מדי כדורגל
בכדורגל, מדים הוא הציוד והלבוש הסטנדרטיים הנלבשים על ידי השחקנים. חוקי פיפ"א מפרטים את המינימום הנדרש מציוד שחקן חייב להשתמש בו, וכן אוסרים על שימוש בכל דבר שעלול להיות מסוכן לשחקן או למשתתף אחר. תחרויות פרטניות עשויות לקבוע הגבלות נוספות, כגון רגולציה של גודל הלוגואים המוצגים על החולצות וכן הדרישה שבמקרה של משחק בין קבוצות עם צבעים זהים או דומים, הקבוצה האורחת חייבת לשנות ללבוש בצבע שונה.
שחקני כדורגל בדרך כלל נושאים מספרים מזהים על גבי חולצותיהם. במקור, קבוצה של שחקנים נושאת מספרים מ-1 עד 11, התואמים בקירוב לעמדות המשחק שלהם אך בכדורגל המקצועני זה כבר הוחלף בדרך כלל על ידי מספור סגל, שבו לכל שחקן בסגל מוקצה מספר קבוע למשך עונה. מועדונים מקצועיים גם בדרך כלל מציגים את שמות המשפחה או הכינויים של השחקנים על חולצותיהם, מעל (או לעיתים רחוקות, מתחת) למספרי הסגל שלהם.
מדי הכדורגל התפתחו באופן משמעותי מאז ימי הספורט הראשונים, כאשר השחקנים בדרך כלל לבשו חולצות כותנה עבות, ניקרבוקרס ונעלי עור קשוחות וכבדות. במאה ה-20, הנעליים הפכו קלות ורכות יותר, המכנסיים נלבשו באורך קצר יותר, והתקדמויות בייצור בגדים ובהדפסה אפשרו ייצור של חולצות בסיבים סינתטיים קלים יותר עם עיצובים צבעוניים ומורכבים יותר. עם עליית הפרסום במאה ה-20, לוגואים של חסויות החלו להופיע על החולצות, וחולצות רפליקה הופכות זמינות לרכישה עבור האוהדים, מה שייצר הכנסות משמעותיות למועדונים.
לבוש
הכללים קובעים את הציוד הבסיסי אותו חייבים ללבוש כל השחקנים בחוק 4 (ציוד שחקנים). מצוינים חמישה פריטים נפרדים: חולצה (המכונה גם ג'רזי ), מכנסיים קצרים, גרביים (הידועים גם כגרביים), הנעלה וכריות שוק .[1] שוערים רשאים ללבוש אימונית במקום מכנסיים קצרים. [2]
החוקים קובעים את הציוד הבסיסי שכל השחקנים חייבים ללבוש לפי חוק 4 (ציוד שחקנים). מפורטים חמישה פריטים נפרדים: חולצה, מכנסיים קצרים, גרביים, נעליים ומגני שוקיים. לשוערים מותר ללבוש מכנסי טרקסוט במקום מכנסיים קצרים.[3]
חולצות חייבות להיות בעלות שרוולים (מקבלים הן שרוולים קצרים והן ארוכים), ולשוערים חייבות להיות חולצות הניתנות להבחנה בקלות מכל שחקנים אחרים ומהשופטים. ניתן ללבוש מכנסיים תרמיים מתחת למכנסיים הקצרים, אך צבעם חייב להיות זהה לצבע המכנסיים עצמם. מגני שוק חייבים להיות מכוסים לגמרי על ידי הגרביונים, להיות עשויים מגומי, פלסטיק או חומר דומה, ול"ספק רמת הגנה סבירה". ההגבלה היחידה הנוספת על הציוד מוגדרת כדרישה ששחקן לא ישתמש בציוד או ילבש משהו שנחשב מסוכן לעצמו או לשחקן אחר.[4]
נהוג שתחרויות פרטניות יקבעו כי כל השחקנים השדה של קבוצה חייבים ללבוש אותו צבע, אף על פי שהחוק עצמו מציין רק כי "שתי הקבוצות חייבות ללבוש צבעים המבחינים ביניהן לבין השופט והשופטים העוזרים".[1] במקרה של משחק בין קבוצות שבדרך כלל לובשות צבעים זהים או דומים, הקבוצה האורחת חייבת להחליף לצבע שונה.[5] בגלל דרישה זו, הבחירה השנייה של קבוצה לעיתים קרובות מכונה "מדי חוץ" או "צבעי חוץ", אף על פי שלא נדיר, במיוחד ברמה הבינלאומית, שקבוצות יבחרו ללבוש את צבעי החוץ שלהן אף כאשר אין דרישה לכך עקב התנגשות צבעים, או שילבשו אותם כאשר הן הקבוצה המארחת. נבחרת אנגליה לפעמים משחקת בחולצות אדומות אף כאשר המדי הרגילים הלבנים שלה לא נוגדים את צבעי היריב, מכיוון שבצבע זה הקבוצה זכתה במונדיאל 1966. [6] במקרים מסוימים שתי הקבוצות נאלצו (או בחרו) ללבוש את בחירת החוץ השנייה שלהן; כמו המשחק בין הולנד לברזיל במונדיאל 1974 שבו שתי הקבוצות לבשו לבן וכחול כהה במקום הבחירה הראשונה שלהן בכתום וצהוב, בהתאמה; והמשחק בין הולנד לספרד בגביע העולם 2014 שבו הן לבשו כחול כהה ולבן במקום צבעי הבית שלהן, כתום ואדום, בהתאמה. רבים מהמועדונים המקצועיים גם יש "מד שלישי", במטרה להשתמש בו אם גם צבעי הבחירה הראשונה וצבעי החוץ נחשבים לדומים מדי לאלה של היריב.[7]
רוב המועדונים המקצועיים שמרו על אותה ערכת צבעים בסיסית במשך כמה עשורים,[7] והצבעים עצמם מהווים חלק בלתי נפרד מתרבות המועדון.[8] קבוצות המייצגות מדינות בתחרות בינלאומית לובשות בדרך כלל צבעים לאומיים במשותף עם קבוצות ספורט אחרות מאותה אומה. אלה מבוססים בדרך כלל על צבעי הדגל הלאומי של המדינה, אם כי ישנם יוצאי דופן - נבחרת איטליה, למשל, לובשת כחול כפי שהיה הצבע של בית סבויה, נבחרת אוסטרליה כמו רוב קבוצות הספורט האוסטרליות לובשות ירוק וזהב, שהם הצבעים הלאומיים של אוסטרליה, שאינם מופיעים על דגלה, ונבחרת הולנד לובשת כתום, צבעו של בית המלוכה ההולנדי . [9]
חולצות עשויות בדרך כלל מרשת פוליאסטר, שאינה לוכדת את הזיעה וחום הגוף באותו אופן כמו חולצה העשויה מסיבים טבעיים. [10] לרוב המועדונים המקצועיים יש לוגו של נותני חסות בחזית החולצות שלהם, מה שיכול לייצר רמות משמעותיות של הכנסה, [11] וחלקם גם מציעים לספונסרים את ההזדמנות למקם את הלוגו שלהם על גב החולצות שלהם. [12] בהתאם לכללים המקומיים, עשויות להיות הגבלות על גודל הלוגואים הללו או על אילו סמלי לוגו עשויים להיות מוצגים.[13] תחרויות כמו ליגת העל עשויות גם לדרוש מהשחקנים ללבוש טלאים על השרוולים המתארים את הלוגו של התחרות. [14] מספר שחקן מודפס בדרך כלל על גב החולצה, אם כי קבוצות בינלאומיות מציבות לרוב גם מספרים בחזית, [15] וצוותים מקצועיים מדפיסים בדרך כלל את שם המשפחה של השחקן מעל המספר שלהם.[16] הקפטן של כל קבוצה נדרש בדרך כלל לענוד סרט אלסטי סביב השרוול השמאלי כדי לזהות אותם כקפטן בפני השופט והתומכים.
