאת רשות השידור לגוף שבו חברים פוליטיקאים בראשית דרכם כנקודת מוצא לקריירה פוליטית עתידית (למשל, גיל סמסונוב וסילבן שלום שהתחילו את דרכם בליכוד כחברים במליאת רשות השידור).

מנהלי הערוץ

• חיים יבין, עובר מסך, הוצאת ידיעות ספרים, 2010

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: הערוץ הראשון
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: הערוץ הראשון

• אתר האינטרנט הרשמי של הערוץ הראשון
• ערוץ היוטיוב של רשות השידור והערוץ הראשון — הערוץ הועבר לבעלות כאן 11
• עדית זרטל, לא כל יום טלוויזיה, דבר, 26 ביולי 1968
• עוז אלמוג, מטלוויזיה פטרונית לתרבות הרייטינג, כפי שהתקבל בארכיון האינטרנט, מתוך אנשים ישראל
• אביעד פוהורילס, שידורי המהפכה, באתר nrg‏, 19 בפברואר 2010
• דוד מלמד, אפילו קפריסין הפסיקה את שידוריה, באתר הארץ, 19 באפריל 2010
• אורן פרסיקו, מדוע החליטה כנסת ישראל להקים את הטלוויזיה הישראלית, באתר העין השביעית, 13 בנובמבר 2017